yed300250
הכי מטוקבקות
    עדן אלנה | איפור ועיצוב שיער: נעמי דלאל סטיילינג: מורן אפטר ושקד בוארון חולצה: טופ שופ ג'קט: גליתה מכנסיים: דיזל, נעליים: אלדו
    7 לילות • 06.02.2018
    "הייתי מתפללת שיהיה ניתוח שיעשה אותי לבנה"
    כילדה, עדן אלנה תמיד שנאה את צבע העור שנולדה איתו. קיוותה שתהפוך ללבנה כמו שקרה למייקל ג'קסון. יצאה רק עם גברים בהירים. וקינאה במשפחות האשכנזיות עם הכסף, אלה שבהן אבא לא עוזב ואמא נותנת לך לצאת מהבית והמורים לא מתלוננים שאת מסריחה רק כי את אתיופית. בשבוע שעבר היא זכתה ב'אקס פקטור' ועל הדרך למדה לחיות עם עצמה בשלום
    גבי בר-חיים | צילום: טל שחר

    כשעדן אלנה הייתה ילדה היה לה חלום: להתעורר בבוקר כמו מייקל ג'קסון. ולא מבחינה מוזיקלית. "שנאתי את הצבע שלי. שנאתי הכל. הייתי הולכת לישון בלילה ומתפללת שיהיה ניתוח שיעשה אותי לבנה, או שאהפוך להיות כמו מייקל, כי זה מה שהחברה גורמת לך לרצות ולשאוף אליו. וכל העניין שיש לשיער בעדה... שעות של תסרוקות. תמיד רציתי שיער של לבנה. כזה שאפשר לקום בבוקר ופשוט לצאת. כשאני חושבת על זה עכשיו זה נשמע לי מטומטם. אבל בגיל עשר גם הרגיש לי שבמשפחות לבנות הרבה יותר טוב מבמשפחות אתיופיות. כי יש להן כסף, ויש הורים שמרשים לצאת. ולמדתי בבתי ספר שהרבה היו טחונים. החיים שלהם תותים. ומה זה עיצבן אותי כי גם אני רציתי. וההשוואות האלו הן מתכון לאסון".

     

    אסון?

     

    "זה גרם לי ממש לשנוא את המשפחה שלי ואת אמא שלי לתקופה מסוימת, כי למה להם מותר ולי אסור? למה להם יש ולי אין?"

     

    לשנוא או להתבייש?

     

    "לשנוא ולהתבייש. גם וגם. אבל לשנוא ולהתבייש רק בפנים. כלפי חוץ אף פעם לא התביישתי. תמיד הלכתי עם אמא שלובת ידיים וחברות הכי טובות. תמיד, גם כשכעסתי כשהיא לא כמו אחרים. התביישתי בה בפנים. בחוץ הכל נראה בסדר. בפנים היה לא בסדר".

     

    כשהיית מסתכלת אז על העדה האתיופית מה היית חושבת?

     

    לא הייתי רוצה להיות חלק מזה. לא התחברתי לכל הדבר הזה של להיות אתיופית. לכל הבלגן הזה. ראיתי את זה כדבר כל כך רע. יש הרבה איסורים, והעדה שלנו סובלת מגזענות ולמי יש כוח. אני ילדה בת פאקינג עשר, עזבו אותי מכל הזין הזה! ואסור לצאת ואסור זה ואסור זה והכל תיסכל אותי שפשוט, שוב, רק רציתי משפחה לבנה. לא רציתי להיות אתיופית. רציתי להרגיש חופשייה. לנשום. נחנקתי".

     

     

    × × ×

     

    החל משבוע שעבר, אלנה, בת 17, הפכה להיות גם הזוכה בעונה השלישית של 'אקס פקטור' ששודרה ברשת, ערוץ 13. כבר מהאודישן הראשון בעונה יחסית מנומנמת היא סומנה כפייבוריטית של הקהל, בזכות תמהיל שובה לב של כריזמה, עומק רגשי, כישרון ומיתרי קול מוזהבים, אריזה שמעלה באוב אחת בשם נינט טייב. חותמת איכות נוספת קיבלה אלנה מהמפיק של ג'סטין ביבר, סקוטר בראון, שעף עליה בטוויטר. וגם מהמפיק האמריקאי ג'וליאן בונטה, המפיק המיתולוגי של וואן דיירקשן שיעבוד איתה על הסינגל הבינלאומי.

     

    את השבוע האחרון היא העבירה במצב של פאוז. לא יוצאת מהבית, אבל גם מפחדת להיות לבד. תופעת לוואי מובנת אחרי הקתרזיס המופרע שבזכייה מול עמישראל. "לא לקחתי את הזכייה בקלות", היא אומרת. "כאילו הייתי מאוזנת אבל לא הייתי מאוזנת. ברגע שנשארתי לבד בבית ממש נלחצתי. ממש פחדתי מזה. זה היה לי מוזר".

     

    וואלה.

     

    "אני נזהרת. אני מפחדת מאנשים. אני לא חושבת שאני אדע איך להתמודד עם תגובות. אם יזהו אותי אני מפחדת שלא אדע איך להגיב. אם לא יזהו אותי אני מפחדת שאני אתבאס שלא זיהו (מכסה את העיניים). אוי, געוואלד! אמא שלי גם מאוד דאגנית ולחוצה עליי. היא אמא דואגת".

     

    במהלך העונה אלנה התבלטה בתחום הזלת הדמעות. התפרקה לחתיכות מול המצלמות ומתברר שגם לא בנוכחותן. "עדן שהתחילה את העונה הייתה הרבה יותר חסרת ביטחון. לא הייתי מסוגלת למשל להקשיב לעצמי שרה. זה משהו שעברי לידר לימד אותי. לפני זה הייתי פשוט קמה והולכת. בורחת מהבמה. לא מסוגלת להתמודד. לא יכולה לשמוע את עצמי. זה חרא. ביי".

     

    היה רגע שרצית לפרוש?

     

    "ברור. מלא פעמים. היה רגע שירדתי מהבמה ואמרתי להם שאני לא מצליחה לשיר ואני הולכת הביתה. פשוט קמתי והלכתי. נתתי להם את האוזניות. לא הצלחתי לשיר, אמרתי להם שנגמר הסיפור. אבל אז הבנתי שאני סתם חיה באילוז' ושאני מטומטמת".

     

    מה הדבר הכי חשוב שלקחת מהתוכנית?

     

    "למדתי שמותר לבכות. גדלתי בחינוך שזה לא טוב. לא בוכים. אתה שומר את זה לעצמך. כשהייתי ילדה אמא שלי הייתה כועסת עליי אם הייתי בוכה. אבל גם אמא שלי למדה שזה בסדר. היא ממש השתנתה. אמא שלי שונאת רעש. שונאת להצטלם. היא לא תשב איתי עכשיו במסעדה. היא לא תרשה לי להביא חברים הביתה. גם חברות. כי ככה. כי היא בן אדם ביישן וסגור. וכי זה החינוך שלה. היא הייתה בן אדם קשה. והיא השתנתה. לי זה היה קשה, כי היא השתנתה כל כך מהר בשבילי ואני לא הצלחתי להשתנות מולה. להבין אותה. היא מדהימה. לכן הקדשתי לה את הזכייה שלי".

     

     

    × × ×

     

    מההתחלה הן היו רק שתיהן בעולם. אמא זהבה (בשמה האתיופי וורקנש) ובתה. הוריה של אלנה עלו לארץ בנפרד, הכירו כאן, והתגרשו כשהתינוקת הייתה בת שנתיים. אמה היא האדם הכי קרוב אליה. אלנה, עם קמץ בי', לא סגול ("אבל נמאס לי כבר לתקן. ויתרתי") זה שם המשפחה שקיבלה מאבא שלה. למעשה זה הדבר היחיד שקיבלה ממנו. "אני לא יודעת עליו כלום וגם לא רוצה לדעת", היא יורה. "הוא לא מעניין אותי. אלה לא היו גירושים טובים וזה היה לגמרי באשמתו ובגללו. הוא לא היה אבא טוב. לא היה בעל טוב. הרס לה את החיים. אין לו שום זכות לדבר איתנו. לא רוצה להיכנס לזה יותר כי זה שלה, לא שלי. אבל גם בלי להיכנס לפרטים, גבר שמתייחס לאישה כמו שהוא התייחס אליה אני לא חושבת שמגיע לו לחיות".

     

    מתי שמעת שהיחסים ביניהם היו איומים?

     

    "תמיד ידעתי. אני סוחבת על עצמי את הסודות והסבל של כולם ובגלל הלחץ של התקופה האחרונה אני כבר לא יכולה לעשות את זה. לא יכולה להקשיב. לא יכולה להכיל".

     

    ואיך היה לגדול רק את ואמא?

     

    "קשה לגדול ככה. גדלתי בלי משפחה גדולה. אנשים לא מבינים שאני בכלל אשכנזייה (צוחקת). תמיד קינאתי במשפחות שהיו להם הרבה אנשים בחגים. בגלל זה אני שונאת חגים. בשנים האחרונות חגים זה אני, אמא וחברה שלה פאני. אני נורא נמנעת מחגים. בסוף אני תמיד הולכת לחדר. כשאהיה גדולה אני רוצה משפחה עם מלא־מלא ילדים ושיהיה לי הכי כיף בעולם ושיהיו הרבה אנשים. לא רוצה שהילדים שלי ירגישו כמוני".

     

    איפה עוד זה היה קשה?

     

    "בעיקר במובן הרגשי. היינו רבות כל הזמן. כלומר, אני לא ממש יכולה לריב איתה כי היא אמא שלי והעניין של כיבוד הורים בעדה הוא מאוד חשוב: את לא תחזירי לה תשובות. אין לא רוצה. אין לא בא לי. לא הייתי פוצה פה. מבט אחד והבנתי שעשיתי משהו לא בסדר. כשגדלתי התחילו כל הריבים וזה היה נורא. רבנו על הכל. דברים שטותיים גם. שתינו חיפשנו לריב. נגיד בטעות שכחתי להכניס תחתונים לארון או לקפל כביסה. השטיח היה ככה ולא ככה. היה טיפה אבק.

     

    "או נגיד שהיה לי חופש אז אמא שלי ציפתה שאני אסדר את הבית עד שהיא תחזור מהעבודה. עכשיו עשיתי את זה יום אחד: יום אחרי אין מה לנקות! הבית מסודר! היא באה הביתה וכעסה. כשהייתי קטנה הייתי עושה לה בונה (טקס קפה אתיופי) כדי להפתיע אותה. ובכל הפעמים היא הייתה מסתכלת על מה שלא עשיתי ולא על מה שכן.

     

    "גם אם סידרתי את כל הבית ועשיתי לה את הבונה החרא הזה היא הייתה אומרת, 'אבל למה יש צלחת בכיור? למה אני צריכה לחזור לזה?!' ואז היינו רבות. היא לא נתנה לי לצאת עם חברים. הייתי ילדה שהולכת לבית ספר, חוגים והביתה".

     

    וכשהיה לך חבר?

     

    "עם החבר הראשון בכיתה ח' זה היה נורא מסובך, כי לא אמרתי לה שיש לי חבר אלא שיש מישהו. היא הייתה סבבה עם זה, עד שיצאנו לסרט וחזרתי באחת עשרה בלילה והיא התפלפה על כל הראש. תוך כדי הסרט ידעתי שאני הולכת לחטוף, אבל לא אמרתי לו כלום. הוא היה לבן, אשכנטוז מת! ולא היה לי נעים להגיד לו שהוא יחשוב איזה משפחה מוזרה יש לי שלא מרשה לי לחזור בשעות כאלו. בכלל כל הזמן השוויתי בינו לביני וזו טעות גדולה כי זה ישר גרם לי לפקפק בי ובמשפחה שלי".

     

    עד כיתה ט' למדה בבית ספר דתי. אמה דתייה גם היום. "עד כיתה ו' אהבתי להתפלל. כל שישי הייתי רבה להיות החזנית בבית כנסת. שומרת שבת ברמה שגוזרת נייר טואלט לפני כניסת השבת כי אסור. אשכרה חותכת לפני כי אסור לחתוך בשבת!"

     

    והיום?

     

    "פאק איט. בתיכון הכל נהיה חובה ובקטע לא נעים. פתאום זו כבר לא בחירה שלי. מכריחים או כופים עלייך. ולא בא לי לעשות משהו שלא בא ממני. הלבוש היה השיא. פעם לבשתי חצאית מעל הברך והמנהלת באה ומשכה לי אותה למטה. וכל הבנות הלכו ככה. הרגשתי שנטפלו אליי".

     

    מה האירוע שגרם לך לעזוב את בית הספר?

     

    "היומולדת העברי שלי נפל על יום הזיכרון לחללי צה"ל. שם פשוט איבדתי את זה. הסתובבתי בקברים בהר הרצל, ראיתי את הגילאים, שמעתי את הסיפורים, ילדים בגיל שלי שפשוט מתו. אמרתי לעצמי איפה אלוהים היה כשכל הדברים האלה קרו? איפה הדבר הזה שהאמנתי בו היה? ילד בן 16 לא צריך למות, ובן אדם שהוא חרא לגמרי ונוראי וצריך למות חי? התפוצץ לי הראש באותו יום ואמרתי לעצמי שזהו, אני לא מעמידה פנים יותר. ואז איבדתי את זה לגמרי. התדרדרתי בלימודים. לא הסתדרתי עם המורות. לא הסתדרתי יותר עם כלום. אמא ראתה כמה קשה לי והבינה שזה לא הבית ספר בשבילי. היא תמכה בי".

     

    בכיתה ט' עברת מבית הספר הדתי לתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, חממה אליטיסטית וחילונית. איך קיבלו אותך שם?

     

    "מדהים. לא היה להם אכפת שאני אתיופית. בהרבה מקומות שאת הולכת אליהם אומרים לך, 'אנחנו מקבלים אותך כמו שאת, אין לנו בעיה עם הצבע שלך' - עצם זה שאתם אומרים לי 'אין לנו בעיה' אומר שיש לכם בעיה! יאללה, לכו תגזגזו באמא שלכם!"

     

    חווית הרבה חוויות של גזענות?

     

    "הייתי ילדה מטופחת. מתקלחת כל יום. תמיד ריח טוב. בגדים נקיים. והייתה מורה ביסודי שאמרה לאמא שלי, 'את יודעת לבת שלך יש ריח מסריח מהשיער'? חוצפנית לגמרי! זה הסטריאוטיפ שהכי משגע אותי לגבי העדה שלי: שאתיופים מסריחים. אנחנו לא מסריחים. ותמיד קראו לי כושית אבל מה אכפת לי. עם השנים למדתי לצחוק על זה - על היחס לעדה".

     

    אגב, היה לך פעם חבר אתיופי?

     

    "לא. אף פעם".

     

    הופה. ולמה זה?

     

    "שנאתי את הצבע הזה גם על עצמי - לא נמשכת לצבע הזה".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 06.02.18 , 18:08
    yed660100