yed300250
הכי מטוקבקות
    נילי מירסקי
    7 לילות • 06.02.2018
    בעלת הטירה
    עד סמוך למותה עסקה נילי מירסקי בתרגום ספרו של פרנץ קפקא, 'הטירה', אך לא הספיקה להשלים את העבודה. קטע ראשון מתוך התרגום מובא כאן

    "נילי שמרה על עמימות לגבי מצב התרגום, כך שאנחנו עדיין לא יודעים איפה הוא עומד", אומרת שרי גוטמן, עורכת הוצאת אחוזת בית, שאמורה הייתה לפרסם את הרומן. "אם הוא כמעט גמור, ייתכן שנעשה איזושהי השלמה של התרגום, אבל אני עדיין לא יודעת מי יוכל לעשות את זה, אם בכלל". 'הטירה', ספרו הקלאסי של פרנץ קפקא מ־1926, תורגם לעברית בשנות ה־60 על ידי שמעון זנדבנק, בהתבסס על נוסח שערך ידידו של קפקא, מקס ברוד, שסיים בעצמו את כתיבת הספר אחרי מותו של קפקא. "הנוסח של ברוד לא נחשב היום לנוסח הסופי של 'הטירה'", מסבירה גוטמן. "בשנות ה־50 יצא נוסח אחר שהושלם על ידי חוקרי קפקא, ונחשב היום לנוסח המוסמך. לנילי היה חשוב לתרגם דווקא אותו, ומבחינתה זה היה התרגום הראשון של 'הטירה' לעברית". אלא שכמו קפקא, גם מירסקי לא הספיקה לסיים את העבודה על הספר, מה שחורץ גם את גורלם של הפרויקטים שתוכננו להמשך: תרגומים מחודשים ל'אפי בריסט' של תיאודור פונטאנה ול'הנבחר' של תומאס מאן.

     

    * * *

     

    ק'  הגיע בשעת ערב מאוחרת. הכפר היה מכוסה שלג כבד. הר־הטירה לא נראה כלל, ערפל ועלטה אפפוהו, שום נצנוץ, ולוּ קלוש, של אור לא רמז על הטירה הגדולה. שעה ארוכה עמד ק' על גשר־העץ המוליך מדרך־המלך אל הכפר ונשא עיניו אל מה שנדמָה כרִיק גמור.

     

    אחר כך הלך לחפש לו מקום לינה; בפונדק עוד היו אורחים, לפונדקי אמנם לא היה חדר פנוי, אך כיוון שהופתע והתבלבל מאוד למראה האורח המתאחר, הציע לו שיישן על שׂק של קש באולם־האירוח; ק' הסכים. כמה איכרים עוד ישבו ושתו בירה, אך הוא לא רצה לדבר עם איש, במו ידיו העביר את שׂק הקש מעליית־הגג לָאולם ונשכב ליד התנור. היה חם, האיכרים שתקו, הוא עוד בחן אותם קצת בעיניו העייפות, אחר כך נרדם.

     

    אך כעבור זמן מה כבר העירוהו משנתו. איש צעיר בלבוש עירוני ופרצוף של שחקן, עיניו צרות וגבותיו עבות, עמד לידו עם הפונדקי. גם האיכרים עדיין היו שם, אחדים סובבו קצת את כסאותיהם כדי להיטיב לראות ולשמוע. הצעיר התנצל בנימוס על שהעיר את ק', הציג עצמו כבנו של שַׂר־הטירה ואמר: "הכפר הזה הוא קניינה של הטירה, כל מי שגר או לן פה, כאילו גר או לן, מבחינה ידועה, בטירה עצמה. איש אינו רשאי לעשות זאת בלי היתר מטעם הרוזן. אבל אתה אין לך היתר כזה, או מכל מקום לא הצגת אותו לפנינו".

     

    ק' הזדקף למחצה על משכבו, החליק את שערותיו ליַשרן, הביט באנשים מלמטה למעלה ואמר: "לאיזה כפר נקלעתי? יש פה טירה בכלל?"

     

    איור של אולגה קזקובה ל'הטירה' של קפקא
    איור של אולגה קזקובה ל'הטירה' של קפקא

     

     

    "בוודאי", אמר הצעיר לאט, ופה ושם נראה מישהו מניד בראשו כלפי ק', "טירתו של האדון הרוזן וֶסטוֶוסט".

     

    "וחייבים לקבל היתר־לינה?" שאל ק', כמבקש להשתכנע שלא בחלום שמע את הדברים שנאמרו לו קודם.

     

    "את ההיתר חייבים לקבל", הייתה התשובה, ומתוך לעג גס כלפי ק' פשט הצעיר את זרועו ושאל את הפונדקי ואת האורחים: "ואולי לא חייבים דווקא?"

     

    "אם כן, אני חייב להשיג לי היתר כזה", אמר ק' בפיהוק והדף מעליו את השמיכה, כמבקש לקום.

     

    "כן, אבל ממי?" שאל הצעיר.

     

    "מהאדון הרוזן", אמר ק'. "אין שום ברירה אחרת".

     

    "עכשיו, בחצות, להשיג היתר מהאדון הרוזן?" קרא הצעיר ונרתע צעד אחד לאחוריו.

     

    "אי אפשר?" שאל ק' בשוויון־נפש. "אם כן, למה הערת אותי בכלל?"

     

    אלא שעתה יצא הצעיר מגדרו. "נימוסים של נַוודים!" קרא, "אני דורש ממך לנהוג כבוד בממונים מטעם הרוזן! הערתי אותך כדי להודיעך שאתה חייב לצאת מיד מתחומי נחלתו של הרוזן".

     

    "די, נמאסה עלי הקומדיה הזו", אמר ק', מנמיך מאוד את קולו, ונשכב שוב ומשך עליו את השמיכה, "הגזמת קצת, ידידי הצעיר, ולעניין התנהגותך עוד אחזור מחר. הפונדקי והאדונים שם הם עדַי, אם אני זקוק בכלל לעדים. ועוד אומר לך, ברשותך, שאני הוא מודד־הקרקעות שהוזמן לכאן על־ידי הרוזן. העוזרים שלי יגיעו מחר בכרכרה עם המכשירים. לא רציתי לוותר על טיול בשלג, אבל לצערי תעיתי בדרך שוב ושוב, ולכן הגעתי מאוחר כל כך. בעצמי ידעתי, עוד לפני שבאת להטיף לי, שכבר מאוחר מכדי להתייצב בטירה. לכן גם הסתפקתי בלינה פה בפונדק, עד שהפרעת אותי משנתי בחוסר נימוס שכזה, אם להתבטא בעדינות. ובכך תמו ההסברים שלי. לילה טוב, רבותי". וק' הפך פניו אל התנור.

     

    "מודד־קרקעות?" עוד שמע שאלה מהוססת מאחרי גבו, ואז נפלה דממה. אבל הצעיר התעשת מיד ופנה אל הפונדקי, קולו מעומעם דיו להישמע כאילו הוא חס על שנתו של ק', ורם דיו בשביל שיִשמע הלה את דבריו בבהירות: "אברר זאת בטלפון". מה, גם טלפון יש להם בפונדק הכפרי הזה? הם מצויידים פה מעל ומעֵבר! פרט זה כשלעצמו הפתיע את ק', הגם שבכללו של דבר ציפה לכך דווקא. התברר שהטלפון קבוע כמעט מעל לראשו, ומתוך ישנוניות לא השגיח בו. והנה, אם ייאלץ הצעיר לטלפן, הרי ייבצר ממנו, גם אם ישתדל מאוד, לחוס על שנתו של ק', השאלה היתה רק אם יניח לו הלה לטלפן. ק' החליט לאפשר זאת. אלא שעתה לא היה כל טעם להעמיד פני ישן, ולפיכך חזר ונשכב על גבו. הוא ראה את האיכרים מצטופפים יחד במורך ומסתודדים, בואו של מודד־קרקעות אינו עניין של מה בכך. דלת המטבח נפתחה, דמותה הכבירה של הפונדקית מילאה את הפתח, הפונדקי ניגש אליה על קצות אצבעותיו, לספר לה את החדשות. עתה הגיעה שעתו של הקשר הטלפוני. שׂר־הטירה ישן, אבל סגן השׂר, בעצם אחד הסגנים, פלוני מר פריץ, ענה לטלפון. הצעיר, שהציג עצמו בשם שְווארְצֶר, סיפר איך מצא את ק' - איש לבוש סחבות בשנות השלושים לחייו - ישן לו בנחת על שׂק של קש, תרמיל־גב זעיר משמש לו כר ומקל מסוקס מונח לידו. למותר לציין שהאיש נראה לו חשוד, וכיוון שהפונדקי הזניח את חובתו בעליל, היתה זו חובתו שלו, של שְווארצֶר, לחקור בעניין. על כך שהעירוהו משנתו, על השאלות שנשאל, על האיום שהושמע באוזניו כדין, לגרשו מנחלת הרוזן - על כל אלה הגיב ק' בתרעומת מופגנת, ומי יודע, אולי אף בצדק, שכן לטענתו בא לכאן כמודד־קרקעות, והרוזן הוא שהזמינו. מובן שמבחינה פורמלית, לפחות, יש לבדוק את הטענה הזו, שעל כן מבקש שְווארצֶר מן האדון פריץ לברר בלשכה המרכזית אם אמנם מחכים שם למודד כזה, ולהחזיר לו תשובה מיד.

     

    שקט השתרר עתה, פריץ היה עסוק בבירורים שם למעלה, כאן למטה חיכו לתשובה, ק' לא שינה את תנוחתו, אף לא פנה לאחוריו, שום סקרנות לא ניכרה בו, עיניו בהו נכחו. מתוך סיפורו של שְווארצֶר, שנתמזגו בו רשעות וזהירות, נמצא ק' למד שמידה ידועה של השכלה דיפלומטית הוקנתה בטירה אפילו לזוטרים כמו שְווארצֶר זה. וגם חריצות לא חסרה להם שם, הלשכה המרכזית מקיימת תורנות־לילה. וגם ממהרת להשיב, כמדומה, שהנה פריץ מטלפן כבר. אך ההודעה שבפיו היתה קצרה מאוד, כנראה, שכן כעבור דקה השליך שְווארצֶר את השפופרת בחמת־זעם. "הרי זה בדיוק מה שאמרתי", צעק, "אין פה שום מודד־קרקעות, אלא סתם נווד שקרן, וקרוב לוודאי אף גרוע מזה". לרגע סבור היה ק' שכולם, שְווארצֶר, האיכרים, הפונדקי והפונדקית, עומדים להסתער עליו, וכדי לחמוק מן המכה הראשונה, לפחות, מיהר לזחול אל מתחת לשמיכה, אבל כעבור רגע חזר ק' והוציא את ראשו אט־אט, שכן הטלפון צילצל בשנית, וכמו שנדמָה לו, בקול רם במיוחד. אף על פי שלא סביר היה להניח שגם הפעם מדובר בק', בכל זאת קפאו הכול במקומם, ושְווארצֶר חזר וניגש אל הטלפון. עכשיו עמד והקשיב לאיזה הסבר ממושך, ובסופו אמר חרש: "טעות, אפוא? כן, זה ממש מביך אותי. ראש־הלשכה טילפן בעצמו? מוזר, מוזר. איך אסביר זאת עכשיו לאדון המודד?"

     

    ק' זקף את אוזניו. הטירה מינתה אותו אפוא למודד. מצד אחד אין הדבר נוח לו כלל, שהרי מתברר שיודעים עליו בטירה כל מה שצריך לדעת, יחסי הכוחות נשקלו והוחלט לצאת למאבק בחיוך. אך מצד אחר הדבר נוח לו דווקא, שכן הוא מעיד, לדעתו, שממעיטים בערכו שם, וכי יזכה לחירות רבה יותר משהעז לייחל מלכתחילה. ואם מקווים שם להפיל עליו אימה מתמדת מכוח אותה הכרה שניתנה למעמדו כמודד־קרקעות - הכרה הנובעת מעליונות רוחנית, כמובן - הרי שטעות בידם, רק צמרמורת קלה חלפה בגופו, לא יותר.

     

    לשְווארצֶר, שניגש אליו במורך, סימן ק' בניע־יד להתרחק; את ההפצרות שיעבור אל חדרו של הפונדקי דחה מעליו, ורק ניאות לקבל מידי הלה כוסית משקה לשינה, ומידי הפונדקית קערת רחצה עם סבון ומגבת, אף לא היה עליו לדרוש כלל שיפַנו את האולם, שכן הכול כבר נדחפו לצאת, מסבים פניהם הצדה מחשש פן יכיר אותם למחרת; המנורה כובתה, סוף־סוף הניחו לו. הוא שקע בשינה עמוקה וישן עד הבוקר, העכברושים שחלפו על־פניו ביעף פעם או פעמיים כמעט שלא הפריעוהו. •

     


    פרסום ראשון: 06.02.18 , 18:21
    yed660100