קידוש המוות וקו הסכין

יש אנשים חולים בנפשם. אומללים שהגורל התאכזר אליהם. בשנים האחרונות אפשר למצוא חלק מהמוכים האלה ברשתות החברתיות, שם הם מוצאים נחמה מסוימת. לא מעט מנתבים את המחלה הנפשית לעמדות פוליטיות, לרוב לאומנות המבוססת על שנאת האחר בניגוד ללאומיות המבוססת על אהבת המדינה. המטורפים ביותר מקללים פעוטה בת שנתיים שנהרגה בתאונת דרכים כי היא “שמאלנית”, או בכירים בצבא, או סתם עיתונאים. המילים שלהם נוראיות, אבל שם לרוב זה מסתיים. אפשר לספור בעמוד אחד את המחבלים היהודים מאז הקמת המדינה. רובם עשו זאת מתוך קנאות עיוורת, ולא בשל ליקוי נפשי.

בניגוד לחברה היהודית, בחברה הערבית מצוקה נפשית או סביבתית מתורגמת במקרים רבים מדי לטבח ביהודים. חלק גדול מהמתאבדים באינתיפאדה השנייה הפכו לכאלה אחרי שהואשמו בחילול כבוד המשפחה, נזרקו מהבית או הוחרמו בחברה שלהם, נשים שנתפסו נואפות, גברים הומוסקסואלים או כל מה שנתפס בחברה הפלסטינית כחריג. גם בסבב האחרון של הדוקרים בשנה שעברה היו לא מעט צעירים וצעירות לוקים בנפשם. חייל שרואה פלסטיני או פלסטינית רצים לעברו עם סכין, לא יכול להיות מאבחן פסיכולוגי, אבל בקרב אלה שכן נעצרו המוטיב הנפשי־חברתי היה משמעותי. כך גם נקמה על רקע משפחתי: אח, אחיין או בן של מחבל שחוסל וגדל על הצורך בנקמה.

המחבל שרצח שלשום את הרב איתמר בן גל באריאל הוא ערבי־ישראלי עם בעיות אישיות. נתמך על ידי שירותי הרווחה, משפחה לא מתפקדת. מה הוא עשה כדי לפרוק את הזעם? לקח סכין ורצח יהודי. זה ההבדל כולו על רגל אחת, וההשוואה מתבקשת. יש בישראל משפחות שכולות שהיו רוצות לראות את רוצח יקירם מחוסל, יש חולי נפש ויש גם אנשים שחייהם לא שפרו עליהם. למרות זאת, הבדלי התרבות מופיעים שחור על גבי לבן בכל פעם שמשווים בין השמות הבודדים של מחבלים יהודים קנאים שאין להם סליחה ומחילה לבין הרשימות הארוכות, הספרים עבי הכרס, עם רשימות של ערבים שביקשו לרצוח יהודים.

מי שלא רואה את התופעה הזאת ומכיר בה, הוא מכחיש טרור. וגרוע מזה, מכחיש סכסוך. האם זה כל הערבים? ודאי שלא. אבל בלי להתמודד עם הכמות הרצחנית והנטייה לעודד, להאדיר ולתגמל מחבלים אי אפשר יהיה לעודד את הקולות האחרים. המעטים שמעזים לצאת נגד הפונדמטליזם, הג’יהאד והלאומנות בכל מקום, ובמיוחד בהקשר שלנו פה בישראל.

סדרת הכתבות המצוינת של צבי יחזקאלי בערוץ עשר כמסתערב באירופה המתאסלמת זכתה לביקורת צינית בדיוק מאותה סיבה. “בכל בית כנסת אורתודוקסי שתיכנס אליו באמריקה או באירופה תשמע יחס דומה לערבים”, טען מישהו. הוא טועה, אבל הטעות היא לא הסיפור אלא חוסר ההבנה שלו. המאבק הדתי־לאומי־תרבותי המתרחש בעולם המערבי, ובחזית הבולטת ביותר - בישראל, התנגשות הציוויליזציות, הוא בין השאר על קדושת החיים וקדושת המוות.

הציונות פיתחה מנגנוני הגנה כדי להתמודד עם המחיר הכבד של מגש הכסף. “טוב למות בעד ארצנו” הפך למיתוס, אבל לצידו החלק החשוב: רק “כשאין ברירה”. כך היחס למלחמות, לאינתיפאדות ולפעולות צבאיות. אובדן חיי אדם תמיד היה שיקול, ולא משנה מי עמד בראש המערכת הפוליטית והצבאית. בצד השני המוות הוא פתרון. הוא לא שיקול חשוב, במיוחד לא מצד אלה ששולחים להילחם. לא ערפאת בזמנו, לא חמאס ולא האחים המוסלמים שמסתובבים באירופה ומדברים על כיבושה. קידוש המוות הוא שמביא מוסלמים מאמינים במצוקה (ושלא במצוקה) להרוג מישהו ואולי למות בדרך.

הנה מסר לאחמד טיבי: העיסוק בתופעה הוא התהליך היחיד שיכול לשחרר את החברה המוסלמית לטווח הארוך מצבת הקנאים. כל עוד יכחישו ויצעקו “גזענות” נגד כל מי שיאמר זאת בקול, האיסלאם רק ישקע עוד ועוד בתרבות של שפיכות דמים. זה אינטרס בינלאומי להילחם באי־השפיות הזאת, למען המוסלמים, היהודים וכל מי שנמצא בקו הסכין.