כמה חודשים לפני הבחירות הראשונות שבהן אורי אורבך המנוח היה מועמד לכנסת, ישבנו בבית קפה לבקשתו, וחשבנו על סיסמת בחירות למפלגתו, הבית היהודי, שהייתה אז מפוצלת ממפלגת תקומה. אני הצעתי לו שילכו על הסיסמה: "הבית היהודי: דתיים נורמליים". הסיסמה הזו באה למתג אותם בשונה ממפלגתם של הסמוטריצ'ים והרבנים החרד"לים. אורבך אהב את הרעיון, אבל בלחץ חבריו הם הלכו בסוף על משהו אחר. נזכרתי באנקדוטה הזו השבוע, כאשר ראיתי את קובץ המאמרים החדש של אורבך שיצא כספר בהוצאת "ידיעות ספרים", שנקרא: "דתי נורמלי". וכשראיתי את שם הספר ועילעלתי בין דפיו נזכרתי שוב כמה חסר הקול של אורבך, שלא התבצר אף פעם בפוזיציה, וידע להפליג לא רק בביקורת כלפי חוץ, אלא גם בביקורת פנים־מגזרית. אלו אמירות שלעיתים חסרות פה כל כך, כמו במקרה הרבנים שהחלו לאחרונה להתחרות ביניהם מי יוציא את דיבת הרמטכ"ל באופן המשכנע ביותר (ואף שהבנות המעטות שמקשיבות לאותם רבנים ממילא לא שקלו אפילו להתגייס, פגיעתם רעה וחילול ה' שהם עושים גדול).
אורבך מעולם לא חשש להתעמת עם אותם גורמי קצה, כשם שלא חשש להתעמת גם עם הנשיא ריבלין, שהיה חבר אישי שלו, אבל נכנס לתפקידו כנשיא באיזו אקסטזה להוכיח משהו לאליטה שלא תמכה בבחירתו, ובין היתר החליט לבטל הופעה מתוכננת של עמיר בניון במשכנו ולמעשה להחרים אותו, בגלל דברים (מפוקפקים) שהאחרון אמר. אורבך בתגובה החליט שלא ילך לאותו אירוע בבית הנשיא, שאליו היה מוזמן. במקום זה הוא גרר אותי עימו להופעה של עמיר בניון. היה צריך הרבה יושרה באותה נקודת זמן לעמוד מול גלי ההערצה התקשורתיים שהיו לרובי "בני עמי בחרו בדרך הטרור" ריבלין. אבל אורבך עשה זאת. והוא עשה זאת בסטייל, בלי להתלהם, כדרכו: בהקדמה הנפלאה שכתב עמית סגל לספר החדש הוא הזכיר איך במשדר הבחירות ב־1996 אמר אורבך ליאיר לפיד, שהנחה את המשדר, "טוב שהזמנתם רק ימני אחד, כי אם הייתם מביאים ימני נוסף הייתם צריכים למצוא שבעה שמאלנים כדי לאזן".
נדמה לי שאם אורבך היה בינינו היום, הוא היה מצליח להתמודד עם האתגר שמציב נתניהו בפני כל אדם ימני הגון. כי את האמת צריך להגיד: אין זה דבר קל להתמודד עימו. ימני שאינו רוצה לדבר מהפוזיציה ולהגן באופן אוטומטי על כל דבר שנתניהו עושה רק משום שמדובר בנתניהו, נמצא בבעיה קשה. ימני שלא מקובלת עליו הפרקטיקה של היציאה להתקפה כתגובה לכל ביקורת, ובכן, הימני הזה נבוך לא מעט לאחרונה. כי לנגד עיניו עומד ראש ממשלה שאת העשייה שלו הוא מעריך מאוד. הוא רואה איך פוטין, טראמפ, מודי ואחרים משחרים לפתחו ונזכר בקשקושי הבידוד המדיני, הוא רואה את הכלכלה יציבה, הוא רואה ראש ממשלה שלא נרתע מלתקוף בסוריה כשצריך אבל גם לא שש אלי קרב; והוא חושב לעצמו: איך יכול להיות שהאיש הזה, המנהיג המנוסה והחכם הזה, לא מבין שלהגיד לציבור שמותר לקבל מתנות מחברים, מבלי לבטא אפילו בדל של חשבון נפש מאותה מערכת יחסים מביכה כל כך שבמסגרתה אדם העומד בראש מדינה מבקש ממיליארדר מתנות בקביעות - זה דבר מביך ומסוכן.
בשבוע שעבר העלה נתניהו לעמוד הפייסבוק שלו סרטון ובו ניצולת שואה מביעה תרעומת על הלעג שהיא חשה שהופנה ב"ארץ נהדרת" כלפי חנה סנש. נתניהו ליווה את הסרטון בביקורת חריפה על התוכנית, שלדבריו שברה שיאים של ציניות. כאשר ראיתי את הסטטוס הזה ניסיתי להיזכר מתי "ארץ נהדרת" ביזו את חנה סנש ולא הצלחתי. לאחר צפייה נוספת בתוכנית התחוור לי שקרה בדיוק ההפך: המערכון המדובר לעג דווקא ליהונתן גפן ולהשוואות המופרכות שהוא עשה, ולא לחנה סנש. התבאסתי מאוד מהסטטוס הזה. באמת. דווקא משום שאני רואה בנתניהו את אחד המנהיגים המוכשרים והחשובים שהיו למדינה הזו, קשה לי לראות אותו עוסק בזוטות, ותוקף באופן מניפולטיבי וכל כך לא מדויק, באמצעות ניצולת שואה מבוגרת, תוכנית סאטירה. האם באמת אין לו במה להתעסק? האם אדם שבמהלך שבועיים ישב גם עם נשיא ארה"ב וגם עם נשיא רוסיה, באמת זקוק לדבר הזה?
ואגב, אם כבר להתעמת עם "ארץ נהדרת", היה ניתן להתפלמס דווקא עם הפתיח של התוכנית שתיאר את חברי הצוות כצאצאי פליטים ובעצם טען במובלע שהגענו לכאן כמו שמהגרי העבודה מאפריקה הגיעו, ולא בגלל שחלמנו על ציון במשך אלפי שנים. אם כי גם בנקודה הזו, ההגינות מחייבת לומר שהיוצרים נמנעו מלהצטרף להשוואת הגירוש לשואה, והמסר בפתיח אמנם היה שנוי במחלוקת, אבל מי שיקרא למשל את "תוגת השמאל", הספר החדש והמעולה של אבי שילון, עוד אחד מהוגי הדעות הצעירים שלא מדברים מהפוזיציה ולכן דבריהם מסקרנים תמיד, יגלה שזה לא דיון חדש. גם במשא ומתן עם הפלסטינים היו שדרשו, כנגד דרישת הפלסטינים לזכות השיבה, להכיר בישראלים שעלו ממדינות ערב כפליטים. באופן אישי אני בצד שלא מסכים עם מה שעלה מהפתיח של "ארץ נהדרת", אבל נתניהו כלל לא התייחס לזה, אלא סתם שיתף סרטון מוטעה וניצל הזדמנות להטיל רפש על תוכנית שתוקפת אותו בקביעות. וכשאני רואה התנהלות כזו אני מתמלא צער. באמת. זה ראש הממשלה שלי?
באותו שבוע, אגב, נתניהו גם טען בעקיפין שהקלטת של שרה צורחת בושלה ושיחקו שם עם הווליום, זאת לאחר שאמר שבוע לפני כן שלכל אחד יש לפעמים רגעים של זעם. האם לא קל יותר, אדוני ראש הממשלה, במקום חצאי השקרים והטענות המפותלות הללו, פשוט להתנצל? להודות שיש בעיית התנהלות, לומר שאתה קשוב אליה ולהבטיח לפעול בעניין? האם לא מגיע לנו, אלה שמאמינים במנהיגותך, אדוני ראש הממשלה, שתתעלה מעל קרבות הבוץ ברשת, ותבטא קול ממלכתי ומאחד?
אורי אורבך לא היה פראייר, אבל הוא תמיד היה ממלכתי. הוא לא התחנף כמו שלעיתים קרובות מדי עושה רובי ריבלין, אבל גם לא יצא למלחמות מופרכות ומפלגות כמו שהרבה יותר מדי פעמים קורה אצל נתניהו. חבל שהוא איננו, אבל טוב שיש את הספר החדש של כתביו, כדי להיזכר. שבת שלום.
