מאז פטירתו של אורי אורבך ז"ל, מנהלת אלמנתו מיכל את עמוד הפייסבוק לזכרו. בדף נפרד מבצבצים הגיגיה הרעננים, המצחיקים עד דמעות: תיקוני לשון, סיפורי צרכנות, שגיאות נפוצות. אפילו פינה קלילה, "צולם בטעות", שמציגה תמונות שנלחצו לה במקרה בנייד. זו לה פריצה ראשונה ככותבת לקהל רחב, שכן עד שבעלה הלך לעולמו ממחלה קשה לפני שלוש שנים, הייתה בעיקר שותפה סמויה ביצירותיו. "אורי היה הכותב הראשי, אני רק עזרתי לו לדייק את הדברים", היא אומרת היום. "חיברנו יחד שירי וספרי ילדים, עברנו על מאמרים שלו, וכשאנשי היישובים פנו אליו עזרתי לו עם סיסמאות. 'חברון מאז ולתמיד', למשל, זו סיסמה שלי. וגם 'תפילה על העובדים הזרים' שכתבנו יחד לכבודם של מטפלים בקשישים, בתפקידו של אורי כשר לאזרחים ותיקים. בשיר 'התפילות של האשכנזים, התפילות של הספרדים' הפואנטה, שלפיה כל התפילות מתקבלות על ידי האל שלא בודק את המוצא שלנו, הייתה שלי. ואורי רצה לתת לי קרדיט, אבל אני אמרתי שזה ייראה כמו גימיק".
לא הרגשת מקופחת?
"תראי, היה ברור שאורי יכול ליצור גם בלעדיי. אני הייתי כמו מיילדת שרק עוזרת לוולד, לא יולדת אותו. אורי תמיד צחק על הזבוב שיושב על הסוס ואומר, 'חרשנו'. אבל לא הרגשתי כמו זבוב על סוס. לרוב שייפתי. ולפעמים הוא מחק וכתב מחדש על פי הערותיי".
באופן אבסורדי, דווקא לאחר מותו החלה לקבל הכרה גם על חלקה. "לפעמים אני מרגישה כאילו אני שומעת את הספדי בחיי", היא אומרת בחיוך. "בכל פעם שאומרים על אורי, 'איזה יוצר נפלא הוא היה', 'איזה כישרון כתיבה יוצא דופן', אני חושבת בליבי, אוקיי, מתכוונים גם קצת אליי. אבל זה טריקי, כי מה שחשוב לי באמת הוא לא דעתם של אחרים, אלא ההכרה של אורי בחלק שלי. וגם כי אני לא רוצה להרגיש ש'עכשיו אני כי ההוא הלך'. ממש לא".
אורי הכיר בחלק שלך?
"אורי תמיד אמר, לעניות דעתי הקובעת, אבל גם החשיב את העשייה שלנו בתור עבודה משותפת. חודש לפני פטירתו, כשנכנס לטיפול נמרץ ולא ידענו מה יילד יום, היה לי חשוב להגיד לו, 'אורי, אתה האוצר שלנו'. והוא ענה לי, 'כל מה שעשיתי, עשיתי בזכותך'".
מציירת באוטובוס
אורי אורבך ז"ל, האיש והשפם, היה שר וחבר כנסת, סופר, סאטיריקן, פובליציסט ומאנשי התקשורת הבולטים בציבור הדתי־לאומי. מיכל אורבך (53) מתארת גם איש מאופק ולא רגשן שבעת הצורך הגיב בחריפות חסרת פשרות. בשלוש השנים שחלפו הפכה אחראית יחידה לארבעת הילדים שהותיר אחריו, רוני הבכור (30) שעוסק בפיתוח אפליקציות, תמר (22), סטודנטית, שירה (19), חיילת ודניאל (15), תלמיד ישיבה תיכונית. "ההידרדרות במצב של אורי החלה כשנטלי, אשתו של רוני, הייתה בהיריון ראשון", היא מספרת. "אורי ידע שזה בן וקיווה שיזכה לראות אותו”. אבל אורבך נפטר ארבעה חודשים לפני לידתו של יואב־אורי.
לפרנסתה היא עורכת לשונית. לנפש היא מציירת, למשל באוטובוס. "אני יושבת מאחורי הסיבוב של האקורדיון ומשרבטת את האנשים שיושבים מולי", היא מחייכת, "וזה ממש אידיאלי, כי אני רואה אותם אבל הם לא רואים אותי". מאז התאלמנה, היא מרצה על אורי ויצירתו ועוסקת בהנצחתו. בשנה האחרונה ערכה ביחד עם אלי ויסברט את כתביו ואלו רואים אור השבוע בספר "דתי נורמלי" (בהוצאת "ידיעות ספרים"). מדובר באוסף נבחר של תובנות והברקות שראו אור לאורך השנים וכדברי ההקדמה בספר, הן חיות ורעננות כביום כתיבתן. "ידעתי שיש קלסר צהוב של מאמרים שאורי תיכנן להוציא כקובץ בספר", מספרת מיכל, "הוא רצה לקרוא לו או 'דתי מחמד' או 'דתי נורמלי'. על חלק מהם הוא עשה וי וסימן שהם ממש חשובים, ועל חלק אחר סימן איקס או 'דרוש עריכה', אבל הוא ידע שבסוף ההחלטות יהיו שלנו".
בספר של מי שהיה, בין השאר, מייסדו ועורכו של עיתון הילדים המיתולוגי "אותיות", ממקימי רדיו "קול חי" וערוץ "תכלת" וממובילי דרכו של ynet יהדות, נידונות סוגיות שעוסקות בנושאים הרלוונטיים גם להיום. למשל, המאמר "להפוך תהליך למהלך" מתאר השתלבות דתיים בעולם חילוני, לרבות נשים לומדות תורה ובנות המתגייסות לצבא. "כשחיילת משרתת עם חיילים דתיים בטנק וזה דורש ייחוד או נגיעה, צריך להתחשב בהם", אומרת אורבך, "אבל באופן כללי, בנות דתיות משתלבות בצבא בהצלחה ובהרבה תפקידים, בדיוק כמו הבת שלנו".
הפגנה מול הבית
הם הכירו בשידוך. היא הייתה בת 22 ולמדה במכללה בירושלים. הוא היה בן 26 וכתב בביטאון הימין "נקודה" בעפרה. "המורה שלי הייתה חברה של אחות של אורי", נזכרת מיכל, "לשתיהן קראו ציפי ולימים הבת שלי אמרה שזה היה תיאום ציפיות. כשנפגשנו, אורי סיפר על כל מיני כתבות שהוא עשה. זה הפליא אותי. חשבתי שנורא קשה לכתוב בכל פעם על משהו חדש, אבל אורי אמר, 'זה דווקא מה שמעניין'. היה לנו קליק בתחום הלשוני, כל מיני הברקות משותפות. כשבאתי איתו למערכת 'נקודה' הוא נתן לי טקסט ואמר, בואי נראה אם את יודעת להגיה. מאותו רגע הפכתי למגיהה בכל הפרויקטים שלנו וכל טקסט שהוא כתב עבר אותי. אפילו כשהיה שר הוא היה אומר, מיכל ראתה את זה? תשלחו למיכל".
בחלוף ארבעה חודשים החליטו להתחתן. "במוצאי שבת הלכנו בשביל בעפרה ואמרנו, אז מה, מתחתנים? מאוד פשוט. שום טקס. לא היה שטיח אדום, ולא היה כתוב, 'התנשאי לי', בכתיב חסר שכל כך צורם לי. אני אומרת, אם משקיעים כל כך הרבה מאמץ, לפחות תכתבו נכון".
28 שנים היו נשואים. "הייתה לנו זוגיות טבעית. אורי תמיד אמר, 'שגרה ברוכה'. לא חיפשנו ריגושים וגם לא היה לנו כסף לנסוע לחו"ל. הילדים היו קטנים ואנחנו אהבנו את הבית. רק כשאורי התחיל להיות עיתונאי מוכר והזמינו אותו להרצאות בשבתות בבתי מלון אז נסענו איתו. הוא עבד ואנחנו נהנינו מההווי".
הוא היה שותף בבית ובגידול הילדים?
"פחות. היום אני אומרת תודה על כל דבר שהוא לא עשה, כי זה פחות דברים להתגעגע אליהם. אני למשל בניתי את הסוכה בכל שנה, כי זה היה להנדס את החלקים השונים של סוכת נחלים. הוא שטף כלים והוריד את הפח, אבל לא הכין אוכל, אז היום אנחנו לא יכולים להתגעגע לסלט הקצוץ של אבא ולקניות שהוא לא היה עושה. בדיעבד זה יצא לטובה, כי קורה לאלמנות שפתאום נקטע להן הכביש, רעידת אדמה מתחוללת. אני הייתי רגילה לעשות את הרוב לבד. אורי גם לא ידע לעשות את התיקונים בבית. הוא אפילו כתב על זה שיר, 'אבא של טל תיקן לנו את החשמל, ולא לקח על זה כסף בכלל. אבא של רחלי, בנה לנו שידה, כשהציעו לו צ'ק הוא אמר לא תודה. ואבא שלי, העבודה שלו כזאת, ששום דבר שצריך הוא לא יודע לעשות'".
איזה בעל הוא היה?
"לא היו לו דרישות גדולות. כשהתנצלתי שהעוף מאתמול, הוא היה אומר, 'גם אני לא מהיום'. כשהייתי אומרת, המרק לא משהו, הוא ענה, 'גם אני לא משהו'. כל מיני אמירות מקטינות. אבל מצד שני, כשהבת תמר ציטטה פעם מישהו שאמר עליו שהוא תותח, הוא כתב לה: 'תודה, השיב השר בענווה מזויפת'. הוא ידע את ערכו. הדברים היו סביבו. סביב הכתיבה. סביב העשייה. אנחנו השתתפנו בלהקשיב, לשמוע, לסייע".
ולא הפריע לך שהרוב סובב סביבו?
"לא. הוא היה הראשי. הייתי 16 שנים בבית, כי הבת שלנו הייתה עם אלרגיות קשות. אז לא הייתה לי קריירה, ואני גם לא בן אדם שיודע לעשות כמה דברים בבת אחת. הייתי עם הילדים בשמחה והייתי גם השותפה לעשייה של אורי. וכשהוא היה כבר מאוד חולה, הוא אמר לילדים, אתם לא יודעים כמה אמא שלכם אוהבת אותי".
איזה אבא הוא היה?
"הוא לא ידע בכל רגע נתון מה הילדים עושים ולא היה מיומן בדברי היומיום. כששירה נולדה הוא הביא לבית החולים את תמרי בשמלה רכוסה בכיוון ההפוך. הוא עזר להעיר את הילדים בבוקר והסיע אותם ברצון לכל מקום. הוא לא היה רגשן, אבל המציא את 'חיבוק 20 השניות' והיה משוחח עם הילדים מתוך כבוד. מעריך את דעתם. היה משתף בכתיבה. מנסה עליהם שירים. העניין הלשוני היה משמעותי אצלו, כל מיני משחקי מילים בשולחן שבת. בדיחות קורעות. הוא היה מצחיק בטירוף".
הפעילות הציבורית של אורבך תפסה את רוב זמנו הפנוי. "לא כולם מבינים את הביטוי 'דתי מחמד', שהוא המציא ושאפיין אותו", היא מבארת. "כי לא תמיד הוא דיבר בצורה נעימה, אבל גם כשהוא תקף משהו, זה לא היה ברמה אישית. אפשר היה לראות את זה בעיקר בתוכנית 'המילה האחרונה' שהוא הגיש עם עמיתים בגלי צה"ל. ברדיו אין איפור ואין מסננת, זה האדם נטו שאת שומעת במטבח או באוטו, ודרכו אפשר היה להכיר את האישיות של אורי שהייתה חפה משנאה ומגאווה. הוא רצה לחדור לאמת של הדברים. הוא שנא כיסויים ואגו. כשהתחיל את התפקיד שלו בכנסת הוא אמר לעוזרים שלו, לכל אחד יש משפחה ואנחנו לא הולכים לעבוד פה סביב השעון, אפשר להספיק הכל בשעות העבודה. הוא ידע להקשיב ולהתעניין באחרים. אנשים היו מתקשרים אליו ומדברים איתו שעות, וגם בתור שר, מישהו ניגש אליו בחתונה והציע רעיונות ואורי אמר לו, תקבע פגישה, וכשהאיש הגיע ללשכה שלו, הוא ישב ושמע אותו".
אבל לא הכל היה דבש. בתקופת המחאה החברתית, למשל, התייצבו עשרות מתושבי מודיעין להפגנה מול ביתו. "יום אחד הבת שלי אומרת, יש בחוץ הפגנה של המחאה החברתית. אמרתי לה, יופי, תרדו לראות. מהר מאוד היא חזרה ואמרה: 'זו הפגנה נגד אבא'. אורי עמד אז בראש השדולה החברתית עם אילן גילאון, והיה שותף להרבה דעות סוציאליות של שלי יחימוביץ'. לא היה בו גרם אנטי־חברתי, להפך, הוא כל הזמן אמר, מתי הציונות הדתית תאיים לפרק את הקואליציה על נושא חברתי? אבל מה, לאנשים במודיעין לא היה כוח לנסוע עד תל־אביב, אז הם הפגינו פה, מתחת הפנס.
"זה היה בחמישי בערב. הבית הפוך. בישולים לשבת וילדים מזועזעים מזה שמפגינים נגד אבא שלהם. מפגינה אחת דפקה בדלת וביקשה להיכנס לשירותים. נתתי לה, אבל אמרתי, 'מים אני לא אגיש להם, יש גבול'. הרגשתי מותקפת. מאז הבנתי שהפגנה נגד איש ציבור לא יכולה להתקיים מול הבית שלו. תלכו להפגין מול העבודה שלו. תתאמצו. יש לאנשים האלה משפחה, ילדים, ויודעת מה, גם שכנים. זכות הציבור להפגין לא עולה על זכות הילדים לחיים נורמליים".
איש ציבור לא אמור להביא בחשבון שהכוח והשררה מביאים איתם גם השלכות אישיות?
"אני לא חושבת. אולי ראש ממשלה, אבל אנשי ציבור אחרים? לא צריך להגזים. איש ציבור הוא לא רכוש הציבור. יש גבולות. יש חיי יומיום. למה לאמלל משפחה שלמה כי יש מחלוקת עם האבא?"
מחלה נדירה
המחלה של אורי התפרצה ב־2012. זה התחיל בזיהום פתאומי במרפק בערב שבועות. "אורי קיבל אנטיביוטיקה והמשיך לעבודה", משחזרת אורבך. "אבל במרפאת הכנסת ראו את הפצע ואמרו, זה לא נראה טוב, לך לבית חולים. הגעתי אליו ונסענו יחד. בגלל שהזיהום נראה מזעזע אישפזו אותו מיד. ועדיין לא עלו על המחלה. רק אחרי כמה ימים הגיעו עוד בדיקות והתברר שמדובר במחלה המטולוגית נדירה".
סרטן?
"לא. אבל לא הרבה יותר טוב ממנו. המאפיינים היו ערכים פרועים שהתגלו בבדיקות הדם. האשפוז הראשון היה רגע לפני הפריימריז לכנסת ה־19, ואורי שהוביל את המהלך קבע פגישה עם נפתלי בנט והרב דרורי ליד מיטתו בבית החולים. ממש כמה שעות אחרי שהם הלכו, הייתה הידרדרות והחלה דלקת במעטפת הלב. זו הייתה סערה גדולה, אבל יצאנו ממנה. אורי היה חלש. פעם בשבועיים קיבל נוגדנים והיה צריך להיזהר ממחוללי זיהום, אבל לצד המחלה הוא ניהל את החיים הפוליטיים שלו בתנופה. הוא ידע לשמור על עצמו, לנוח כשצריך".
ידעתם שזה הולך למקום לא טוב?
"כן, חודשיים לפני פטירתו כבר דיברו על תרומת מח עצם. אחיו נבדק ונמצא מתאים לתרום, אבל פתאום המצב הידרדר שוב ובאופן פתאומי. אורי ידע שזו מחלה שיכולה להפתיע לרעה. מדי פעם הוא היה אומר לי, איך תסתדרי בלעדיי? ולהרבה אנשים הוא אמר בתקופה האחרונה לחייו שהוא אוהב אותם".
דיברתם ביניכם?
"לא מספיק. ובכל זאת העזתי לשאול את אורי על המצבה. אמרתי לו, אתה אמן הניסוח, מה לכתוב אם המצב יידרדר? ואורי אמר, 'ח"כ ושר', ואחר כך, 'הוליך אחריו רבים בדרכו השקטה'. היינו צריכים לדבר יותר".
בחודש האחרון המצב החמיר. "אורי לא רצה מבקרים, גם לא את הילדים", אומרת מיכל. "השתדלתי לקיים את בקשתו, אבל הילדים רצו להיות איתו, וזה היה נכון ומשמעותי לכולנו. בימים האחרונים דיברנו אליו ושרנו לו. כבר ראינו לאן הדברים הולכים. בשעות האחרונות התאספנו סביבו ושרנו לו שירים. ביקשתי לשיר את 'ידיד נפש' מקבלת שבת, וכך נפרדנו".
בהלוויה חרגה מביישנותה והקריאה את ההספד שכתבה לקראת הסוף. "חשבתי שאתאבן, שאתפוס שיתוק, שאגמגם", היא נזכרת. "אבל הפתעתי את עצמי". בשבעה ניחמה בעצמה את האבלים. ואז החלה התקופה הקשה. "אתה הולך בסופר ורואה אוכל שהבן אדם אהב. הייתי מושיטה את היד לנקטר אגסים, לפחזניות, ומחזירה מיד. זה היה כאב פיזי. כאב שממש יכולתי להרגיש אותו. ועדיין לקח לי המון זמן עד שבכיתי. עד שיום אחד זה בא".
בתחילה חברים עזרו, וערכו קניות, ובית הכנסת והקהילה היו חמים ותומכים. אבל המשפחה התכנסה מהר מאוד. "הילדים רצו להיות בבית. וממילא תמיד הייתי עושה קידוש בשבת בבוקר במקום אורי. הרבה פעמים פרסתי את החלה במקומו כי אורי לא סבל שהיא מתפצפצת. אז לא היה משבר של חסר פיזי מודגש, אלא ההיעדר העמוק שלו".
היה צריך להתארגן מחדש. באותה שנה חגגו בר מצווה לדניאל בפורום מצומצם. "בניגוד לדחיינות שלי, התחלתי כבר בקיץ בעריכת חוברת מצוירת של איחולים ועצות לחיים מחברים ובני משפחה שהם גם מאיירים", מספרת מיכל. "נתתי לו את החוברת רגע לפני שבת בהפתעה גמורה. זה היה סוג של חיבוק מצויר".
תשקלי להינשא בשנית?
"עוד מוקדם מדי. אבל בהמשך אני לא פוסלת נישואים שניים, לכשיימצא האחד".
ומה מנחם?
"העבודה על הכתבים שלו. לא מזמן יצא דיסק שירי הילדים של אורי שהלחין ניר סרי. ובשנה האחרונה עבדנו על הספר. היה לי חשוב מאוד לשמור על הפן המחויך של אורי, לאזן בין ההומור שלו לבין השקפת עולמו ודעותיו. כשאתה עובר על טקסטים שאדם מוכשר כתב במשך 28 שנה, אתה לומד מזה המון. כשאתה משייף אחרים, אתה משתייף בעצמך. אנשים אומרים, תודה שאת ממשיכה לספר לנו עליו. אז יש באמת את הצד הזה, אבל יש גם תחושה שהיום, כשאני כותבת ומפרסמת משהו, אף אחד לא חושד שהוא כתב לי את זה. הייתי שמחה לוותר על זה. הייתי שמחה להמשיך לצמוח לידו ולא לצמוח אחרי לכתו. אבל אם זה התגלגל ככה, אני חושבת שזה נכון. אני משתדלת. אני מנסה, אם להגיד בפיוטיות, להמשיך את אורו. לפעמים אני חושבת שזה קצת כמו הלבנה והשמש. הוא היה השמש, אבל אני יודעת שיש לי גם אור משלי".
איך הרגשת כשעבדת על הכתבים שלו?
"היו רגעים שהייתה צביטה בלב, כי אני בעצם עושה משהו שהוא רצה לעשות ולראות בעצמו. והנה אנחנו עושים את זה בלעדיו. אבל גם שמחה, שהצלחנו להגשים משהו שתיכנן. פעם אפילו חלמתי שאנחנו פוגשים את אורי, הוא בא איתנו הביתה ואני שואלת אותו אם הוא מרוצה ממה שאנחנו עושים לזכרו"
ומה הוא משיב?
"נדמה לי שהוא היה מרוצה".
