שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אדם ג'רמי אדלמן מתחרה עם הסקלטון. "לפני תחרות חשובה אני קם מוקדם ומניח תפילין. לפעמים אני מתפלל את ‘שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים', כי במסלול יש המון הרים"
    7 ימים • 07.02.2018
    אייסמן
    בטקס פתיחת אולימפיאדת החורף, שיתקיים היום בדרום–קוריאה, יצעד בגאווה גם אדם ג'רמי אדלמן, הספורטאי הראשון בהיסטוריה שמייצג את ישראל בענף מזחלות הסקלטון. עכשיו הוא מספר על ההחלטה לעזוב את עיר הולדתו בוסטון ולעשות עלייה, הבחירה לחרוט על הקסדה שלו את המשפט של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה", ואיך מרגישים כשטסים במהירות של 150 קמ"ש במדרונות ובפיתולים של מסלול הקרח. ראיון גולש
    סמדר שיר

    אדם ג'רמי אדלמן, שגדל במשפחה יהודית־דתית בבוסטון, רגיל לחבוש כיפה, אבל בארבע השנים האחרונות הראש שלו היה צמוד דווקא לקסדה במשקל חצי ק"ג, שאמורה להגן על גולגולתו. זה קורה כשהוא עף במהירות של 150 קמ"ש במזחלת סקלטון במדרונות ובפיתולים של מסלול הקרח. זה לא אומר שהוא איפסן את הכיפה באיזו מגירה נידחת. למען האמת, אי־אפשר לצפות בסרטוני הביצועים שלו מבלי למלמל, "אלוהים ישמור".

     

    הקסדות של אדלמן (27), שמכונה בקיצור איי־ג'יי, מעוצבות ובולטות כמו בגדי הגוף המרהיבים של מתעמלות אמנותיות. בצידן השמאלי מתנוסס ציור צבעוני של שמשון הגיבור שמפיל את קירות המקדש הפלשתי ובצד השמאלי רקוע, בעברית, המשפט המוכר של בנימין זאב הרצל: "אם תרצו אין זו אגדה". אחרי שקיבל מאוניברסיטת MIT היוקרתית בבוסטון את הדיפלומה בהנדסת מכונות, הוא תלה אותה בבית הוריו, נשכב במזחלת הסקלטון שלו המעוטרת בדגל כחול־לבן והכריז שאיתה הוא יגיע רחוק.

     

    צילום: יובל חן
    צילום: יובל חן

     

    אנשי המקצוע זילזלו בהצהרותיו, אף מאמן לא הסכים לקחת אותו תחת חסותו, אבל אדלמן סירב לשמוע "לא" והחל להתאמן בכוחות עצמו. עכשיו הוא עושה היסטוריה. באולימפיאדת החורף שתיפתח היום בפיונגצ'אנג שבדרום־קוריאה הוא יהיה הספורטאי הישראלי הראשון והיחיד שייצג את ישראל בענף המזחלות.

     

    בילדותו שיחק אדלמן הוקי קרח. לפני קצת יותר מארבע שנים הוא גילה את המזחלות. באוקטובר 2013 הוא ישב באולם הטלוויזיה של מעונות הסטודנטים באוניברסיטת MIT בבוסטון וצפה בשידורים ישירים של תחרות מזחלות. "ראיתי אנשים נוהגים במזחלות קרח מסוג 'בובסליי', ונדלקתי", הוא סיפר באנגלית בשבוע שעבר, במהלך גיחה קצרה לישראל לצורך בדיקות במרפאה האולימפית. "ראיתי איך הם מסתכלים לסכנה בעיניים ומתגברים על הפחד ממנה. כשהשידור נגמר נכנסתי לגוגל, חיפשתי אם לישראל יש קבוצה של מזחלות קרח ומצאתי שקבוצת הבובסליי שפעלה בישראל נסגרה. שלחתי מייל לדיוויד גריבס, מי שעמד בראש הקבוצה, וכתבתי שאני רוצה לייצג את ישראל במזחלות. תשובתו הייתה שאני נמוך מדי לבובסליי – הגובה שלי הוא 1.77 מטר וגולשי הבובסליי בגובה של 1.90 מטר, ושמזחלת סקלטון תתאים לי יותר מפני שהחלק העליון שלי לא מספיק מפותח, אבל יש לי רגליים חזקות. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את המילה 'סקלטון'. חיפשתי חומר ברשת והתלהבתי מהעובדה שזו לא מזחלת המיועדת לשניים עד ארבעה גולשים כמו בובסליי, אלא מזחלת ליחיד".

    אולם התחרויות המרכזי בפיונגצ'אנג, דרום־קוריאה. אדלמן יתחרה מול 30 הגולשים הטובים בעולם
    אולם התחרויות המרכזי בפיונגצ'אנג, דרום־קוריאה. אדלמן יתחרה מול 30 הגולשים הטובים בעולם

     

     

    בתחילה הוא תיכנן להשתתף באולימפיאדת החורף של 2022. "על אולימפיאדת 2018 אפילו לא העזתי לפנטז מפני שלא האמנתי שאספיק לקבל הכרה מהוועד האולימפי בישראל. התחלתי לעבוד במחשבים, ואת כל מה שחסכתי השקעתי בטיסות למסלולי קרח כדי לצבור ניסיון. כבר בתחרות הראשונה הציגו אותי בתואר 'הפטיש העברי', אין לי מושג למה, וזה הכינוי שלי מאז".

     

    לפני שנתיים הוא החליט להמר על כל הקופה ולנסות את כוחו כבר באולימפיאדת 2018. "התפטרתי מהעבודה במחשבים, מפני שידעתי שיש לי רק שנתיים לצבור דירוג בינלאומי שבזכותו אתברג ברשימת הגולשים הטובים בעולם — רק 30 גולשים מתחרים באולימפיאדה. נכנסתי למשטר אימונים יומיומי ורצחני. בכל העולם קיימים רק 11 מסלולים לאימוני גלישה בקרח – בארה"ב, קנדה, גרמניה, שווייץ, יפן וצרפת – וטסתי להתאמן בכולם. מדי יום, אחרי האימון במסלול הקרח, הרמתי משקולות בחדר כושר במשך שעתיים, ובמשך עוד שש שעות צפיתי בסרטים של גלישה בסקלטון כדי ללמוד מטעויות של מקצוענים. אכלתי ונשמתי רק סקלטון וקרח, המשפחה והחברים שלי תמכו בי. אני אהיה האתלט היחיד שיגיע לאולימפיאדה בלי מאמן צמוד על המסלול".

     

    המתחרים בסקלטון נדרשים לעבור מסלול של 1,700 מטרים ארבע פעמים, כאשר הדירוג הסופי נקבע על סמך הממוצע בארבעת הסיבובים. מרטין דוקורס מלטביה שולט בספורט הזה מאז 2010. ומועמד לנצח גם בדרום קוריאה. "אתה עומד בנקודת הזינוק, מתכופף, מריץ את המזחלת לאורך עשרה צעדים כדי לתפוס תאוצה ואז מתיישב בה ומתחיל לטוס במדרון", הוא מתאר בעיניים נוצצות. "בפעם הראשונה לא ידעתי למה לצפות, לא ידעתי שכוח הכבידה ימשוך אותי למטה ושיהיה לי קשה להרים את הצוואר. כשעפתי זה היה נפלא. האדרנלין שלי היה בשמיים. זה הכיף הכי גדול".

     

    אמרת "שמע ישראל"?

     

     

    "לא, הרצתי מול עיניי את המסלול ואת כל הפניות והסיבובים, אבל כיום, לפני תחרות חשובה אני קם מוקדם ומניח תפילין. לפעמים אני מתפלל את 'שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים', כי במסלול יש המון הרים".

     

    זהו ספורט מפרך. "כשאני שוכב במזחלת, הנהיגה מתבצעת על ידי כפות הידיים והברכיים ועל ידי העברת המשקל מצד לצד. בעניין הזה התקדמתי והמהירות שלי השתפרה — בסנט־מוריץ עשיתי 1,700 מטר ב־70 שניות, ובוונקובר עשיתי מסלול זהה ב־56 שניות – אבל בריצה במקטע הראשון של המסלול, לפני שמזנקים למזחלת, עדיין הייתי חלש. הייתי רגיל לרוץ כמו שחקן הוקי קרח, לא כמו אצן. בכל אתר בעולם התאמנתי מקסימום שבועיים. במכון וינגייט התאמנתי במשך שלושה חודשים מפני שישראל היא הבית שלי. פסיכולוג ספורט שהכרתי כאן יעץ לי לאמץ מוטו לתחרויות ובחרתי ב'אם תרצו אין זו אגדה'. בנוסף, אני אומר בלב שאני מתחרה למען ארצי, עמי וגם למען עצמי".

     

    למה לא ניסית להשתלב בקבוצת גולשי מזחלות אמריקאית?

     

    "למה שאעשה את זה? אני כבר לא מחשיב את עצמי כאמריקאי. לפני שנתיים עשיתי עלייה וברוך השם, קיבלתי תעודת זהות כחולה. בשבילי זה היה יום חג. עכשיו, כשקפצתי לישראל לבדיקות הרפואיות, שכרתי מכונית ובפעם הראשונה בחיי דרשו ממני לשלם מיסים מפני שהצגתי דרכון ישראלי. שמחתי נורא. גם הקסדה והמזחלת שלי מייצגות את ישראל. אהיה מאושר אם בדרום־קוריאה אנשים ישאלו מה זה הדגל הכחול־לבן כי כל העיסוק שלי בסקלטון נולד מתוך משימה – לעודד את ילדי ישראל לעסוק בספורט חורף ולהציב את הארץ שלנו על המפה".

     

     

    אבל בישראל כמעט אין שלג.

     

    "אז מה? לפני ארבע שנים בחרתי לעסוק בענף שלא ידעתי עליו דבר כדי להוכיח לעצמי ולכולם שאפשר להצליח בכל מטרה שאתה מציב מול עיניך בזכות נחישות והתמדה. אני מקווה שהסיפור שלי ייתן השראה לכל ילד שרוצה להצליח במשהו — בטניס, במתמטיקה או במדעים".

     

    יצא לך להיפצע?

     

    "איך לא? שלוש פעמים שברתי את האף. במהלך הגלישה במזחלת התאוצה גבוהה מאוד ובתחושה אתה שוקל פי חמישה. בפניות החדות הראש שלי נזרק לקרח, והאף חטף. אמא שלי טוענת שהייתי יותר יפה עם אף ישר, אבל לי זה לא אכפת".

     

    אדלמן. "אני אהיה מאושר אם בדרום קוריאה אנשים ישאלו מה זה הדגל הכחול־לבן"
    אדלמן. "אני אהיה מאושר אם בדרום קוריאה אנשים ישאלו מה זה הדגל הכחול־לבן"

     

     

    ביקור בירושלים

     

    איי־ג'יי אדלמן נולד לפני 27 שנים לד"ר אלעזר אדלמן, מנהל המחלקה הקרדיולוגית בבית חולים בבוסטון, ולשרל־חנה, עורכת דין העוסקת בתחום הנדל"ן. בילדותו רשמו אותו הוריו לחוג הוקי קרח. "הייתי בן שלוש כשהתחלתי להתאמן", הוא מספר. "אבא לא עלה איתנו למגרש, כרופא הוא חייב לשמור על הידיים שלו, אבל הוא מעולם לא החמיץ משחק הוקי שלנו. אמא שלי פחדה לראות אותנו בפעולה. היא גם פחדה לראות פציעות ודם וגם חששה שלא תצליח לתמוך בנו במקרה של הפסד ואכזבה.

     

    "עד גיל 12 רציתי להיות רופא כמו אבא. אבל אז התחלתי לחפש לי תחום ייחודי, שיהיה רק שלי. לא הייתי תלמיד מצטיין, אפילו יצא לי שם של עצלן, בעיקר מפני שהייתי משועמם. כמו אחיי למדתי בבית ספר אמריקאי רגיל וגם בבית ספר יהודי שהיה מאוד ציוני. בכניסה אליו תלויה מפה של ישראל עם נעצים המסמנים את המקומות בארץ הקודש, שבהם חיים בוגרי בית הספר. בגיל 15 שלחו אותי הוריי לחופשת קיץ בישראל, היינו אמורים לטייל בה לאורכה ולרוחבה, אבל בדיוק פרצה מלחמת לבנון השנייה והיא כפתה עלינו להישאר בירושלים ולסייר רק באתרים היסטוריים שבסביבתה. בפעם הראשונה ששמענו אזעקה החבר'ה במשלחת חשבו שסוף העולם הגיע. עד אז שמענו סירנה עולה ויורדת רק בסרטים. כשאמא שלי ראתה בחדשות שנופלות רקטות היא נכנסה להיסטריה ודרשה שאחזור הביתה, ועניתי לה בביטחון שירושלים יותר בטוחה מבוסטון ושאין סיבה לדאגה".

     

    על בסיס מה אמרת את זה?

     

    "אין לי מושג. פשוט הרגשתי בבית ולא רק בגלל האוכל, גם בבוסטון יש מסעדות שמגישות חומוס, אבל רק בירושלים טעמתי בפעם הראשונה בחיי חומוס משובח. כשחזרתי הביתה, אחרי שישה שבועות, אמא שלי טענה שהיא קיבלה 'איי־ג'יי חדש'. משהו בתפיסת העולם שלי השתנה. כבר לא הייתי הנער שלא שואף לשום דבר. התחלתי להשקיע בלימודים והציונים שלי השתפרו. גם קודם ידעתי שאני לא אידיוט גמור, אבל בעקבות השהות בישראל שאלתי את עצמי למה אני מבזבז את השכל שבורא עולם נתן לי במתנה".

     

    בסיום התיכון הוא הגיע ארצה לשנה ולמד בישיבת לב התורה ברמת בית־שמש. "גם אלכס, אחי הגדול, למד שנה בישיבה. זה חלק מהמסלול של נער אמריקאי ממשפחה יהודית טובה. נציגים של ישיבות הגיעו לבית הספר היהודי שלי כמו נציגים מאוניברסיטאות מובילות שביקשו לדוג את התלמידים הטובים. בחרתי בישיבה הזו מפני שהבטיחו לי שבמקביל ללימודי התורה ייתנו לי זמן להתכונן למבחני הכניסה לאוניברסיטה. חברים שלי מנבחרת ההוקי קרח של התיכון שאלו אותי, 'למה אתה טס לישראל? זה מקום מסוכן', ולא תמיד טרחתי לענות על השאלות האלה שהעידו על בורות אדירה. אמריקאי שמעולם לא ביקר בישראל אפילו לא מסוגל לדמיין את גודל הגאווה".

     

    גאווה?

     

    "ממש. בבוסטון, בשבת בבוקר, אם אתה הולך לבית הכנסת יש סיכוי שבדרך תפגוש יהודי אחד. בישראל התרגשתי מהעובדה שבכל פעם שיצאתי לרחוב פגשתי מאה יהודים ובכל בית שני הזמינו אותי לקבלת שבת. בפעם הראשונה שחב"דניקים עצרו אותי להנחת תפילין הייתי בעננים. סליחה על הקלישאה, אבל קשה להסביר במילים את התחושה שסוף־סוף אתה חי בארץ היהודים. רק דבר אחד הפריע לי באורח החיים בישיבה – ספורט לא היה חלק מתוכנית הלימודים. בהפסקות הצהריים יצאתי לריצה, ולא הבנתי למה התלמידים האחרים לא מצטרפים".

     

    ניסית לברר למה?

     

    "ברור. התשובה שקיבלתי הייתה שיהודים, מאז ומתמיד, לא מפתחים את תרבות השרירים מפני שהם מחוברים לראש יותר מאשר לגוף. הספורט היחיד שבו יהודים מצטיינים הוא שחמט. סליחה, מה עם 'נפש בריאה בגוף בריא'? האם יש משהו בגנים היהודיים שחוסם בפנינו את ההישגים? למה יהודים לא משחקים באן־בי־איי? זה לא מפני שאין ספורטאים יהודים מעולים, אלא רק מפני שסטודנטים יהודים לא מספיק מאמינים בכישורים שלהם ולא חושבים שספורט הוא קריירה רצינית ומשמעותית. גם אני הייתי במקום ההוא. חשבתי שאתחרה בהוקי קרח רק עד סוף התיכון".

     

    בגיל 19, כשהחל בלימודי ההנדסה, החליט אדלמן להיפטר מ־20 ק"ג עודפים שרבצו על גופו ולהמשיך בספורט, אבל בנבחרת ההוקי קרח של האוניברסיטה הוא נתקל באנטישמיות. "המאמן לא שיתף אותי בתחרויות בגלל שלא השתתפתי באימון של שבת. גם שמעתי כל מיני בדיחות על יהודים, כמו 'אם תגיד משהו רע על יהודי הוא יחבוט בך עם האף הארוך שלו'. ככל שהתאכזבתי מהיחס כלפי יהודים גבר בי הדחף להוכיח שגם יהודים יכולים להפוך לספורטאים מקצוענים".

     

    "האבא השני שלי"

     

    במהלך ההכנות לאולימפיאדה גילה אדלמן שחוקי הוועד האולימפי אוסרים להתחרות עם קסדות שנושאות כיתובי מוטיבציה. "התבאסתי נורא", הוא נזכר, "אבל די מהר התאפסתי והזמנתי קסדה חדשה. ציור של שמשון הגיבור יכסה את כולה. הוא דמות שמעניקה לי השראה, ובחלק האחורי שלה יופיעו שתי מילים: 'אמא', 'אבא' וראשי תיבות – קיי־אר".

     

    מי זה "קיי־אר"?

     

    "האיש שהגשים לי את החלום".

     

    קובי ריכטר, איש עסקים, יזם בתחומי הביו־טכנולוגיה וטייס קרב לשעבר, שולח אליו חיוך אבהי. כשאדלמן הגיע לארץ בשבוע שעבר, ריכטר, אב לשלושה, קידם את פניו כאילו היה בנו הרביעי. "למה 'כאילו'? הוא באמת הבן הרביעי שלי", טוען ריכטר. "אבא של איי־ג'יי, שעומד בראש המחלקה להנדסה ביו־רפואית באוניברסיטת MIT, הוא המדען מספר אחת בעולם בביולוגיה של כלי דם, התחום שבו עוסקות 'מדינול' ושלוש החברות הנוספות שלי. לפני 22 שנה נפגשנו בכנס, יצאנו לדרך משותפת, הוא מנהל את המחקרים שאני עושה בחיות מעבדה. המשפחות שלנו התאחדו ואת איי־ג'יי אני מכיר מאז שהיה פספוס בן ארבע".

     

    אדלמן עם הפטרון שלו בארץ, איש העסקים קובי ריכטר. "האיש שהגשים לי את החלום"
    אדלמן עם הפטרון שלו בארץ, איש העסקים קובי ריכטר. "האיש שהגשים לי את החלום"

     

    איך זה קשור למזחלת שלג?

     

    "אבא שלו אלעזר ואני מדברים כמה פעמים בשבוע, הוא נותן לחברות שלי את הבסיס המדעי, ולפני שנתיים הוא צילצל וביקש לשוחח איתי בנושא אחר. אלעזר אמר, 'אדם רוצה להיות ספורטאי אולימפי במזחלות סקלטון, אבל בישראל אין התאחדות למזחלות שלג והוועד האולימפי לא מכיר בענף הזה. אולי אתה יכול לעזור?' פתחתי גוגל, בדקתי מה זה סקלטון וחשכו עיניי. קראתי שזו מזחלת שבה נוסעים על הבטן במהירות מטורפת בתוך תעלה של קרח. על הבטן, עם הראש קדימה ולמטה".

     

    ריכטר חזר לפרופ' אדלמן ואמר לו: "זה לא משהו פשוט, הסקלטון הזה, הוא נראה ממש מסוכן. אתה בטוח שאתה רוצה שאדם ישתמש בראש שלו לניגוח הקרח במקום שישתמש בו להנדסה?" הפרופסור אמר, "זה מה שהילד בחר". אבל גם התשובה הזו לא הניחה את דעתו של ריכטר והוא הציג לידידו שאלה נוספת: "תגיד לי את האמת, מה אתה רוצה?" פרופ' אדלמן הירהר וענה: "אנחנו לא מתים על מה שאיי־ג'יי עושה, אבל הוא ילד גדול וזה מה שהוא רוצה, אז תעשה את המקסימום שאתה יכול". ריכטר השיב ב"מאה אחוז" והחל לפעול.

     

    אדלמן ג'וניור מחייך במבוכה. "מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שקובי הוא כמו האבא השני שלי, אבל לפני שנתיים, כשהבנתי שבישראל אין התאחדות ואין קריטריונים, שאלתי את אבא שלי אם זה בסדר שאפנה לקובי בבקשה לעזרה. אבא אמר, 'עזוב, אני אדבר עם קובי', וגם הזהיר אותי שלא אפתח ציפיות מוגזמות מפני שבישראל יש המון ביורוקרטיה שאפילו קובי לא יכול לנצח אותה".

     

    "כשאבא של אדם פנה אליי", מספר ריכטר, "הייתי מקושר לוועד האולימפי הישראלי. אריה זלינגר, שהיה המורה שלי להתעמלות בקיבוץ רמת יוחנן, ולימים הפך למאמן כדורעף של הנבחרות הלאומיות של ארצות־הברית והולנד, ביקש שאעזור לו להקים נבחרת כדורעף נשים ישראלית. במשך עשר שנים נשאתי את הפרויקט על כתפיי מבחינה כלכלית, בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים, ואחרי ארבע שנים הגענו לגמר אליפות אירופה. לפני שנה הגיע יו"ר חדש לאיגוד הכדורעף, והביא איתו רעיונות שלא היו לרוחי, אז סגרתי את הברז והנבחרת התפרקה. אבל עוד קודם אבא של איי־ג'יי רתם אותי למשימה. נפגשתי עם דיוויד גרייבס, שעמד בראש ההתאחדות למזחלות, ושמעתי על הקשיים שלו לקבל הכרה מהוועד האולימפי. אחרי חודשיים הצלחתי לשכנע את הוועד להקים התאחדות של מזחלות סקלטון ובובסליי, ובישרתי לאיי־ג'יי שיש אור ירוק".

     

    אחיו הצעיר של אם־ג'יי, אוסטין (21), הוא סטודנט ב־MIT כמוהו, אבל האח הבכור, אלכס (29), הוא סטנדאפיסט מצליח שנודד בין לוס־אנג'לס, לונדון ואוסטרליה וגם כותב לתוכניות טלוויזיה. "כשאלכס היה בן 14 הוא התחיל לברוח מהבית בלילות כדי להתגנב למועדוני סטנדאפ. הוא שיקר לאמא, אמר שהוא הולך לספרייה, ורק שלוש שנים לאחר מכן הוא הזמין את כל המשפחה להופעה. ההורים שלי חטפו הלם, הם לא ציפו לראות אותו על הבמה. עבורי הוא מקור להשראה מפני שהוא בנה את עצמו במו ידיו".

     

    הוריו יטוסו לדרום־קוריאה, לצפות בתחרויות. גם החברה שלו תהיה שם. קוראים לה עליזה ססקין, היא סטודנטית לבריאות הציבור בטורונטו, והשניים נמצאים בזוגיות כבר יותר משנה. "בסוף כל חודש אני שולח לה מתנה מפני שהיא מאוד סבלנית. בגלל האימונים המטורפים התראינו רק ארבע פעמים בחודשים האחרונים. הסברתי לה שאני אחלוף על פניה בפחות משנייה ושאם היא באמת רוצה לראות אותי עדיף שתצפה בתחרות בטלוויזיה, אבל היא רוצה לבוא".

     

    אתה חולם על מדליה?

     

    "תאמיני לי אם אגיד לך שלא? זו האמת. המשלחת הישראלית למשחקי החורף מונה עשרה ספורטאים שיתחרו בגלישה והחלקה על הקרח ואני אהיה הסקלטוניסט היחיד, אבל הדירוג ממש לא מזיז לי מפני שיש לי משימה – להתחיל בישראל את המסורת של מזחלות קרח. זו השליחות שלי וזה משהו שיישאר גם אחרי מותי".

     

    ואחרי האולימפיאדה תחזור לישראל?

     

    "בעזרת השם. אם אהיה במצב רוח טוב אולי אטוס לשבוע ליפן. בארבע השנים האחרונות לא הרשיתי לעצמי אף יום של חופשה. אמרתי, 'כשאתה בחופשה מישהו אחר מתאמן יותר טוב ממך'. ואת יודעת מה הדבר הראשון שאעשה כשאחזור ארצה אחרי שאשכור דירה ואמצא עבודה?"

     

    אין לי שמץ.

     

    "אני אתגייס לצבא. זו זכות לתרום למדינה".

     


    פרסום ראשון: 07.02.18 , 15:59