עוד הפצע פתוח
קצת מצחיק לתאר את הופעתו של יהודה פוליקר בשבוע שעבר, שבה ציין 30 שנה ל"אפר ואבק", כאירוע אקטואלי. אמנם, הכותרות עסקו בסערת החוק הפולני, בהשוואות בין סוגיית מבקשי המקלט לתקופות אפלות, ואפילו בביקורת של ניצולת שואה (ובעקבותיה ראש הממשלה) נגד "ארץ נהדרת". אלא שמצד שני יש לתהות ביושר: מתי, בעצם, השואה אינה נוכחת בשיח הישראלי? אם, כפי שכתב מאיר אריאל, בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה, הרי שבכל דיון ציבורי מתישהו גם השואה תקפוץ לבקר.
ודווקא בשל כך החזרה ל"אפר ואבק" הייתה כה מטלטלת. מרגע שנשמעו המילים "קחי מעיל, יהיה לך קר" כל רעשי הרקע התנדפו, ונותרה רק החוויה המכוננת של הדור הראשון לזוועה הגדולה בהיסטוריה והדור השני שלא ידע מה לעשות עימה. בלי אלגוריות ומטאפורות, בלי גזירה שווה והקבלות. ואז התברר ש"עוד הפצע פתוח", כפי ששר פוליקר ב"חלון לים התיכון". ועוד איך.
בין השירים, ולפעמים במהלכם, הוקרנו העדויות החושפניות והאמיצות של הלינה בירנבאום וז'קו פוליקר, מתוך הסרט התיעודי "בגלל המלחמה ההיא". הראשונה היא אימו של כותב השירים המרכזי באלבום, יעקב גלעד; השני הוא אביו של יהודה. השילוב בין הסיפורים שלהם לשירי בניהם הוליד מעמד חריג ולפעמים משונה, בדיוק כמו ש"אפר ואבק" היה כשראה אור: טקס זיכרון וגם יצירת אמנות, צרובים אחד בתוך השני, בלי שום יכולת להפריד ביניהם. אפילו בסיום, כשהמופע עבר לשלב משוחרר ושמח יותר והקהל נעמד לרקוד, הונחתה עליו הכאפה האחרונה עם "כשתגדל". כי ערב כזה לא הגיוני לגמור עם חיוך של נחמה. הצלקת טרם הגלידה.
והייתה שם גם תחושה של חסד וצדק. חסד עם גדול ההישגים של המוזיקה הישראלית ומי שניצב בשורה הראשונה של התרבות העברית כולה, וצדק בצורת צלילה כירורגית לתוך עולם שאנחנו מדחיקים ושוכחים. הישראליוּת מזדעזעת מניצולי שואה שחיים בעוני ורועמת כשמישהו מעז לערער על הייחודיות של הפשע האכזרי מכולם. אבל את האומץ האינטלקטואלי של "אפר ואבק" אין לנו, ואת שורשי הטראומה העדפנו לעטוף באינספור שכבות קיטש.
לאורך כל הערב פוליקר לא אמר משפט אחד מחוץ לקונטקסט, אבל ניכר שהוא לא בא לדפוק קופה נוסטלגית. "בגלל ששנינו הולכים לאיבוד/ בחיפוש אחרי העבר האבוד", הוא רעם ב"בגלל". זה הקטע העוצמתי ביותר בהופעה: פוליקר במיקוד מלא, קולו מחומם והמילים עפות מפיו בקצב מהיר יחסית. הזעם הראשוני, על חיים שלא בחר בהם ולעולם יאלץ להתמודד עם השלכותיהם, עדיין בוער בו. ונדמה שכל האנרגיות הללו מתועלות כיום בישראל למקומות הלא נכונים והלא רלוונטיים, אלה שמספקים רווח מיידי וזמין, אבל אף פעם לא נוגעים בנקודה.
זו גם הסיבה ש"אפר ואבק" עדיין שורף כל כך: הוא הדבר עצמו, הלב הרוטט של הפחד והכאב הקיומי כאן. ב־2005 הוא הוכתר בעיתון זה כאלבום הטוב ביותר בתולדות המדינה. "ואולי 'אפר ואבק' אינו רק אלבום הנצחה למוראות העבר", נכתב בנימוקי הבחירה, "אלא גם אלבום שמסוגל לשרטט לישראל את דמותה כפי שהייתה רוצה להיות: קטנה, מגוננת על אזרחיה על כל גווניהם, אנושית וחומלת". ומי שעדיין אכפת לו צריך לשאול את עצמו, בטח לקראת שנת ה־70 למדינת ישראל: האם אנחנו באמת מבינים את "אפר ואבק"?
