שלוש בום
בספר "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן יש שלושה תנאים להגדרת מלחמה כאיוולת שסופה מחיר כבד. מה שטוכמן פיספסה זה התנאי החשוב ביותר באזור שלנו: מקריות. לישראל יש שלוש חזיתות נפיצות היום: הצפון עם חיזבאללה בסוריה ובלבנון. רצועת עזה עם חמאס שמשדר אותות מצוקה והפלסטינים באיו"ש שלראשונה מאז הסכמי אוסלו עומדים מול נשיא אמריקאי שמיישם מדיניות פרו־ישראלית. בכל חזית עלולה לפרוץ מלחמה. תמיד. למה? כי במהות הסכסוך היהודי־ערבי לא השתנה במאה השנים האחרונות. ציוויליזציה שמקדשת חיים, חופש דמוקרטי ופריחה כלכלית מול ציוויליזציה שמקדשת בדיוק את ההפך בשם הדת. החיפוש אחר גורמים למלחמה הבאה מיותר. הם תמיד שם כמו גם האינטרסים של כל הצדדים שמלחמה לא תפרוץ. מה שמעניין הוא הסטטיסטיקה. לא צריך מתמטיקאי כדי לחשב את קבועי הזמן בין המלחמות והמבצעים בישראל, כשלוש שנים בממוצע. לפעמים פחות מזה. אנחנו כבר שם. שלוש שנים ממבצע צוק איתן. אותם תנאי פתיחה עם רצועה לא מפורזת, בלי מקלות בלי גזרים, ועם אותה שנאה תהומית כלפי הצד הישראלי. את הגורם למלחמה הבאה נבין רק בדיעבד. יכול להיות שהצהרות חברי הקבינט ירתיעו ממלחמה ויכול להיות שיגרמו בדיוק לתהליך ההפוך, בכל מקרה, הזמן בהקשר הזה עומד לנצח את השקט.
מס שבח
חוות גלעד הייתה צריכה להיות מוסדרת מזמן. הסיבה לכך היא שהאדמה שם פרטית שנקנתה כדת וכדין על ידי משה זר. מדינה שרגישה לקרקע פרטית פלסטינית, ובצדק, לא יכולה לנהוג אחרת כשמדובר בשטח יהודי פרטי. הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא נמצא על גב הקניין הפרטי. רעיון ההסדרה הנוכחי, שאני בספק אם לא מדובר בספין בלבד על רקע הרצח של הרב רזיאל שבח, הוא מסר הפוך. את מדיניות ישראל לא צריכים להתוות פיגועים אלא חזון, דיונים ומחשבה.
פרי עמלו
יעקב פרי על פי התחקיר ב"עובדה" שיקר לגבי שירותו הצבאי. אחרי זה הפך לרכז שב"כ, איש מודיעין יומינטי. השקר הפך אצלו לכלי עבודה כמו אצל מפעילים רבים. אני יכול לדמיין איך שקע בתוך השקר הזה עד שלא יכול היה להיחלץ, כמו בספר מתח טוב על גיבור טרגי. אני מכיר מספיק ישראלים שמשקרים לגבי עברם הצבאי, זו תופעה שלא מרבים לדבר עליה. מפעם לפעם גורר השקר היתקלויות לא נעימות גם שנים אחרי השירות הצבאי. הסיפור מרתק והתחקיר ראוי אלא שהם לא משנים את העובדה שפרי הקדיש את חייו לביטחון ישראל. אני יודע מה המשמעות של להיות רכז שטח ולהתקדם לתפקיד ראש מרחב וראש שב"כ. וזו כבר לא המצאה. לא השעות, לא הסיכון ולא ההקרבה הגדולה. אין הנחה לשקרים, למרות שבפוליטיקה נדמה שיש משוכנעים שכן, אבל גם אין שום סיבה למחוק לאדם את התרומה הגדולה שלו למדינה.
בכל תוקף
המלצות המשטרה שיתפרסמו בשבוע הקרוב נטולות תוקף חוקי. צודק מי שאומר שאין שום כורח שראש ממשלה יתפטר בשל המלצות (בניגוד להחלטת היועץ המשפטי לממשלה), מצד שני יש להן תוקף ערכי. המחנה הלאומי יצטרך להתמודד עם מה שנכתב שם. לקרוא, לשמוע ולהחליט. תקופת החקירות - הארוכה מדי לטעמי – יצרה אזור דמדומים. פרסומים נטולי כתובת, קמפיינים והדלפות מצד עורכי דין, נחקרים ועדים. הטענות של המפכ"ל על חוקרים פרטיים צריכות להיבדק מיד. העיתוי של הכתבה עליו היה לקוי, כך גם ענייני ניצב ריטמן צריכים להתברר עד תום. אבל שום חקירה פנימית לא תשנה את הראיות שהובילו להמלצות המשטרה. לנתניהו כראש ממשלה יש יתרונות גדולים – הוא מנהל את המדינה בצורה מוצלחת. יהיו מי שיחליטו שהמלצות המשטרה הן לא עילה מספקת כדי שיפסיק את תפקידו. שיקולי עלות מול תועלת. יש לנתניהו מעריצים שמתנהגים כמו כת – כת הביביסטים, ולהם זה לא ישנה בכל מקרה. הם תמיד יתקפו את מי שמבקר אותו. בסופו של יום, כמו בשיר של טונה "גם זה יעבור", מה שיפורסם באופן רשמי על ידי המשטרה יחלחל לציבור. יש תוקף למה שאומרים גורמים רשמיים והוויכוח האישי על קציני המשטרה הוא בשוליים. איש במחנה הלאומי, מרבנים ועד פוליטיקאים, לא יוכל להתעלם או להימנע מלהגיד לעצמו בלילה - איפה הוא עומד ביחס להמלצות ולראיות.
בשנתיים האחרונות אימץ נתניהו שיטת עבודה להתמודדות עם ביקורת עליו – הכפשת המבקר. אבל מה שנכון לאילנה דיין או לבן כספית (שהביקורת מצד נתניהו על הספר שלו הייתה מסע יח"צ אדיר להפיכתו לרב־מכר) לא יכול לעבוד לאורך זמן כשמדובר במשטרה ובפרקליטות. אסור שזה יעבוד. נתניהו צודק שמבקרים אותו לא פעם רק מפני שזה הוא, זה לא הופך אותו לצדיק נרדף. אפשר לשנות את חוק המתנות, לקבוע שמותר לקבל מה שרוצים. אפשר לטעון שהפרשות מסביב - מביטן, דרך כץ ועד פילבר במשרד התקשורת - הן מקריות. אפשר להגיד שלא היה כלום. מרגע שגורמים רשמיים מפרסמים מסקנות אי־אפשר להתעלם מהן. נקודה. ואין משמעות למספר המעריצים.
לרב שמשון רפאל הירש יש מניפסט חשוב על האמת "רק לשקר דרושים תומכים כדי להצליח, לשקר דרושה סמכות המספרים כדי למלא את מה שחסר לו בצדקת טיעונו", הוא כתב, "האמת תמיד תנצח בסופו של דבר, אפילו אם הדבר ייקח זמן... האמת לא הובסה מעולם מכוח ההתנגדות, היא הובסה רק כשחבריה היו מדי חלשים מלהגן עליה".
אחת הדוגמאות היא היחס לפרשות שנקשרות במשפחתו בשנים האחרונות. הקפדתי לא לעסוק בשרה נתניהו ואני מקפיד על כך גם היום. היא ראויה לאמפתיה יותר מלסכינים שלופות. נתניהו אחראי על הכל, כולל הכל. לא היא. על הטוב ועל הרע. החריגה היחידה הייתה כשהפכו כל מי שיצא משם והגיש תביעה משפטית לבוגד ולשקרן. את דו"ח המבקר על המעונות למזימה. חרדית מסכנה למניפולטיבית. מעולם לא ניסו להגיד את המשפט הפשוט: "יש בעיות מסוימות שמטעמי צנעת הפרט לא נפרט, נעשה כל שביכולתנו כדי שלא יחזרו על עצמן". דוברים כמו דוד שמרון נשכבו על הגדר כדי להאשים כל מי שהתלונן לאורך השנים בשקר ובניסיון סחיטה. בסוף באה הקלטה נוראית (שבמתכוון לא התייחסתי אליה) ואילצה את כולם להתמודד. מה שיחליטו מבוסס על אמת ובחירה אישית. כך גם המלצות המשטרה.
הסיפור, עם כל הכבוד, הוא לא ההתעוררות של דוברים מטעם ראש הממשלה לשם "תיקון המשטרה", גם לא מסע הדה־לגיטמציה שלצערי יימשך, גם לא בחירות, אלא פיכחון פוליטי. מותר לטעון שנתניהו ראש ממשלה מצוין, זהו טיעון לגיטימי ששונאי האיש יצטרכו להתמודד איתו, אי־אפשר יותר להעלים את הבעיות.
