שני 16 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מימין: עינת קאופמן , מרים באלין, בתיה יפה , בת חן ברל והכלבה הטיפולית לוסי. "כל המקרים נוגעים ללב, ומצד שני חייבים להרחיק אותם משגרת החיים שלנו"
    המוסף לשבת • 08.02.2018
    בטיפול נמרץ
    אחרי שהוזעקו לאינספור זירות אסון, ב"איחוד הצלה" הבינו שלצד חסמי העורקים והתחבושות, ערכת העזרה הראשונה צריכה לכלול גם טיפול נפשי | כך קמה יחידת חוס"ן, שמורכבת ממומחים בתחום בריאות הנפש | בפיגוע הדריסה ההמוני בארמון הנציב, בהתמוטטות הגשר בכביש גהה, ובאירועים קשים אחרים הגיעו המתנדבים במהירות כדי לעטוף את נפגעי ההלם והחרדה | "באמצעות כמה צעדים פשוטים", אומרת מייסדת היחידה, "אפשר להפוך את החוויה הקשה לחלק מזיכרונות העבר"
    שרית רוזנבלום | צילום: אלכס קולומויסקי

    ב־8 בינואר 2017 דרס נהג משאית ערבי ממזרח ירושלים קבוצת חיילים שעמדה בטיילת ארמון הנציב בירושלים. ארבעה חיילים נרצחו ועוד 13 נפצעו, בהם שלושה קשה. אל זירת האירוע הוקפצו כוחות אדירים של רפואה והצלה, שהגישו עזרה ראשונה לנפגעים בשטח ופינו אותם אל בתי החולים באזור.

     

    אבל כוח נוסף, חשוב לא פחות, עשה את עבודתו בסמוך, הרחק מעיני ההמון והמצלמות. הכוח הזה, שמורכב ממתנדבים שהם אנשי מקצוע מומחים בתחום בריאות הנפש, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, היה אחראי על הגשת עזרה ראשונה נפשית דחופה לחיילים שנכחו במקום בעת האירוע, כדי לסייע ולייצב את מצבם הקשה.

     

    צילום: עופר מאיר

    צילום: עופר מאיר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    צילום: עפר מאיר. עריכה: גל וולניץ

     

    "כשהגענו למקום, היה שם כאוס אדיר", מתארת מרים באלין, מייסדת ומנהלת יחידת המתנדבים, שהייתה בין המטפלים יחד עם אבי שטיינהרץ, שניהל את הסיוע הנפשי באירוע. "חיילים צעקו ובכו במצוקה רגשית מטורפת. המפקדים בעצמם היו מפורקים. הכוחות הרבים שהיו בשטח לא ידעו איך מטפלים באירוע מההיבט הנפשי.

     

    "היינו תשעה אנשי מקצוע, מול עשרות חיילים. בנינו חפ"ק בצד, ועשינו מיון ראשוני של הנפגעים. היו הרבה מאוד חיילים מנותקים, שלא הצליחו לתקשר. דיברנו קודם איתם. בשלב הבא איתרנו את המפקדים, שגם הם היו במצוקה גדולה וחסרי אונים. עזרנו להם להקים קבוצות עם הפלוגות שלהם, עד שהגיעו הפסיכולוגים של הצבא ולקחו פיקוד על העניינים. בסוף טיפלנו גם בחובשים, שטיפלו בפציעות הרבות, כדי שתהיה להם אפשרות לסיים את יום העבודה שלהם למרות הקושי שחוו. בסיום האירוע, שעתיים־שלוש אחרי הפיגוע, היה שם סדר מופתי. עדיין היו הרבה צער ובכי, כמובן, אבל זה טבעי".

     

    אנשי חוס"ן מרגיעים חייל אחרי הפיגוע בארמון הנציב
    אנשי חוס"ן מרגיעים חייל אחרי הפיגוע בארמון הנציב

     

    "חייבים גם מענה נפשי"

     

    "איחוד הצלה" הוקם ב־2006 כדי לתת מענה ראשוני לפצועים וחולים בשטח עד להגעת אמבולנס. כיום מונה הארגון 4,000 מתנדבים: רופאים, פרמדיקים וחובשים שמעניקים טיפול מציל חיים לנפגעים, בתוך דקות ספורות מרגע הקריאה. לאחר טיפול באינספור מקרים של טראומה — פיגועים, תאונות דרכים קשות, מקרי מוות בעריסה, תקיפות אלימות והתאבדויות — הבינו בארגון כי נדרש מענה אחר, נוסף, לטיפול בטראומה הנפשית שמתלווה לאותם אירועים, במי שמכונים לעיתים בתקשורת נפגעי הלם וחרדה. כך נולדה חוס"ן (חירום וסיוע נפשי), יחידת כונני עזרה ראשונה נפשית הראשונה והיחידה מסוגה בישראל, שפועלת בתוך זירת האירוע ובמהלכו.

     

    "טראומה מוגדרת כאירוע שבו אדם חש שאין לו את הכוחות להתמודד עם מה שקורה לו באותו רגע", אומרת מרים באלין, שהיא גם נהגת האמבולנס החרדית הראשונה. "התגובה משתנה מאדם לאדם, ואין שני אנשים שמגיבים לטראומה בצורה זהה. אם את ואני נעבור תאונת דרכים קשה, ייתכן שאני אהיה בסדר ואת תבכי ולא תצאי מהמיטה שבועיים. אדם גם יכול לחוות כטראומה אירוע שמהצד נראה לאחרים מינורי. טיפלנו במקרה של אישה, שהלכה עם הכלב שלה לספר, והכלב התמוטט באמצע המספרה ומת. על פניו, זה נשמע כמעט מצחיק, אבל האישה הזו הייתה בהיסטריה מוחלטת. היא הייתה עולה חדשה בארץ, בלי משפחה וילדים, והכלב הזה היה כל עולמה".

     

    את הצורך בהתייחסות מיידית לטראומה הנפשית למדה באלין (32), חרדית שעלתה מארה"ב, אם לחמישה ילדים ופסיכותרפיסטית במקצועה, על בשרה. היא התנדבה בארגון כחובשת, כשנפגעה באורח קל על ידי אופנוע בעת שחצתה את הכביש בדרכה לאסוף את ילדיה מבית הספר.

     

    המשאית הלכודה מתחת לגשר שהתמוטט בכביש גהה
    המשאית הלכודה מתחת לגשר שהתמוטט בכביש גהה

     

    "בסך הכל לא קרה לי שום דבר רציני מבחינה פיזית", היא מספרת, "אבל כששוחררתי מבית החולים הבנתי שאני עדיין בטראומה. היה לי פחד לחצות את הכביש וסיוטים על מה שקרה. הבנתי שבאותם אירועים פתאומיים ודרמטיים חייבים לתת גם מענה נפשי".

     

    הטיפול שמעניק צוות חוס"ן מבוסס על שילוב בין הנחיות ארגון הבריאות העולמי, לפרוטוקול ישראלי שנכתב על ידי ד"ר משה פרחי ואומץ על ידי משרד הבריאות. הוא מבצע התערבות ראשונית ממוקדת סמוך מאוד לאירוע, במטרה לאפשר לנפגעים לחזור לתפקד ולהפחית באופן ניכר את הסיכוי שלהם לפתח תופעות פוסט־טראומתיות בהמשך. הענקת סיוע ראשוני כבר בשטח מפחיתה דרמטית, כך נטען, את הצורך בהתערבויות מקצועיות עתידיות, וחוסכת הוצאות מיותרות על טיפולים מתמשכים, אובדן כושר השתכרות וקצבאות נכות נפשית.

     

    "בטראומה שני הצדדים של המוח, הרגשי והרציונלי, מתנתקים ולא מתקשרים אחד עם השני, דבר שמונע נוירולוגית מהנפגע לעבד את המצב ולהבין מה קרה לו", אומרת באלין. "באמצעות כמה צעדים פשוטים ניתן להשיב את המוח לתפקוד תקין, ולאפשר לחוויה הקשה להפוך לחלק מזיכרונות העבר, בדיוק כמו אירועים אחרים".

     

    "מתחברים לעצמם מחדש"

     

    המתנדבים, שפזורים בכל הארץ, מגיעים למקום האירוע בזוגות על פי קריאה מיוחדת של תורני מוקד איחוד הצלה, שהוכשרו לזהות אילו אירועים עלולים לחייב טיפול בטראומה. באמתחתם של המתנדבים ערכת עזרה ראשונה ייחודית: אוהל ושרפרף שיאפשרו לבודד את הנפגעים מההתרחשות בשטח, מים ושמיכה. "הרבה פעמים הגוף מגיב לטראומה בצניחה של הטמפרטורה, ולכן רואים נפגעי הלם יושבים עטופים בשמיכה גם באמצע החמסין", מספרת עינת קאופמן, פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית המתמחה בטראומה, המתנדבת בחוס"ן מהקמתה.

     

    ההתערבות הנפשית מתרחשת דקות מרגע האירוע, ולמרבה הפלא גם מסתיימת מהר. "הפעילות שלנו לוקחת, ברוב המקרים, בין רבע שעה ל־20 דקות. במציאות בשטח אין לנו הרבה זמן, אבל זה בהחלט מספיק כדי לעשות את העיבוד הראשוני. כ־85 אחוז מהאנשים שחוו טראומה יחלימו ספונטנית ממה שקרה להם בזכות החוסן הטבעי שלהם, בלי התערבות ובלי עזרה. אבל כ־15 אחוז שלא יקבלו את הסיוע המתאים עלולים להיכנס לפוסט־טראומה, מצב מסובך בהרבה, שבו התחלואה כבר הרבה יותר גבוהה. כשאני יוצאת לשטח, אני לא יכולה לצפות מי יסתדר לבד ומי מועד לפתח סיבוכים, לכן אנחנו מטפלים בכולם".

     

    אנשי היחידה טוענים שהשפעת ההתערבות המהירה הזו עשויה להיות קריטית להשבת הנפגע לחיי שגרה. "דמייני שהנפש שלנו היא כמו ארון מלא בתיקיות", מסבירה קאופמן. "יש לנו תיקייה של יום הולדת, ותיקייה של אכילת פיצה. כל פעם שאנחנו חווים מחדש את אחד האירועים הזה, כבר יש לנו קונספט של איך הוא צריך להתנהל. אבל לטראומה הראשונה שחווים עדיין אין תיקייה, ולכן היא נכנסת בצורה מאוד כאוטית לתוך תיקייה חדשה, ונשארת שם במצב כזה, תוך פחד גדול ותחושה של אובדן שליטה. מטפל מקצועי עוזר לנפגע להכניס את החוויה הכאוטית לתיקייה אחרי תהליך ראשוני של עיבוד, כבר במקום האירוע. במצב כזה, הסיכוי לשיקום הרבה יותר גבוה".

     

    איך זה עובד בפועל?

     

    "השלב הראשון הוא אוורור. נותנים לנפגע לספר מה קרה לו בלי הפרעה. בשלב השני מתחילים לארגן את המידע. אני מבקשת ממי שנמצא איתי לספר את הסיפור מחדש, ומשלימה פערי מידע שהיו לו, למשל אם יש ניצולים באירוע.

     

    "בסוף השלב הזה עוברים לארגון מחדש. אם השלב הראשון התמקד בעבר, והשני בהווה, השלב הבא הוא העתיד המיידי. כאן כבר מתחילים לדבר על מה הוא צריך, מה מרגיע אותו. אם מדובר בילד אני שואלת במה הוא אוהב לשחק. לפעמים ילדים פשוט לוקחים אבן ומתחילים לשחק איתה. משהו מאוד פשוט שהם מכירים מרצף החיים השגרתי שלהם. לפני כמה שנים הגעתי למשפחה שאבא שלה נפטר. אחד הילדים היה עסוק בלשחק במחשב, וכל המשפחה הייתה בלחץ מזה שהילד לא מתאבל. אבל הילד בסך הכל בחר לעשות את מה שהרגיע אותו. האבל חיכה לו.

     

    "מאוד חשוב ברגעים האלה לאפשר לניצול לקבל החלטות קטנות כדי להחזיר לו את תחושת השליטה בחייו: אני צריך טלפון כדי לצלצל לאשתי, קר לי ואני צריך שמיכה. אנשים במצבים כאלה שוכחים את הדברים הבסיסיים ביותר. ברגע שמאפשרים להם לקבל החלטה, הם מתחברים לעצמם מחדש".

     

    "עברנו שעות של גיהינום"

     

    מדי יום, מטפלים מתנדבי היחידה בממוצע בארבע־חמש קריאות בכל רחבי הארץ. אפשר למצוא אותם בכל טראומה לאומית כמו פיגועים, אבל גם בטרגדיות פרטיות — תאונות דרכים, שריפות, התאבדויות ומקרי מוות פתאומיים — שמעגל השותפים להן קטן, אבל סובל לא פחות. לכל אחד מהם ארסנל של סיפורים קורעי לב שבהם טיפל.

     

    "נקראתי לסייע במקרה של משפחה חרדית מירושלים, שיומיים לאחר מכן עמדה לחגוג את בר המצווה של אחד הבנים שלה, וחודש לאחר מכן את החתונה של הבת. פתאום האב התמוטט בבריכה ומצאו אותו ללא רוח חיים", מספרת באלין. "שעה קודם בני הזוג האלה עוד טיילו ודיברו על השמחות שבדרך, וברגע אחד הבעל לא היה. זו הייתה טרגדיה נוראה.

     

    "הגענו לבית המשפחה, שבו היו עשרה ילדים. בהתחלה האם ביקשה שאנחנו נהיה אלה שנספר לילדים הצעירים מה קרה. בסופו של דבר, בסיוענו ובהדרכתנו, היא עשתה את זה בעוצמה אדירה".

     

    בטרגדיות משפחתיות פועלים המתנדבים לאתר את הדמות הדומיננטית כדי לחבר את המשפחה מחדש אחרי האסון שקרה. "המטרה העיקרית בהתערבות כזו היא לאפשר למשפחה לחזור יחד לחוסן הטבעי שלה", אומרת עינת קאופמן. "אני אורחת לרגע, אחרי כמה שעות אצא ולא אחזור לשם. הם אלה שיחזיקו אחד את השני.

     

    "הוזעקתי למקרה שבו אב לשני ילדים קטנים נפטר באופן פתאומי, והאם שכבה על יד גופתו והתאבלה עליו. ילדיה, תינוקת קטנה וילד בן שלוש, הסתובבו שם, אבל היא לא ראתה אותם, כי הייתה שקועה במצוקה שלה. ישבתי לידה ודיברתי איתה, ובשלב מסוים שאלתי אותה למי היא רוצה להעביר את הילדים. אמרתי לה, 'אני אכין את התיק, רק תגידי לי איפה הבקבוקים'. אחרי שעה של ניתוק מוחלט היא הביטה בי כאילו התעוררה משינה ואמרה, 'בדיוק קניתי להם אתמול בגדים חדשים, בואי נשים אותם בתיק'. זו אמא שחזרה לתפקד".

     

    במקרה אחר, ליוו מתנדבי היחידה את בת זוגו של נהג המשאית שנמחץ למוות באוגוסט האחרון בתוך משאית, לאחר שהגשר הסמוך למפעל "קוקה קולה" בכביש 4 בבני־ברק קרס עליה. כוחות הכיבוי הצליחו להוציא את המשאית מתחת לגשר רק לאחר ארבע שעות.

     

    "התאונה התרחשה קרוב מאוד לבית שלי", מספרת בת חן ברל, 29, עובדת סוציאלית ומטפלת בפסיכודרמה. "בשעה הראשונה היה נדמה שאין לנו מה לעשות שם, הנהג היה כלוא בתוך התא ולא ניתן היה לעזור לו. אבל אז הודיעו לי שהגיעה אישה שכנראה קשורה לתאונה.

     

    "מצאתי אישה בוכייה, שחזרה שוב ושוב על המשפט: 'אני חושבת שאני קשורה לנהג הזה'. לקחתי אותה למקום שקט ויחד איתה ניסיתי לברר מה בדיוק קרה. היא סיפרה לי שהיא הייתה באמצע שיחת טלפון איתו, כשהשיחה התנתקה פתאום. הם נסעו אחד מול השני, משני צידי הכביש, כשהיא שמעה את הבום. היא התקשרה אליו עשרות פעמים, והוא לא ענה.

     

    "עברתי איתה שעות של גיהינום. הייתה אי־ודאות איומה. זה הוא או לא הוא, הוא סבל או לא. הרבה רגעים של פחד ודמעות. היה גם מאוד קשה להתמודד עם החדירה האדירה לפרטיות שלה בשעות האלה. לקחתי אותה לבית קפה בתחנת דלק סמוכה, ואנשים פשוט התיישבו מולה להביט בה, כאילו הם צופים בהצגה. השקעתי הרבה מאמץ בניסיון לגונן עליה מהסקרנות הזו".

     

    ברל גם הוזעקה לשהות עם בני המשפחה, שבנה אדם שרם בן ה־12, נמצא מת בדירה שנשרפה בתל־אביב באפריל האחרון. שרם ואמו, סיון לביא, נפגעו קל כתוצאה משריפה שפרצה בדירתם. כששבו לדירה וישנו בה נפטר אדם, ככל הנראה מתגובה אלרגית לכדורים שנטל. אמו נעלמה למחרת ונמצאה אף היא מתה כעבור מספר ימים, לאחר שקפצה מבניין גבוה.

     

    "הגענו למקום צוות של ארבעה מתנדבים", מספרת ברל. "היו שם בני משפחתה של האם, ומאוחר יותר הגיעו גם האב והאחים של הילד שנפטר וקרובי משפחה נוספים. הדירה הייתה שרופה לגמרי, אז ישבנו איתם בחוץ, על המדרגות, בניסיון לעזור להם להבין ולעכל את מה שקרה, ולהדריך אותם איך להודיע על מה שקרה לבני משפחה צעירים ולקרובים נוספים שהיו בחו"ל. כל בן משפחה שהגיע עטפנו אותו, גם פיזית. במקום הזה, של אסון נוראי שבו מת ילד קטן בלי הסבר, לפעמים גם המילים נגמרות. חלק ממה שאנחנו עושים זה מגע פיזי, בניסיון להחזיר את הנפגעים אלינו, למציאות. היה הרבה מגע, גם בשכנים שנחשפו למראות הקשים. בסיום האירוע אחת המתנדבות שלנו גם עזרה לחובשת הצעירה, שהייתה הראשונה שהגיעה לזירה והתקשתה בעצמה להתמודד עם מה שקרה שם".

     

    בראש הכוח: הכלבה לוסי

     

    הסיפורים הקשים ביותר, מודות המתנדבות, חלקן אמהות, הם מקרים הקשורים באובדן של ילדים. "מוות בעריסה תמיד קשה לכולנו", אומרת באלין. "כשהוא מתרחש בגן הוא משפיע על כולם: גם על הגננת, שתמיד תצטרך להתמודד עם העובדה שילד או ילדה מתו בגן שלה, וגם על ההורים שבאים לאסוף את הילדים האחרים וכשהם רואים את האמבולנס ברחוב, חושבים לרגע שאולי מדובר בילד שלהם. במצבים כאלה, גם הצוותים האחרים שפועלים במקום נאלצים לתפקד בתוך סיטואציה מאוד קשה. לפעמים אני אומרת לשוטרים: הגננת ממילא לא מתקשרת כרגע. תן לי חמש דקות לטפל בה, ואז העבודה שלך תהיה יותר קלה".

     

    "הקריאה הראשונה שלי אחרי סיום קורס המתנדבים הייתה לאירוע של מוות בעריסה, במשפחתון בתל־אביב", נזכרת בת חן ברל. "היה מדובר אז בתינוק בן שמונה חודשים, ולי היה תינוק בגיל דומה בבית. בדרך כלל משתדלים לא להוציא מתנדבים שנסיבות מסוימות עלולות להיות קשות להם, אבל אני הייתי הכי קרובה לשם, ולא הייתה ברירה.

     

    "הגעתי לתוך כאוס מטורף. ההורים כבר לא היו במקום, כי פינו את התינוק לבית חולים, אבל שאר התינוקות בדיוק התחילו להתעורר משנת הצהריים שלהם. המטפלת שהייתה במקום, שבעצמה הייתה בהיריון מתקדם, בכתה בהיסטריה ובקושי תיקשרה ובעלה, שגם הוא עבד בגן, היה במצב דומה. מעבר לאירוע הקשה, היו שם עוד תינוקות שאיש מאיתנו לא ידע איך קוראים להם ולמה הם זקוקים.

     

    "הדבר הראשון שעשיתי הוא לנסות להחזיר את הגננת לפעולה, בראש ובראשונה בשבילה, אבל גם כדי שנוכל לתת מענה לתינוקות שהיו באחריותה. ישבתי איתה כמה דקות, ופתאום היא התחילה לחזור אלינו, וביקשה מבעלה לחלק להם בקבוקים. בינתיים ההורים התחילו להגיע ונוצרה מהומה שלמה, אבל בסופו של דבר הצלחנו לדאוג שהסיטואציה תישאר בשליטה, גם למען שאר התינוקות וגם למען המטפלת הזו, שחייה התהפכו בשנייה".

     

    על יחידת המתנדבים הנפשית נמנית גם מתנדבת מיוחדת: כלבה טיפולית בת ארבע מסוג קבליר קינג צ'ארלס, לוסי שמה. לוסי שייכת למתנדבת בתיה יפה, דוקטורנטית למניעת פוסט־טראומה באמצעות בעלי חיים.

     

    "לוסי מאוד רגישה, והיא משקפת לי במדויק מה הנפגע מרגיש באותו רגע", מספרת יפה. "אני מסתכלת עליה ומבינה בדיוק מה עובר עליו. לפני שהיא מגיעה לזירה אני מוודאת שאין בה כלבים אחרים, ושהנפגעים לא פוחדים מכלבים. אם יש במקום ילדים, אני ישר ניגשת אליהם. תמיד יש מישהו שיותר נמשך לכלבים. במקרה אחד הגעתי איתה לזוג קשישים, וכשהיא התקרבה אליהם הקשישה התחילה ללטף אותה ולבכות. תוך כדי הליטוף היה לה קל יותר לחלוק את מה שקרה לה. במקרה אחר, הגענו לבניין שנשרף, ולוסי משכה אותי לכיוון אחד הצופים. כשהתחלתי לדבר איתו, התברר שהאחיין שלו נמצא בבניין. היא הרגישה את המצוקה שלו".

     

    עד היום הכשירה היחידה 250 מתנדבים ממצפה רמון ועד הגליל העליון. המקרים הקשים אליהם הם נחשפים במהלך עבודתם הולכים איתם הביתה, אבל הם פועלים לשמור על ריחוק מקצועי, שימנע מהם לחוות בעצמם תופעות של טראומה ושחיקה.

     

    אחד התפקידים המשמעותיים שלקחו על עצמם אנשי היחידה הוא טיפול במטפלים — אנשי הכוחות האחרים שמגיעים למקום האירוע, ונקלעים למצוקה נפשית בעצמם. בין השאר, נפתח קו חם שאותו מאיישים מתנדבי חוס"ן, שאליו יכולים אנשי הכוחות הרפואיים להתקשר כדי לפרוק את החוויות הקשות שעברו.

     

    "באחד המקרים שאליו הוזעקתי, של אב שמת כתוצאה ממנת יתר, הייתה תינוקת בת תשעה חודשים, שהזכירה לי מאוד את הבת שלי כשהייתה בגילה", מספרת עינת קאופמן. "זו הייתה תזכורת לכך שאסון כזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. אף אחד לא מוגן. כל המקרים נוגעים ללב, ומצד שני חייבים להרחיק אותם משגרת החיים שלנו, כדי שלא יחלחלו פנימה. לכל אחד יש את השיטות שלו לשמור על ריחוק: יש כאלה שמתפללים לפני יציאה לאירוע, אחרים שמים מוסיקה בווליום גבוה. כולנו שבים ומזכירים לעצמנו שזה לא אירוע שלנו".

     


    פרסום ראשון: 08.02.18 , 17:47