שבת 21 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בועז ארד עם אחת מיצירותיו. "היה וואן מן שואו"
    המוסף לשבת • 08.02.2018
    לא יוצר באדום
    בועז ארד היה אדם שנוי במחלוקת בחייו ובמותו | האמנית מיכל היימן טוענת כי גם בשנים האחרונות, כשלימד במדרשה לאמנויות, הוא חצה את הגבול | "ארד היה מקרין בשיעור סצינת אונס מסרט ושואל: 'ראיתם כמה היא נהנית?'" | החברים מתייצבים להגנתו: "התנהל נגדו מסע צלב" | תלמידה לשעבר מתארת אותו כאוזן קשבת: "התייעצנו איתו כשהיו לנו קשיים עם ההורים או כשחווינו משבר זוגי" | ובצל הסערה סביב התאבדותו, הקולגות מספרים על יצירתו הלא שגרתית: "הוא אהב את עצמו. במרכז עבודותיו של בועז ארד עמד בועז ארד"
    אתי אברמוב, איתי אילנאי | צילום: יונתן בלום

    את גורדון התרנגול מצא בועז ארד ברחוב כשעוד היה אפרוח. הוא אימץ אותו, בנה לו כלוב בחצר ביתו ברחוב רש"י בתל־אביב והפך אותו לחיית מחמד. "בשלב מסוים החלטתי שאני חייב לעשות איתו סרט", סיפר ארד בהרצאה לפני כמה שנים. התוצאה הייתה מיצג הווידיאו "גורדון ואני", שבו מצולם ארד במשך ארבע דקות כשהתרנגול עומד על ראשו. בטקס שנערך אחרי התאבדותו של ארד סיפר חברו הטוב, הצלם מיקי קרצמן, על ויכוח שהיה ביניהם, איך לקרוא לתרנגול. קרצמן וחבר נוסף, האמן דורון סלומונס, הציעו לקרוא לו "פולקע". בועז אמר שלא, והחליט לקרוא לו גורדון.

     

    הטקס נערך בפארק וולפסון בתל־אביב, שם נהג ארד לטייל עם קימה, כלבתו בת השמונה. "אני לא מבינה איך הוא יכול היה לעשות לה את זה", אמרה השבוע אחת ממכרותיו. "לתלות את עצמו מול עיניה. קימה הילדה שלו ראתה הכל, וזה טראגי כי היה ביניהם קשר מטורף. זה רק מראה על מצבו".

     

    על אהבתו של בועז ארד לבעלי חיים אין ויכוח. על יחסו לבני אדם, ובעיקר לנשים, מתנהל דיון סוער, קשה ומטלטל מאז שלח יד בנפשו בלילה שבין חמישי לשישי בשבוע שעבר, אחרי שאתר מאקו פירסם עדויות על יחסים שקיים לכאורה עם תלמידות שלו בתיכון "תלמה ילין" עוד בהיותן קטינות. דיון שעוסק לא רק בו אלא גם בתפקידה של התקשורת בחשיפת מקרים של ניצול מיני והטרדות מיניות.

     

    האמנית המוערכת מיכל היימן, שהייתה מורתו של ארד, מאמינה כי חלק ממכריו לא ידעו על הצדדים האפלים באישיותו, ואילו אחרים ידעו – ובחרו להתעלם. או כמו שתיארה זאת אחת מתלמידותיו לשעבר של ארד בפוסט בפייסבוק: "תסמונת שטוקהולם שבה לקתה סביבתו של בועז". האירועים שעליהם נכתב במאקו התרחשו בשני העשורים הקודמים, אך בשיחה עם "המוסף לשבת" טוענת היימן כי הגיעו לידיה עדויות על התנהלותו של ארד גם בשנים האחרונות, כאשר לימד במוסד אחר – הפקולטה לאמנויות "המדרשה" בבית ברל.

     

    ארד עם תלמידתו לשעבר ענבל בן־ברית כהן בטיול, 1986 . "מורה דרך ומורה לחיים"
    ארד עם תלמידתו לשעבר ענבל בן־ברית כהן בטיול, 1986 . "מורה דרך ומורה לחיים"

     

     

    "ב־2016 דווח לי שתלמידות יצאו בבכי מהכיתה בעקבות שיעור של ארד בתוכנית של התואר השני לאמנות במדרשה", מספרת היימן. "על פי העדויות, הוא נהג להראות חומרים שנויים במחלוקת. למשל, הוא הקרין בשיעור את סצנת האונס בסרט 'לב פראי' של דיוויד לינץ' כשהוא מביט בתלמידות בזמן הצפייה בחסות החצי־חשכה, ואז שואל, כל פעם בוורסיה אחרת: 'ראיתם איך היא נהנית? ראיתם כמה תשוקה יש בה?' כשחשד שאולי לא כולן הבינו עד כמה הגיבורה נהנתה מהאונס, הוא היה מציג את הסצנה שוב.

     

    "לחלק מהתלמידות שהתלוננו על כך נאמר שהן רגישות מדי. ושלא יבואו עכשיו ויגידו שתלמידות לא התלוננו. הן לא התלוננו בכתב, כי כנראה אין מנגנון כזה במדרשה, עם עותק למתלוננת ותשובה של מנהל המדרשה. בסופו של דבר ארד הפסיק ללמד בתוכנית לתואר השני, אך המשיך ללמד לתו אר ראשון. זו חרפה".

     

    את עיקר טענותיה מפנה היימן כלפי דיקן המדרשה, גבי קלזמר. "אילו הייתי במקומו, הייתי מתפטרת. התפקיד לא מתאים לו. לא כל אמן יכול לנהל מוסד. פניתי אליו בשנת 2016 כדי להיפגש איתו. רציתי לספר לו על הדברים הידועים לי. כמובן שהוא לא נפגש איתי. אבל לפני חצי שנה, בפתיחת תערוכה, גבי בעצמו סיפר לי שהוא יודע על מרצה במדרשה ששוכב עם תלמידות. הוא ביקש שלא אגלה, אמר שהוא מתלבט מה לעשות איתו. הכל שם מתנהל ב'שושו', מלבד אבי לובין, אחד משני ראשי התוכנית לתואר השני באמנות, שהתנהל ברגישות ופתיחות".

     

    בתשובה לפניית "המוסף לשבת" אומר קלזמר כי רק לאחר מותו של ארד התברר לו לראשונה, דרך אחת המרצות במדרשה, כי אכן היו תלונות בנוגע לתכנים לא ראויים שהציג ארד בשיעורים. המרצה סיפרה לי שבועז הראה דברים, ואחרי זה היא דיברה איתו והוא הבין שאנשים נפגעו, וחדל לעשות את זה". הוא מדגיש, עם זאת, כי הכללים באשר לחומר ויזואלי בעל תכנים מיניים שעלול לפגוע בתלמידים עדיין אינם ברורים. "הרי לא נתחיל עכשיו לצנזר ציורי עירום של פרנצ'סקו גויה. אתה לא יודע איך בכלל ניגשים למושג כזה. הוא עדיין דורש פרשנות ובירור מה הגבולות. אבל אנחנו נתחיל ללמוד את הדברים ולהסתגל בהתאם".

     

    ארד מחופש להיטלר במיצג וידאו ארט. "היטלר שיגע את הוריי ואותי, ועכשיו אני משגע אותו"
    ארד מחופש להיטלר במיצג וידאו ארט. "היטלר שיגע את הוריי ואותי, ועכשיו אני משגע אותו"

     

     

    קלזמר מכחיש שידע על מרצה ששוכב עם תלמידות במדרשה. "אילו הייתי יודע, הייתי פועל", הוא אומר. לדבריו, היימן אכן פנתה אליו והעלתה בפניו טענות על בעיות בתוך המדרשה, אך מעולם לא נקבה בשמות. "דברים שלא באים לידיעתי, אני לא יכול לפעול נגדם. כתבתי לה שאשמח לפגוש אותה, ושאם היא תגיד לי דברים קונקרטיים אוכל לפעול. על סמך שמועות לא אוכל לפעול. ניסיתי לדלות ממנה על מה היא מדברת, אבל היא ממשיכה להחזיק את זה כאיום מתנפנף".

     

    לדבריו, המדרשה פועלת על פי כל הכללים בכל הנוגע למניעת הטרדות מיניות. "כמו בכל מוסד אקדמי, יש נציב תלונות שאליו יכולים לפנות במקרה של הטרדות מיניות".

     

    קרבות גלדיאטורים

     

    את חבריו של ארד דבריה של היימן מקוממים. "מיכל מנהלת בשנים האחרונות מסע צלב על כל מה שקשור ליחסי מרות והטרדה מינית", אומרת אחת החברות. "כוונותיה טובות, אבל כשאתה מתחיל מסע טיהור, הדברים הופכים להיות שחור־לבן. הרשת החברתית לא סובלת מורכבות. אתה איתנו או נגדנו".

     

    איור של ארד מכוון אקדח לראשו. "רוב האנשים לא מתאבדים. אתה לא מת כדי לעשות מניפולציה"
    איור של ארד מכוון אקדח לראשו. "רוב האנשים לא מתאבדים. אתה לא מת כדי לעשות מניפולציה"

     

     

    ומה לגבי הטענות עצמן שהועלו בתחקיר?

     

    "אתה אף פעם לא יכול לדעת מה קורה בין בני זוג. ראיתי את בועז עם אחת מבנות זוגו. לא יודעת אם זו מישהי מהתחקיר. ומה שראיתי זה זוג לכל דבר. אמנם בחורה צעירה וגבר מבוגר ממנה, אבל לא קטינה, וזה נראה כמו אהבה כנה גדולה ואמיתית. אני לא שולחת חץ מאשים לאף אחד, אבל אני טוענת שחזרנו לימים של קרבות גלדיאטורים ושל ציד מכשפות. מערכת המשפט והמשטרה הזניחו נשים באופן מחפיר, נוצר ואקום עבור מתלוננות והן נשארו לבד עם החוויה שלהן. ההתאבדות של בועז צריכה לגרום לכולנו להילחם על שינוי פניה של המערכת המשפטית. אנחנו לא יכולים להעביר את הדיון לעיתונות ולפייסבוק. בועז התאבד כי הוא ידע שאין שום מקום בעולם שהוא יכול להגן על עצמו. באווירה הציבורית של עכשיו, הוא היה גמור חברתית, מקצועית, אמנותית ואישית. אני לא אומרת שמאקו לא היו צריכים לפרסם את הכתבה. אבל אפשר בלי תמונה, בלי שם".

     

    אבל עובדה שמנחם נבנהויז, שגם נגדו היו תלונות, לא התאבד.

     

    "רוב האנשים לא תולים את עצמם. בין אם אתה הרווי ויינשטיין ובין אם אתה מנחם נבנהויז. אתה לא מת כדי לעשות מניפולציה. אתה לא מתנדב לתלות את עצמך".

     

    מודעת האבל על ארד, ללא חתימה, שפורסמה ב"ידיעות אחרונות"
    מודעת האבל על ארד, ללא חתימה, שפורסמה ב"ידיעות אחרונות"

     

     

    היימן דוחה את הטענה שהיו לה חשבונות ישנים עם ארד וכי ניהלה נגדו מלחמת חורמה. "לא רדפתי אותו. יום אחד, כשאולי יהיה טעם לפרסם את המיילים והשיחות בינינו, כולם יבינו שהייתי אולי היחידה שניסתה לעזור לו. שלחתי לו מייל עם כל הזכויות שלו כנילון, מה שהנהלת המדרשה מחויבת לעשות ולא עשתה".

     

    "פנו אל מיכל היימן רק בשבוע האחרון", אומרת אמנית המצויה בפרטים, "ולכן הטענה שהיימן עמדה מאחורי התחקיר היא שגויה ופרנואידית. להפך. רבים לא יודעים שלהיימן היו המון שיחות עם בועז כדי להביא אותו לטיפול. בעיניה, כשסביבה שלמה מאמינה למישהו, ומגבה אותו על מעשיו הבעייתיים, היא בעצם משאירה אותו בודד. ארד חצה גבולות ופגע בתלמידות. הן ניסו להתעמת איתו, ובכל פעם הוא אמר שיתקע כדור בראש. לכן הייתה מסביבו השתקה. היה חשוב לו להיות המורה הטוב. והוא באמת היה אמן טוב ומורה טוב, אבל יש עולם שלם, ביוב שלם מתחת, שבו הוא פגע בנשים. וכשאתה לא מסוגל להכיר בפגיעה שעשית, ועונה ב'אהבתי אותך', אתה באמת בודד נורא. הוא התמודד עם הרוע. היה לו עולם גלוי ועולם אפל. איש של מסכות".

     

    היימן זכתה לרוח גבית דווקא מצעירה שאינה מכירה. לי לזר, שחשפה את זהותו של אדם שלטענתה פגע בה מינית ונתבעה על ידו, התעמתה בפייסבוק עם האמנית מיכל נאמן, שהתייצבה להגנתו של ארד. "כשזה היה אייל גולן, ידעו טוב מאוד להסביר ולהגן על יתרונות החשיפה, אמרו עליו שהוא עבריין מין שמנצל קטינות", אומרת לזר. "אבל כשזה אחד מהקליקה, אז פתאום זה שיימינג ורצח אופי ומה שהוא עשה זו בכלל רומנטיקה. לא, זו לא רומנטיקה לנצל תלמידות. אין שום דבר רומנטי בין אדם בן 50 לנערה בת 15. לשבט הלבן נוח שחושפים פרשיות כשזה לא הם. כשזה מישהו משלהם הם לא רוצים חשיפה".

     

    כשאדם כזה מתאבד, זה סוגר פינה אצל הקורבן או פותח פינה?

     

    צילום מסך מיוטיוב
    צילום מסך מיוטיוב

     

     

    "זו פגיעה כפולה. ברגע שהוא לא התנצל ולא לקח אחריות, הוא משאיר את הקצוות פתוחים, כי גם הנשים הפגועות נשארו עם רגשות האשמה: 'הרגתי בן אדם'. וזה לא נכון. הוא מת מהבושה, לא בגללך. אם הוא היה לוקח אחריות זה היה הרבה יותר נכון. ההתאבדות שלו מזיקה לנושא כיוון שהיא מסיטה את הדיון".

     

    ספרים ומסכות אפריקאיות

     

    בועז ארד נולד לפני 61 שנה בעפולה וגדל בחולון. רוב חייו גר במרכז תל־אביב, ליד רחוב שינקין. לפני פחות משנה עבר, מטעמים כלכליים, לבית צמוד קרקע בשכונת יד אליהו. "הייתה לו בבית ספרית וידיאו מטורפת והכלבים תמיד במרכז", מתאר אחד מחבריו. "היו בבית המון ספרים ואוסף של מסכות אפריקאיות. בועז לא היה נהנתן. הוא כל הזמן עבד והחיים שלו היו מינימליסטיים. הוא היה סגפן, איש זן. מה שעניין אותו זה אמנות וחיות".

     

    בצעירותו למד אמנות במכון אבני, ובאמצע שנות ה־90 נרשם לקורס לימודי תיאוריה ואוצרות של אריאלה (רלי) אזולאי בקמרה אובסקורה. מיכל היימן הייתה אחת המורות שם. את דרכו כמורה לרישום בתלמה ילין החל הרבה לפני כן, ב־1983, והוא לימד שם עד 2006. לאחר מכן עבר ללמד סטודנטים בוגרים במוסדות נחשבים כמו קמרה אובסקורה, המדרשה לאמנות בבית ברל והמחלקה לצילום בבצלאל.

     

    יצירתו של ארד שילבה בין וידיאו ארט, פיסול, ציור וצילום. הוא החל להציג בתערוכות כבר משנת 1985, אבל החיבור עם אזולאי היה מפרה עבורו במיוחד. "בעקבות המפגש שלהם כל היצירה שלו השתנתה", מספרת אמנית שהכירה אותו. "למשל, כל העבודות המהפכניות על היטלר. הן היו שפה חדשה לגמרי. החידוש הגדול שלו היה האופן שהוא עסק בווידיאו, לצד אמנים כמו דורון סולומונס וגיא בן־נר. השינוי הזה הביא לו הרבה פרסים והערכה. הוא זכה בפרס חשוב של מוזיאון תל־אביב והציג בתערוכה חשובה במוזיאון היהודי בניו־יורק".

     

    בתקופה שבה התגבש והתפתח כאמן המשיך ארד ללמד רישום בתלמה ילין. תלמידים לשעבר ששוחננו איתם השבוע תיארו אותו כמורה מסור ואמן מצוין, שמקדיש את כל כולו לתלמידים. רובם לא הסכימו להתראיין בשמם, אך אחת מהן, שיר נחמיאס, בחרה בכל זאת להגן עליו בפומבי. "אני מרגישה חובה מוסרית גדולה לעשות את זה", היא מסבירה. "במישור העיתונאי הייתה פה כותרת הזויה שלא תואמת את המציאות. המורה ששוכב עם התלמידות? אם כבר זה המורה שמנהל מערכות יחסים עם תלמידות לשעבר. בסך הכל מדובר בארבעה מקרים, ואני מכירה את כולן. שלוש מתוך מערכות היחסים היו ארוכות, והתחילו הרבה אחרי הלימודים. הוא פגש אותן כשהיו אמניות מבוגרות. המקרה השנוי במחלוקת הייתה סמוך לסיום הלימודים. מדובר בקשר בן ארבע שנים עם בחורה שבועז היה בן בית אצל הוריה. כשראיתי אותם, הימרתי שזה יסתיים בחתונה".

     

    נחמיאס, בת 30, למדה בתלמה ילין בשנים 2005־2002. את י"ב סיימה בתיכון אנקורי. "בשלב די מוקדם הבנתי שאני לא רוצה להיות אמנית. יותר בער בי יצר הכתיבה והצדק", היא מספרת. "הייתי עיתונאית עשר שנים ועזבתי לפני ארבעה חודשים לטובת הוראת לשון. גם כמורה אני לא חושבת שבועז חטא. כמורה הייתי רוצה להיות בדיוק כמו בועז, שהיווה לי השראה. החלום שלי שתלמידים ידברו עליי כמו שמדברים עליו. הוא היה הטשטוש המוחלט בין חבר למורה. הוא היה מורה אוהב ונאמן כמו חבר, והוא היה חבר שמציק ומעצבן כמו מורה. רק לפני שבועיים דיברנו והשיחה נסבה בעיקר על ההוראה. שיתפתי אותו בכל מיני דברים שאני חווה, והודיתי לו על המתנה שהוא נתן לי בכך שבחרתי במקצוע. הוא היה אדיש עם לב רגיש".

     

    בשנת 1986, בעת שלימד בתלמה ילין, התאבדה אחת מתלמידות כיתה י"א. "לא הבנתי למה הילדה המוכשרת הזו התאבדה", אומר האמן ניהאד דביט, בן כיתתה של הנערה ותלמידו של ארד. "אחרי זה בועז עשה איתנו שיחות, הרגיע אותנו וחיזק אותנו. הוא אמר שזו חולשה של בן אדם לעשות דבר כזה".

     

    דביט, תושב רמלה, היה הערבי הראשון שלמד בתלמה ילין. הוא זוכר עד היום את אחת ממטלות הרישום הראשונות שנתן לו ארד. "הוא הביא כוס, מילא אותה במים עד החצי ושם בתוכה כפית. היינו צריכים לעשות רישום של הכוס עם הכפית. ככה הוא לימד אותנו להיות בתוך השקוף, להתבונן בו, לראות בפנים כל כך הרבה דברים. את הרישום הזה לא שכחתי".

     

    דביט מספר שלאחר שסיים את לימודיו בבית הספר, שמע שארד יוצא עם תלמידה לשעבר שכבר סיימה אז את לימודיה בתיכון. "לא אהבתי את זה כל כך", הוא אומר.

     

    התאבדותו של ארד אינה יכולה להיות מנותקת מהמקרה שפתח את תיבת הפנדורה של תלמה ילין – התלונות על כך שהמורה למוזיקה לשעבר מנחם נבנהויז תקף מינית כמה מתלמידיו. עם חשיפת הפרשה על ידי אסף הראל, לפני כחודש, התחילו לצוץ טוקבקים שרימזו על מורים נוספים. "מאז הכתבה על נבנהויז הוא כבר הבין שיש עליו עין", מספר תלמיד לשעבר של ארד. "זה משהו שהוא הלך איתו לאורך השנים. זה לא שפתאום גילו. הוא חיכה לטלפון.

     

    "ההתאבדות של בועז הייתה שוק", אומר אותו תלמיד לשעבר. "אהבתי את בועז, הכרתי אותו וידעתי על התחקיר הזה, ומאוד עצוב לי שזה קרה. בהרבה מובנים עצוב לי עליו שהוא לא הצליח להכיל את זה. עצוב לי על הבנות שיצאו איתו, על מה שעובר על העיתונאית שחשפה, ועל כל מה שזה עושה לקמפיין. ברגע שמישהו מתאבד זה מקשה על הטיפול בנושא. כאילו הוטל עונש מוות ולא משנה מי מטיל על מי. זה לא מאפשר להבין, לנהל דיון, השלמה או סליחה. זו האופציה הכי נוראית בעולם, לכולם".

     

    תלמיד לשעבר של נבנהויז אומר כי אחרי ששמע על התאבדותו של ארד, הוא חש הקלה על כך שנבנהויז לא נהג באופן דומה. "ברור שהייתה אנחת רווחה: טוב שזה לא קרה לנו. אבל התאבדות בעיניי אינה קשורה לנסיבות. לא לגודל ההאשמה או לסיפור. זה הרבה יותר קשור למבנה הנפשי. לרגשות האשם. יש כאלו שיתאבדו על דבר קטן, ואחרים לא יתאבדו גם אם יואשמו ברצח של 200 איש. עובדה: נבנהויז היה מסוגל לחיות עם זה ובועז לא".

     

    "מבחינות רבות, בועז ארד היה אדם בודד", אומר ברוך בליך, עמית מבצלאל וחבר. "עכשיו מספרים כל מיני סיפורים על הרומנים שלו, אבל בסופו של דבר הוא היה אדם בודד".

     

    הביטוי הבולט ביותר לבדידותו של ארד, אומר בליך, הוא האמנות שלו. "במרכז היצירה של בועז ארד עמד בועז ארד", הוא מסביר. "הוא היה וואן מן שואו. לא תראו בעבודות שלו דמות אחרת מלבדו. אולי חוץ מבעלי חיים. הוא עשה בובות מעצמו, ראשים מעצמו, הוא שם מסכות של עצמו על עצמו. "האמנות שלו הייתה בין השאר ניסיון להבין את עצמו, את העולם הפנימי שלו. הוא היה נרקיסיסט, הייתה בו מין אהבה עצמית כזו".

     

    לדברי בליך, הייתה זהות מוחלטת בין ארד האדם לארד האמן. "רוב האמנים בישראל עושים את האמנות שלהם וחיים את החיים הפרטיים שלהם. בועז ארד היה חלק מהאמנות של עצמו. הוא עשה אמנות על בועז ארד. לכן הוא היה כל כך מרתק. יכול להיות שהוא התאבד כי הבין פתאום שזהו, כאן נגמרה האמנות. ברגע שחשפו צד אחר שלי, אני כבר לא אמן. אני כמו כל אחד אחר מבני התמותה. ברגע שנחשפתי הפכתי להיות אדם עם תשוקות, עם תאוות".

     

    אולי זה היה המופע האמנותי האחרון שלו?

     

    "זה יהיה מוזר להגיד את זה. אבל יש בהתאבדות מעין אמירה: סיימתי את תפקידי כאמן. אבל אני משוכנע שהוא גם נכנס לבושה מאוד עמוקה. אם הוא היה מדבר עם מישהו קצת יותר מקצועי, לא עם שוטר כפי ששלחו לו, יכול להיות שכל הסיפור הזה היה מקבל פרופורציות אחרות".

     

    היית מודע ליחסים שניהל עם תלמידות?

     

    "לא ידעתי כלום. ראיתי אותו תמיד כדמות א־מינית לחלוטין. יש אנשים שאתה רואה שמפלרטטים עם העיניים כשעוברת בחורה ברחוב. הוא לא היה כזה, בכלל לא. לא הייתה ארוטיקה גם באמנות שלו".

     

    ארד עסק רבות בשואה. אחד משיאי יצירתו הייתה תערוכת היחיד "ווזווז", שעלתה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב ב־2007. בין היצירות האייקוניות שהופיעו בתערוכה הייתה "חדר הצייד הנאצי" – שטיח בדמותו של היטלר שנפרש על רצפת הגלריה, ורומז לשטיחים של שלל ציד (למשל דוב או נמר) המעטרים את סלון בתיהם של ציידים. עבודה זו נדדה אחר כך בעולם והוצגה בתערוכות שונות, בין היתר ביריד האמנות המסחרי הגדול "ארט קלן" בגרמניה, שם תומחרה במחיר של 35 אלף דולר.

     

    בכלל, ארד הרבה לעסוק בהיטלר. באחת מעבודותיו, I Hitler, הוא התחפש לצורר הנאצי, ובעבודה אחרת, Hebrew Lesson, הוא משתמש בקטעי נאומים של היטלר בגרמנית כדי ליצור מהם משפטים בעברית. "זו מעין הגחכה של היטלר", מסביר ברוך בליך. "העמדה של היטלר באור אחר. הוא כאילו אומר: 'היטלר עד עכשיו שיגע את הורhי ואותי, ועכשיו אני משגע את היטלר".

     

    גם הוריו של ארד הבליחו ביצירתו. בעבודה "גפילטעפיש" צילם את אמו בעת שהיא מלמדת אותו כיצד להכין גפילטע פיש. פניה של האם אינם נראים, וחלק מהזמן מודבק ראשו של ארד על גופה כך שקולה בוקע מפיו. המיצג הוא אמירה על התרבות הפולנית, כפי שהיא נתפסת בישראל. "האשכנזי סוחב על גבו את השואה, כי השואה היא העדות לכישלון שלו, של מי שהלך כצאן לטבח", הסביר ארד בראיון שהעניק בעבר.

     

    "האמא קרעה את ליבנו"

     

    גיא בן־נר, בנו של הסופר יצחק בן־נר, הפך מתלמיד לחבר קרוב. הוא זה שישב עם ארד בלילה הקשה שבין חמישי לשישי. לחברים שסימסו כדי לדרוש בשלומו אחרי פרסום התחקיר ענה ארד: "אני לא לבד ואני בסדר". לפנות בוקר החליט בן־נר ללכת הביתה, אחרי שארד הבטיח לו שהכל בסדר. הוא אמר שיחזור מאוחר יותר. כשחזר מצא את דלת הדירה לא נעולה ואת ארד ללא רוח חיים.

     

    לארד לא נערכה הלוויה. במקום זאת נערך ביום שני טקס לזכרו, מעין הלוויה ללא קבר. הגיעו כ־200 חברים וקרובי משפחה. "זה היה טקס מרגש וכואב ועצוב", אומרת חברה של ארד. "אמא שלו, אפרת, בת 85, קרעה את ליבנו. הכאב שלה פילח אותנו. היא אמרה שהיא לא רוצה שיזכרו אותו מורד לאדמה, ולכן ערכנו טקס במקום הלוויה. אחותו מיכל שהייתה קרובה אליו מאוד אמרה שיום לפני זה הם היו בפארק, ולכן החליטו לעשות שם את טקס ההלוויה האלטרנטיבית". אחות נוספת של ארד היא יעל, גרושתו של הסופר איטו אבירם וגיבורת ספרו "יעל ואני".

     

    אחת המספידות הייתה ענבל בן־ברית כהן, שלמדה בתלמה ילין בסוף שנות ה־80. במשך ארבע שנים שימש ארד כמורה שלה לרישום. "בשנתיים האחרונות שלנו בבית הספר היית לנו כמחנך, חונך, מתווה דרך. היית לנו אוזן קשבת, כותל, פסיכולוג, אח, אבא, מורה דרך ומורה לחיים", אמרה בטקס.

     

    בן־ברית כהן סיפרה כיצד באחד הטיולים השנתיים, לאחר ארוחת הערב, הצטרף המורה ארד לאחת מקבוצות התלמידים. "ויתרת על מנוחת הערב אחרי יום טיול, ויתרת על קפה עם המבוגרים שהתלוו לטיול ובחרת בנו. ישבת איתנו באחד החדרים, ענית לנו לשאלות פילוסופיות ושאלות חיים. היית שם ב־100 אחוז בשבילנו".

     

    בן־ברית כהן מספרת השבוע שהמילה "מורה" אינה מתארת עד הסוף את תפקידו של ארד בחייה. "הוא היה חבר. היינו יכולים להתייעץ איתו אם היו לנו קשיים עם ההורים, כשחווינו משבר זוגי. אני לא אשכח שפעם אחת התקשרתי אליו מאוחר בלילה, אבל לא היה לי אומץ לדבר. הוא האזין מהצד השני, אמר, 'כן, נכון', כאילו הוא משוחח עם מישהו, ורק בסוף, שהבין שאני לא עומדת לדבר, אמר: 'טוב, כשיהיה לכם אומץ תתקשרו שוב'. חבל שהוא לא השתמש בנו כמו שאנחנו השתמשנו בו כשהיינו במצוקה. אם הוא היה נעזר בנו כפי שאנחנו נעזרנו בו, אולי הוא היה כאן היום".

     

    Etti-ab@yedioth.co.il 

     

    itay-i@yedioth.co.il

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 08.02.18 , 20:33