חמישי 20 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    הרמלה בהטה
    7 ימים • 08.02.2018
    לאן נלך?
    חמישה מונולוגים של מבקשי מקלט צעירים
    שרי מקובר-בליקוב | צילומים: אילן ספירא

    אני יודעת: גם התור שלנו יבוא

    הרמלה בהטה (17), מבקשת מקלט מאריתריאה, שבע שנים בארץ. תלמידת תיכון ביאליק־רוגוזין

    "הייתי מאוד קטנה כשהחיילים תפסו את אמא וקשרו אותה בחבל לעץ בחצר. אמרו שיעבירו אותה לכלא, אז בלילה החלטנו לברוח. עברנו את הגבול לאתיופיה, אבל שם אמרו שאנו צריכים לחזור לאריתריאה. שמעתי את אמא בוכה בלילות ובכיתי איתה. יום אחד באה משטרה ולקחה אותנו לגבול סודן, ובסודן אמא שלי עברה הרבה דברים רעים. דברים שאני לא מסוגלת לספר.

    "אנשים אמרו שבישראל יותר בטוח, אז אמא מכרה את הטבעות שלה כדי לשלם על הדרך. עברנו את הגבול למצרים וממצרים לישראל. זה היה בלילה, ברגל. אני זוכרת שאמא הרימה את הגדר ועברנו מתחתיה. היו אורות וחיילים שנתנו לי שוקולד ולקחו אותנו למתקן חולות. אחרי חודשיים שלחו אותנו לגינת לוינסקי. אמא מצאה עבודה בניקיון. באריתריאה היא הייתה מורה.

    "עד 2012 הרגשתי בטוחה בתל־אביב. לפני חמש שנים התחילו לגרש אותנו לדרום סודן. קצת בכל פעם. הפעם הודיעו שיגרשו את כל הרווקים. זה כולל את החבר של אמא, שכנים שלנו, אנשים שעוזרים לנו כשקשה עם הכסף. פתאום כל הפחדים הישנים התעוררו. אני כבר לא שייכת. לא מוגנת. הפחד חונק אותי כמו חגורה.

    "אמא רצה לכל מיני משרדים, פוחדת שיחזירו גם אותנו. אני אומרת לה שנשים וילדים עד גיל 18 מוגנים, אבל בלב אני יודעת: גם התור שלנו יבוא. אין לי אשליות או תקווה. מי שמגרש בחורים שברחו ממלחמה ומוות וכל מה שהם רוצים זה לעבוד קשה ולהתחיל מחדש, יגרש גם ילדים ונשים וזקנים.

    "אני רואה את העיניים שלהם בשכונה שלנו. אנשים לבנים שלא רוצים אותנו פה. הם קוראים לנו פושעים. אמא שלי פושעת? אני פושעת? הם בכלל לא מכירים אותנו. אפילו לא יודעים מה ההבדל בין אריתריאה לסודן. הייתי רוצה להגיד להם שאין לנו לאן ללכת. שסבלנו מספיק. ושאנחנו לא מבקשים הרבה, רק להפסיק לפחד".

     

    קראו עוד: דור המדבר | סיפורו של נער אריתראי שבדרך לארץ המובטחת ראה דברים שילד לא אמור לראות

     

    מה לי ולאוגנדה או רואנדה?

    איוב מנסה (21), מבקש מקלט מאריתריאה. עשר שנים בארץ. לומד הנדסת רכב. מועמד לגירוש

    "הפעם הראשונה ששיחקתי בכדור הייתה בישראל. 11 שנים הייתי סגור בבית בסודן, כי רודפים שם אריתריאים. ההורים שלי ניסו לעזוב לאמריקה, לאוסטרליה, לגרמניה, אבל לא הסכימו לקבל אותם. בסוף הם אמרו, הסיכוי היחיד הוא ישראל. שם אנשים מבינים מה זה פליטים שאין להם לאן ללכת.

    "כשעברנו את הגבול לישראל פגשנו חיילים. היה נורא קר, אז שניים הורידו את המעילים שלהם ועטפו אותי ואת אחי. מאז בכל פעם שאני רואה מעיל של חייל, אני זוכר אותם.

    "ממתקן סהרונים נזרקנו לבאר־שבע. לרחוב. נסענו לתל־אביב. אבא שלי עובד במסעדה ואמא מנקה בתים. אין לנו זכויות או מעמד. כשאני חולה, רופאים מתנדבים מטפלים בי. ובכל זאת אני מרגיש שייך. ישראל זו הילדות שלי, השפה שלי, החברים, המוזיקה. אני בוגר מועדון הנוער של א.ס.ף, ארגון הסיוע לפליטים ומבקשי מקלט, שנותן לי תחושה שאני רצוי. אני אולי לא אזרח ובטח לא יהודי, אבל עשר שנים הופכות אותך לחלק מהמדינה. רציתי להתגייס, ואמרו לי, אתה לא יכול. זה היה כמו סטירה.

    "האשרה שלי נגמרת בחודש הבא. כשאגיע לחדש אותה ייתנו לי צו גירוש ביד, 60 יום ושתי אפשרויות: או לעזוב לבד למדינה שאני לא מכיר או כלא. אז אני מעדיף כלא. מה לי ולאוגנדה או רואנדה? אני לא אשרוד שם. ומה יהיה על האמא היפה שלי? על אחי? הרי בחיים לא ירשו לי לחזור אפילו כדי לחבק אותם. אני לא מאמין שיהודים מסוגלים לעשות דברים כאלה. אני חושב על ראש הממשלה. גם הוא אבא לילדים בגילי. שיידמיין איך הם ירגישו לבד במדבר.

    "אנשים באים לסופר שבו אני עובד וצועקים, סודנים, לכו לסודן, למה רק אנחנו צריכים לסבול אתכם? צודקים, היה צריך לפזר אותנו בארץ. אבל הם לא מבינים שאם אתה רדוף ובלי זכויות, אתה מחפש קהילה. אתה חייב להיאחז במקום שיש בו אחרים כמוך כדי לשרוד".

    איוב מנסה
    איוב מנסה

     

    אם יגרשו אותי, זה הסוף שלי

    חוסנה רמדאן (17), מבקשת מקלט מסודן. עשר שנים בארץ. תלמידת תיכון ביאליק־רוגוזין

    "ברחנו לפה בגלל המלחמה. בסודן אזרחים הורגים אזרחים, גם ילדים, לכן ההורים שלי ברחו למצרים. במצרים היו יריות, צעקות, מכות. אני לא זוכרת הרבה. בכוונה. הזיכרון שלי מתחיל באילת, היינו שם חודש. ההורים לא מצאו עבודה, אז באנו לתל־אביב. אמא ואבא עובדים בניקיון.

    "טוב לי פה. מאז שאני קטנה אני מרגישה ישראלית. עברית היא השפה שלי. שדרות רוטשילד הן הגינה שלי. פורים וחנוכה הם החגים שלי. אני אוהבת חומוס, פלאפל, שניצל. אני אוהבת את האנשים פה. הם נחמדים. רובם.

    "לאחרונה משהו התקלקל. בפעם הראשונה שהתחילו לגרש אותנו, חשבתי שזה חד־פעמי. שיש סיבות שאני לא מבינה. אבל עכשיו אני מתחילה להבין שאני והמשפחה שלי והאחים שלי בסכנה. שהעתיד שלי בסכנה. שהחלומות שלי בסכנה. אומרים שבינתיים אנחנו מוגנים, שהורים וילדים יכולים להישאר. אין דבר יותר גרוע מהבינתיים.

    "הייתי תלמידה טובה אבל לאחרונה אני לא מצליחה להתרכז. יש לי יותר מדי דאגות בראש. אם יגרשו אותי לסודן, זה הסוף שלי. בגילי, הייתי אמורה להיות שם אמא לשלושה ילדים. נורא מפחיד להתחיל מחדש במקום זר ומסוכן. פה החיים שלי.

    "אני מפחדת שיגרשו את בני הדודים שלי, את החברים. את הגברים בקהילה הקטנה שלנו. נשים פליטות בודדות הן חלשות יותר. מה הן יעשו בלעדיהם? אני מדמיינת שיגרשו אותנו. אני חולמת על זה בלילה. כבר לא יכולה לשמוח על דברים שפעם גרמו לי הנאה. עם החברות שלי רוב הזמן אני מדברת על הגירוש. בבית אני שותקת. אמא ואבא מדברים על זה מספיק בשביל כולם".

    חוסנה רמדאן
    חוסנה רמדאן

     

     

    אי־אפשר לשלוח ילד לבד למדינה רחוקה

    אלם אולווק (21), מבקש מקלט מסודן, 13 שנה בארץ. עובד במסעדת המבורגרים. מועמד לגירוש

    "נולדתי בדרום סודן, אבל בגלל המלחמה ברחנו למצרים. הצלחנו להחזיק שם מעמד כמה שנים. כשהשלטונות התחילו לרדוף את הפליטים מסודן, הם יצאו להפגנה גדולה בקהיר, שדוכאה באלימות. ירו והרגו הרבה חברים שלנו. הבנו שהחיים שלנו בסכנה. אבא ברח לישראל, ושנה אחר כך גם אנחנו ברחנו.

    "היינו בין משפחות הפליטים הראשונות שהגיעו לכאן. המדינה עוד לא ידעה מה לעשות איתנו. את אמא הכניסו לכלא, ואותי ואת האחים שלחו למשפחת אומנה. אחרי שלושה חודשים שיחררו את אמא, וכולנו נסענו לקיבוץ גלעד, ומשם לקיבוץ עין־גדי. קלטו אותנו נורא יפה. אמא ואבא עבדו במלונות והקיבוץ נתן לנו בית, אוכל, בגדים, משפחות מאמצות, ובערבי שישי יצאנו לחדר האוכל בחולצות לבנות.

    "כשהיתי בן 14 אמא ביקרה חברים בדרום תל־אביב והחליטה שנעבור לשם. זו הייתה הפעם הראשונה אחרי הבריחה ממצרים שראיתי שוב סודנים. הרגשה טובה. כבר לא הייתי יוצא דופן. בבית ספר הכרתי חברים חדשים, אבל בעיקר את הכדורסל. בקבוצת הפועל תל־אביב אוסישקין קיבלו אותי באהבה. התאמנתי, שיחקתי, נהניתי. הכדורסל הפך לדבר הכי חשוב בחיי. גרתי עם המשפחה בחדר וחצי, אבל הייתי מאושר. כשסיימתי את התיכון החלטתי ללמוד חקלאות. אבל צריך כסף אז אני עובד.

    "מגיל צעיר אני מתאמץ להגיע למשהו. לומד, עובד, חוסך. יש לי תוכניות, אבל הכל הלך לאיבוד בהחלטה על הגירוש. בפעם הבאה שאצטרך לחדש את אשרת השהייה, אקבל במקומה צו גירוש. זה סיוט. אני משתדל לא לחשוב על זה, כי המחשבות מפריעות לי לעבוד. אמא דואגת. אתמול היא אמרה לי, אי־אפשר לשלוח ילד לבד למדינה רחוקה. לכן החלטתי, שאם יגרשו אותך, למרות שאני והאחים שלך יכולים להישאר - גם אנחנו נלך איתך. אם מגרשים אותך - גם אנחנו נתגרש מהמדינה".

    אלם אולווק
    אלם אולווק

     

     

    זכותו של כל ילד לחיות בלי לפחד

    יורדנוס בהבלום (15), מבקשת מקלט מאריתריאה. שש שנים בארץ. תלמידת תיכון ביאליק־רוגוזין

    “לפעמים שואלים אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. התשובה היא כלום. אני מפחדת לחלום כי הכל בסימן שאלה. ההורים שלי הגיעו לפה מאריתריאה כדי שיהיו לי חלומות. אבא שלי ברח לישראל לפנינו, עבד במסעדה ושלח לאמא כסף. כשגילו שהוא עזב, רצו לקחת את אמא שלי לכלא. אבא ביקש ממנה לבוא עם אחי, אבל להשאיר אותי באריתריאה. הוא פחד שכולנו נמות בדרך. אמא תיכננה להשאיר אותי שם, אבל ביום האחרון העירה אותי ואמרה, אנחנו לא נפרדים.

    "יצאנו לסודן ומסודן למצרים. בדרך הבדואים אמרו שאנחנו כלבים. הרביצו לנו. הטרידו את החברה שלי. אני זוכרת את הצרחות שלה עד היום. במדבר נתנו לנו לשתות מים עם נפט. כשהקאנו, הכו אותנו כדי שנמשיך ללכת. בנהר ישבנו בסירות קטנות ובמכוניות שמו עלינו שמיכות ואנשים עד שלא יכולנו לנשום. הרגשנו כמו כבשים במשלוח. אמא התעלפה וחשבנו שהיא מתה.

    "שבועיים היינו במתקן חולות לפני ששלחו אותנו לדרום תל־אביב. ילדים צחקו על צבע העור שלי. ובאוטובוס, בכל פעם שאני מתיישבת ליד מישהי לבנה, היא מזיזה את התיק שלה הצידה. אנשים אומרים שאנחנו לוקחים להם כסף ומקומות עבודה. סליחה, אנחנו הפועלים השחורים שלהם. אנחנו מנקים להם את השירותים, מחליפים חיתולים להורים המבוגרים שלהם, שוטפים להם את הסירים במסעדות. מה אכפת להם שנסתובב קצת בגינות של תל־אביב? מה, האוויר שם ייגמר? הנדנדות ייפלו כי גם אח שלי לוקח תנופה?

    "היום אני מבינה שהייתי מפונקת. היום אני אומרת שימשיכו להיות גזענים ולקלל אותי, ולהחביא את התיקים באוטובוס, רק שישאירו אותנו פה. החברות שלי אוהבות את ישראל. אני לא, כי ישראל לא נותנת לי לאהוב אותה.

    "אני רואה אנשים ברחוב שמחים ומוגנים. אני רוצה להרגיש כמוהם. בבית אני עושה את עצמי שמחה. אני מפחדת. אני לא צריכה לפחד ככה. זכותו של כל ילד לחיות בלי לפחד".

    יורדנוס בהבלום
    יורדנוס בהבלום