שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: שלו לבן
    זמנים מודרנים  • 10.02.2018
    "אני אמא כבר עשר שנים, ועדיין לומדת את תפקידי"
    נטע גרטי משחקת ב"פאודה" (yes) את רעייתו הבוגדנית של הגיבור, אבל בחיים האמיתיים היא מחזיקה בית יציב ומאושר עם המוזיקאי פיטר רוט ושני ילדיהם. עכשיו, כשהשורשים עמוקים והקרקע מרגישה בטוחה מתחת לרגליים, אפשר לחלום: "נכנסתי לתקופה של התעוררות", היא אומרת, "העיניים נפקחות החוצה"
    סמדר שיר | צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: שלו לבן

    נטע גרטי מזמינה מהמלצרית מיץ תפוחים סחוט טבעי. "עוד לא בא לי לאכול, כואבת לי הבטן", היא מתנצלת, ואחר כך מספרת לי שבתה בבית, חולה.

     

    היא נשארה לבד?

     

    "לא, אבא שלה שומר עליה. שנינו עובדים במפעל הביתי".

     

    המפעל הזה כולל את בעלה, המוזיקאי פיטר רוט, ושני ילדים. "לני בת עשר וחצי. בתעודת הזהות היא רשומה כהלנה, שם של חברה טובה שליוותה אותי בהיריון, אבל מיום שנולדה קראנו לה לני, וכשהיא תגדל היא תבחר איזה שם היא רוצה. אריק בן חמש. במהלך ההיריון איתו היה לנו שם אחר בראש, אבל בחדר הלידה רציתי לשמוע את אריק אינשטיין, במיוחד את השיר 'זו אותה האהבה'. הקול שלו הרגיע אותי, והחלטנו לקרוא לו אריק".

     

    דמות הפכפכה. בהצגה "ציד המכשפות" | צילום: ז'ראר אלון
    דמות הפכפכה. בהצגה "ציד המכשפות" | צילום: ז'ראר אלון

     

    על שמו?

     

    "לא, אריק נולד לפני שאריק אינשטיין נפטר. פיטר עבד איתו וסיפר לו שקראנו לבן שלנו בהשראתו. הוא התרגש ואמר שזה מחמם את ליבו. גם אריק אוהב לשמוע את אריק אינשטיין".

     

    בשלב הזה משכלת גרטי (38) את זרועותיה על השולחן וכמו מקימה בינינו חומה. כמי שחרדה לפרטיותה היא מעדיפה לנתב את השיחה לשני הפרויקטים העכשוויים שלה - העונה השנייה של "פאודה" (בדמות גלי קביליו, אשתו של דורון) וההצגה "ציד המכשפות" שהחזירה אותה לתיאטרון הקאמרי. "שם התחלתי", היא מספרת. "שיחקתי את מדיאה מיד כשסיימתי את הלימודים בניסן נתיב. אחרי 11 שנה בקאמרי עברתי לשנתיים בבית ליסין, ועכשיו יש לי תחושה שחזרתי הביתה".

     

    קרה לך פעם שהסכמת לתפקיד בעקבות קריאת המחזה או התסריט, ובמהלך העבודה התחרטת?

     

    אישה חזקה. בסדרה "פאודה"
    אישה חזקה. בסדרה "פאודה"

     

    "כן, אבל לא אנקוב בשמות. איי דונט קיס אנד טל. בלבטים האלה אני משתפת את זוהר יעקובסון, שהיא הסוכנת שלי מאז שהייתי בת 19".

     

    במדים?

     

    "בטח. הייתי מדריכת צלפים, ובחודשים האחרונים לשירותי הצבאי הועברתי לתפקיד פקידותי, אז בשעות הערב למדתי משחק אצל אייל כהן, ואייל לקח אותי לזוהר, הסוכנת שלו".

     

    מסע לכל החיים

     

    כשפנה אליה הבמאי גלעד קמחי (שגם תירגם עם גור קורן את "ציד המכשפות" של ארתור מילר) היא אפילו לא היססה. "בימינו, מנהיגים שמגיעים לחקירה, מטראמפ ועד ביבי, אומרים, 'עושים לי ציד מכשפות', אבל זה שימוש שגוי", היא מנמקת. "במחזה, שנכתב כתגובה למקארתיזם בארצות־הברית, תקופה של סימון בוגדים, מערכת הכוחות שונה. בניסיון לשמר את שלטון המחשבות השליט תוקף את האדם הפרטי, הקטן, שמעז להביע דעה אחרת או לערער את הסדר. המחזה הזה הוא מטאפורה על מצב מדיני וחברתי, מתכתב עם מה שקורה כאן ועכשיו ומעורר הרבה שאלות. גלעד הציע לי את המחזה וסיפר שהוא מתלבט בין שני תפקידים - מרי וורן או אביגיל. כיוון שזה שיתוף הפעולה השלישי שלנו וכיוון שאני כל כך מעריכה אותו, אמרתי לו ששני התפקידים מעניינים אותי ושכל החלטה שלו תהיה עבורי הבחירה הנכונה".

     

    לדבריה, היא נכנסה לנעליה של מרי וורן בלב שלם, "מפני שהיא דמות מאוד הפכפכה. בתחילת ההצגה היא קורבן מפוחד, במהלכה היא מגלה את הכוח שלה, וכשהחבל ממש מתהדק על צווארה היא מחליטה להציל את עצמה ולהטיח האשמות במעביד שלה. לצופה ברור שאלה האשמות שווא, אבל זה הצעד היחיד שהיא יכולה לעשות במציאות מטורפת, שבה כל מי שמואשם נשפט בבית דין שדה ונדון לתלייה בלי שום הוכחות".

     

    ואת משחקת את הבחורה הצעירה שטופלת האשמות שווא על גבר.

     

    "נכון. זו דמות שעלולה לעורר אנטגוניזם, אבל אותי, כשחקנית, היא מאתגרת. אני צריכה להצדיק אותה ואת המצוקה שגרמה לה לעשות את מה שעשתה. כשאני אומרת, 'הוא היה נועץ בי את הציפורניים שלו' אני תופסת את המפשעה. לתנועה הזו אין הוראת בימוי במחזה. זה משהו שגלעד ואני הבאנו מחדר החזרות".

     

    למה החלטת לחדד את ההאשמה המינית?

     

    "מפני שאנחנו חיים בתקופה של התעוררות משמעותית ומרגשת. קמפיין 'מי טו' שמתנהל בכל העולם חשוב מאוד אבל גם מאיים מאוד, מפני שהוא מהווה מהפכה. הוא מאיים על נשים וגברים כאחד, אבל הוא הכרחי כדי ליצור לילדים שלנו עתיד. הייתי רוצה להאמין שבתי תגדל לעולם שבו היא תוכל לספר הכל מבלי להרגיש בושה ובלי לחשוש שמא לא יאמינו לה".

     

    את לא רוצה להאמין שבתך תגדל לעולם שבו גברים לא ינצלו את מעמדם וכוחם על נשים?

     

    "אנחנו עדיין בתחילת המהפכה. בהיריון הראשון שלי הייתי בטוחה שיש לי בן, וכשהאולטרסאונד הראה שיש לי בת הייתי בהלם. בכיתי במשך יומיים".

     

    למה?

     

    "הידיעה שאני הולכת לגדל ילדה בעולם הזה הטילה עליי כובד ואחריות הורית גדולה. הבנתי שאני זו שאצטרך לשמור עליה, להעצים אותה. כמובן שאחרי כמה ימים עיכלתי את הרעיון ואפילו חיבקתי אותו, אבל אני לא שוכחת את התגובה הראשונית שלי, שהיכתה בי כל כך חזק".

     

    והיא הייתה כל כך חזקה מפני שהיא העירה בך שדים רדומים?

     

    "לא, אני מסתכלת על החוויה הזו בפריזמה יותר רחבה. זה מסע לכל החיים וכשאני אמא כבר עשר שנים וחצי, אני עדיין לומדת את תפקידי. אני לא אמא חרדתית אבל אני כל הזמן מנהלת דיאלוג עם האימהות שלי, ועברתי המון שינויים. סליחה על הקלישאה אבל כשנולד ילד נולדת גם אמא, עוד ענף באישיות שלך מתחיל לצמוח. בהתחלה הוא דק ושביר ולאט־לאט הוא מתחזק ומלבלב, ונובעים ממנו פרחים. זה התהליך שאני חווה".

     

    גם את חווית הטרדה מינית?

     

    "בילדות, סיפור עתיק. מה שעברתי עדיין לא בהיר לי, והוא עדיין בתהליך של עיבוד פנימי. מוקד הבעיה, לדעתי, נעוץ בחוק ההתיישנות על עבירות מין שעומד על שבע שנים. איך אפשר לקבוע תאריך תפוגה להתעללות שכרוכה בכל כך הרבה הסתרה ובושה והדחקה? איך אפשר לשאול אישה למה רק עכשיו היא פונה למשטרה? מאחורי כל תלונה עומדות כל כך הרבה נשים שעדיין שותקות. יש נשים שאפילו חיים שלמים לא יספיקו להן כדי לעבור את התהליכים הנפשיים הכל כך עמוקים ומתוסבכים, ולהוציא את פרטי הפגיעה המינית האיומה".

     

    חוק ההתיישנות חל על מה שעברת?

     

    "כמובן, אבל לא בגלל זה אני לא מתלוננת. אני לא אדם שלא מחובר לרגשות שלו, אבל רק לפני שנתיים סיפרתי על כך לאמא שלי, שחטפה הלם". אני לא מתלוננת בגלל שעדיין לא הגעתי לבשלות הדרושה. אני עוד לא מסוגלת לספר לעיתון את מה שעבר עליי".

     

    העורף הסופג

     

    גלי, הדמות שלה ב"פאודה" (ימי ראשון, yes EDGE), מנהלת רומן עם עמיתו של בעלה ליחידת המסתערבים. "היא מייצגת בעיניי את אלה שלא קוראים עליהם בעיתון", אומרת גרטי, "את העורף הסופג, את האישה החזקה שמשוועת לאיזושהי נורמליות, לשקט נפשי עבורה ועבור הילדים. שיהיה להם אבא. לא רק אבא נוכח, אלא אבא חי. האיום של חיים או מוות מרחף מעליו ומעליה ללא הפסקה. בעונה השנייה הם כבר פרודים והיא מנסה לאסוף את החתיכות של עצמה, ומבלי לעשות ספוילר, זה הולך ומסתבך".

     

    לא כעסת על גלי כשהיא בוגדת בדורון ונפרדת ממנו?

     

    "לא, הבנתי אותה. אילו כעסתי עליה לא הייתי מגלמת אותה. אפילו לא עלה בדעתי לשפוט אותה. היא בודדה ומנסה לשרוד. הדמויות שפחות הולכות בתלם יותר מעניינות אותי, הן דורשות ממני לגייס את כל כוח השכנוע, לשחק יותר טוב כדי שהלב של הצופים יילך איתן. מה שהולך בקלות פחות מושך אותי".

     

    הצלחת הסדרה פתחה בפניה דלתות. "יש לי סוכן בלונדון שעובד בכל אירופה וגם עם הפקות אמריקאיות שמצטלמות באירופה, אבל אני לא מתכננת לארוז מזוודות ולעקור להוליווד. אין סיבה. העולם נפתח, וכללי המשחק השתנו. אני עושה אודישנים בסקייפ, מעבירה סרטונים במייל, ואם תגיע הצעה אסע לתקופת צילומים. חוץ מזה, עוד לא התאוששתי מהמעבר לרמת־החייל. לפני שנה וחצי קנינו בית ישן ושיפצנו אותו בגבולות התקציב שעמד לרשותנו. ואני, שגדלתי במושבה, מרגישה שברמת־החייל נותרה אותנטיות של שכונה".

     

    כשאת משחקת אישה נואפת, הבית שלך מתערער?

     

    "אין שום קשר. המשחק הוא עולם מקביל. פיטר ואני נשואים כבר 11 שנה. זה הרבה".

     

    איך אתם שורדים?

     

    "שנינו אמנים. יש תקופות שבהן הרוח נודדת, אבל תמיד חוזרים הביתה. לי זה קורה בתקופות של חזרות. בלילות אני חולמת אחרת, אני מרגישה כאילו יש עוד ישות שגדלה בתוכי. אבל כיוון שאני מכירה את התהליכים האלה על בוריים, אני לא מתבלבלת. להפך, הם ממלאים אותי בחיים ומעשירים אותי. בכלל, יש לי הרגשה שנכנסתי לתקופה של התעוררות, פתאום העיניים נפקחות החוצה. במשך עשר שנים של בניית המשפחה המבט היה פנימה. עכשיו הבית יציב, הקשר חזק ועמוק, יש לי תחושה שאנחנו עומדים על קרקע בטוחה ושזה הזמן שלי לאיזושהי צמיחה אישית".

     

    לאיזה כיוון?

     

    "פיטר עושה את המוזיקה שלו, עכשיו יש לו סיבוב הופעות עם 'מוניקה סקס', ואני מסתכלת עליו בהערכה מאוד גדולה. הוא יוצר לעצמו, כותב ומלחין, ואילו אני, מדגדג לי לכתוב ולהיות מעורבת ביצירה שלי. זה משהו שמתחיל לגדול בתוכי".

     

    מה יהיה הנושא הראשון שבו תשמיעי את קולך?

     

    "אין לי ספק שזה יהיה משהו שקשור באימהות וביחסים של אמא־בת. לא מזמן עשיתי סרט קצר. גן דה לנגה, ישראלית ממוצא הולנדי, כתבה וביימה את 'אמא של'. סיפור על אמא המגלה שבתה בת העשר עברה פגיעה מינית והיא יוצאת ונוקמת, היא מסתערת על התוקף במכות רצח וחוזרת הביתה. גיליתי שרוב הילדים לא מספרים להוריהם על פגיעות מיניות מהחשש שההורה יצא למסע נקמה, ייכנס לכלא והם יאבדו אותו. מצד שני, יש ילדים שגילו להוריהם, שהגיבו בשיתוק, והילדים התאכזבו מכך שההורים לא נקמו את נקמתם. כל הסרט הוא קלוז־אפ שלי, שצולם בשוט אחד וללא עריכה. זה סוג של התאבדות, אבל הייתי חייבת לעשות אותו".

     

    את מרגישה צורך לשמור ולהגן על בתך יותר מאשר על בנך?

     

    "לא, אבל האחריות שלי כלפי כל אחד מהם מורכבת מחומרים אחרים".

     

    לני רוצה להיות שחקנית, ואריק רוצה להיות מוזיקאי?

     

    "לא", היא צוחקת. "לני היא ילדה ברוכת כישרונות שעובדת איתי על טקסטים, וכשאני ממש תקועה אני מבקשת ממנה לקרוא את הדמות שלי, אבל היא רוצה להיות זמרת. אריק רוצה להיות ראש ממשלה. לשניהם אני אומרת שאם הם ירצו באמת אין סיבה שהם לא יגשימו את חלומותיהם". *

     

    smadarshirs@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 10.02.18 , 20:19