"עבור טייס, הנטישה היא החלטה קשה מאוד", אומר האלוף (במיל') אביהו בן־נון, מפקד חיל האוויר לשעבר. "זו דילמה, האם לעבור מתא הטייס הבטוח, אל תוך אי־ודאות מאוד גדולה. אבל באותו רגע אתה לא חושב מה יקרה אחרי הנטישה. אתה אומר, 'אני לא שולט במטוס ואני צריך לצאת'".
השיחה עם בן־נון מתקיימת שעות ספורות לאחר ששני טייסי חיל האוויר נפצעו בעת שנטשו את מטוס ה"סופה" שלהם בשמי הגליל, לאחר שזה נפגע מאש נ"מ במהלך גיחת הפצצה בסוריה. טייס קרב נוטש את מטוסו רק אם כלו כל הקיצים, והאלטרנטיבה היחידה לנטישה היא התרסקות. המשיכה בידית ההפלטה היא מעשה נואש, ונטישת מטוס בעת פעילות מבצעית היא עניין נדיר למדי בחיל האוויר הישראלי בשנים האחרונות. למעשה, בין האירוע שהתרחש בשבת לבין הפעם האחרונה שטייסי החיל נטשו מטוס בשל פגיעת אש נ"מ, מפרידות כמעט 36 שנים. וזה בטח לא מוסיף שלווה למי שבוחר למשוך בידית ונתלה בין שמים לארץ.
אבל לדבריו של בן־נון, אחת המטרות של חיל האוויר ושל הטייסים עצמם כעת צריכה להיות החזרתם לכיסא הטייס בהקדם האפשרי. "המדיניות היא שאם יש לך טראומה כזו בטיסה, אתה מיד חוזר ועולה לטיסה נוספת. הם צריכים לדעת שדברים כאלה יכולים לקרות, זה חלק מהמקצוע. והם צריכים לדעת להתגבר על התחושות הרעות".
"ההרגשה גרועה, נטשת מטוס"
בן־נון יודע על מה הוא מדבר, ולא רק משום ששירת כמפקד חיל האוויר בשנים 1987־1992. ב־1977, כמפקד בסיס, יצא לאימון שגרתי של קרבות אוויר במטוס חד־מושבי מדגם כפיר. "'נלחמתי' מול טייס צעיר", הוא משחזר. "כל אחד התחיל לבצע פעולות כדי לרדוף אחרי השני, ולהתיישב לו על הזנב. איבדנו קשר עין, ואז הסתובבנו וחיפשנו זה את זה, ולפתע הייתה התנגשות. המערכות ההידראוליות שלי נפגעו, ואיבדתי שליטה בגובה 20 אלף רגל".
בן־נון, שועל קרבות ותיק ומי שכבר הצליח במלחמת ההתשה להנחית מטוס שנפגע מאש נ"מ, הבין שהפעם אין לו ברירה. גופו ספג זעזוע רציני בעת הנטישה, שממנו לא התאושש עד היום. "מהמכה חטפתי סדק באחת החוליות", הוא מספר. "לאחר שנפלטתי נפלתי חופשית כעשרת אלפים רגל עד שהמצנח נפתח אוטומטית, ואז דיווחתי במכשיר הקשר על הנטישה".
בן־נון נטש מעל הים, כ־40 קילומטר מהחוף. לפני רגע הטיס מכונת מלחמה משוכללת ויקרה, ולפתע היה לבד בלב ים. "אחרי הנפילה למים, הצלחתי להתנתק מהמצנח וטיפסתי על סירת ההצלה. בשלב זה מתחילים לרוץ לך בראש כל מיני תרחישים: האם יבואו לחפש אותי, האם אני יכול לחתור עד החוף? אתה מתחיל גם להרגיש את הכאבים". כעבור 40 דקות הגיע מסוק החילוץ של יחידת 669. "אתה שומע את ההליקופטר ורואה אותו באופק, וזו הרגשה מצוינת", הוא אומר.
לבן־נון אין תלונות לטייסים שנטשו בשבת את מטוסם. ברור לו שהם עשו את המעשה הנכון. במהלך הראיון עימו הוא מעביר להם מסר, שהנטישה לא אמורה לעצור את הקריירה שלהם — ממש כפי שלא עצרה את הקריירה שלו. "במקרה שלי, בגלל שהייתה לי פגיעה בגב, עליתי לטיסה נוספת רק אחרי חודשיים. סביר להניח שגם היום, אחרי ששני הטייסים יתאוששו, הם ימצאו עצמם די מהר בתוך הקוקפיט".
אבל הכאב הפיזי הוא רק חלק מהבעיה שעימה התמודד בן־נון לאחר הנטישה. "ההרגשה היא גרועה מאוד, כי עזבת מטוס. אתה בודק את עצמך כל הזמן, מה לא עשית בסדר ולמה זה קרה לך. מצד שני, אתה גם לא יכול להתעלם מזה שבין נטישה למוות לא מפריד הרבה. אלה תחושות שאתה נושא איתך די הרבה זמן".
ואכן, לא פשוט לשוב לתא הטייס אחרי חוויית הנטישה. לפי מחקרים שנעשו בחיל האוויר הישראלי, כשליש מהטייסים הנוטשים מתקשים בהליך החזרה לאוויר. בשנים האחרונות החלה יחידת הרפואה של החיל לעסוק בשאלה, כיצד מתמודדים עם "חרדות הנטישה", בין היתר באמצעות טיפול פסיכולוגי בתוך משפחתו של הטייס וסיוע למפקדיו, המלווים אותו בדרך חזרה לכשירות מלאה.
"ידעתי שבעצם נהרגתי"
במלחמת יום הכיפורים חיל האוויר התמודד לפתע עם מערך נ"מ (נגד מטוסים) מתוחכם של הצבא המצרי והצבא הסורי, והתוצאות היו הרסניות; 114 מטוסים ישראליים הופלו במהלך המלחמה, רובם על ידי אש נ"מ. 43 מהטייסים שנטשו את מטוסם חולצו בשלום, אך אלה היוו רק כ־30% מסך הטייסים שנטשו. מרביתם נפלו בשבי, או נהרגו.
הפעם האחרונה שבה הופל מטוס כתוצאה מאש נ"מ הייתה בשלהי 1983. סא"ל מיקי לב נאלץ לנטוש את מטוסו שנפגע, נתפס על ידי הלבנונים והוחזר עוד באותו הערב. בעבר סיפר שבזמן שהבין שאין לו ברירה אלא לנטוש את המטוס, הוא חש עלבון צורב, וחשב על "גילי פוגל, שבאותו זמן ישב בשבי הסורי".
פוגל, טייס קרב, נאלץ לנטוש את מטוסו כמה חודשים קודם לכן בשמי סוריה. הנווט שלו, אהרון כץ, נהרג במהלך הנטישה ופוגל נפל בשבי. "בניגוד לכל הסיפורים, לא שמעתי רעש. זה היה כאילו מישהו פשוט תפס את המטוס מאחור והעמיד אותו עם האף כלפי מטה", סיפר פוגל בכתבה שפורסמה באתר האינטרנט של עמותת "ערים בלילה" המסייעת לפדויי שבי. "המטוס התחיל בסחרור אימתני כלפי האדמה, ב־90 מעלות, כמו בסופת טורנדו". פוגל עמד בעינויים קשים בשבי הסורי, ולאחר שנתיים הוחזר לישראל.
"טייס קרב שממריא למשימה נמצא בתוך בועה", אומר הראל גילוץ, שנאלץ לנטוש את מטוסו במלחמת יום הכיפורים. "אתה הולך ישירות מהטייסת לאווירון, סוגר את החופה ובסוף היום חוזר לאותו מקום בדיוק. זה כאילו לא עזבת את הבית. אבל ברגע שאתה נוטש, אתה יוצא לעולם אחר לגמרי. זו שנייה מאוד קשה מבחינה פסיכולוגית כשאתה מבין שזהו, צריך לנטוש. זה רגע שאתה אומר לעצמך, 'המשחק נגמר. החוצה'".
מה עובר עכשיו על הטייסים שנטשו בשבת?
"תמיד אתה מתחקר אחורה וחושב, מה יכולתי לעשות אחרת כדי למנוע את זה. זו מחשבה הגיונית, אבל מה שחשוב זה ששני הטייסים חיים בסופו של יום. אז הלך אווירון. זה חלק מהמלחמה".
טיל נ"מ הוא שהצית את השריפה במטוס הפנטום של גילוץ, שהיה במשימה להפצצת שדה התעופה כותמיה במצרים במלחמת יום הכיפורים. עשן סמיך החל למלא את תא הטייס כשהבין שאין מנוס. חודש אחר כך, עם תום המלחמה, התפנה לשחזר את אותו אירוע טראומתי. ריח השריפה שכילתה את המטוס עוד היה באפו, גם הכוויות והזיכרונות היו טריים. "אני שולח את הידיים לידית ההפלטה. זה רגע מאוד לא נעים, קשה לעשות את זה", סיפר אז. "לא נעים לעזוב אווירון אבל כשמתחיל עשן ואין מה לחפש בפנים, זה הזמן לצאת. אני מושך בידית ההפלטה".
המשיכה של גילוץ בידית ההפלטה הייתה אמורה להעיף אותו ואת כיסא המפלט שלו לאוויר, בתאוצה עצומה. אלא שבמקרה שלו, בעקבות המשיכה בידית ההפלטה לא קרה דבר. הוא נותר לכוד בתוך הקוקפיט, שהחל לבעור בעוצמה. "אש חזקה מאוד בתוך התא", סיפר באותו תחקיר. "אני מסתכל קדימה. לא יכול לראות את האופק. לא יכול לראות החוצה כלום. רק רואה אדום עמוק וזוהר עם עשן... בשלב זה ידעתי שבעצם נהרגתי. הצטערתי שאני ההרוג הראשון של הטייסת. אני מספיק לחשוב על אשתי, על אמא שלי, ולא יודע אם המוות יבוא לי מהאש בתוך התא או מהפגיעה של המטוס באדמה. נזכרתי בחרקים שנכנסים ללהבה של נר ומתפוצצים בשריפתם".
כמה שניות אחרי שהחליט שנהרג, קרה לפתע משהו. "אני מרגיש מכה. לא מכה, למעשה מעין שליפה כזו, די עדינה, די רכה, נעימה מאוד בנסיבות, ואני מוצא את עצמי תלוי מתחת למצנח... ריח של בשר שרוף... הפנים בוערות לי. הסרבל שרוף. כנ"ל חליפת הטיסה והנעליים". לאחר שהגיע לקרקע, חולץ בידי מסוק והובהל לקבלת טיפול רפואי. בדרך, כששאל את הרופא במסוק אם יצא מהסיפור בחיים, תגובתו של הדוקטור לא בישרה טובות. "הוא נראה לי מאוד מאוד מודאג", שיחזר גילוץ אז.
"אמרנו שלום ונטשנו"
למרות זאת, נותר הטייס בחיים כדי לשחזר את מה שעבר עליו באותו יום קשה בשמי מצרים. כך גם הנווט שלו, יוסי יערי, שישב מאחוריו ונפצע בעצמו בנטישה. יערי זוכר היטב גם היום את רגע פגיעת הטיל במטוס. "שמעתי רעש של צלצול מתכתי. במשך קרוב לדקה, חשבנו שהכל בסדר. רק אז התחלתי להריח עשן".
שניות לאחר שתא הטייס התמלא בעשן שחור וסמיך, מצא עצמו יערי מתנדנד מתחת למצנח. "החרדה הגדולה הייתה ליפול בשבי", הוא מספר. "זה פחד יותר גדול מפחד מוות, ואני לא היחיד שמספר את זה".
"כיסא המפלט יוצא בתאוצה של מעל 20 ג'י. זה אומר שכל דבר שוקל יותר מפי 20 מהמשקל האמיתי שלו", ממשיך יערי. "היד שלי פשוט נתלשה מהמקום והתפרקה. ביד השנייה נשברו לי כמה אצבעות. במצב כזה לא נעים להיות באוויר. אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב להמשיך לתפקד ולטפל בהישרדות שלי". יערי נחת בים התיכון וחולץ בידי אותו מסוק שחילץ את גילוץ. "היינו קרובים מאוד למוות", הוא אומר.
טייס קרב נוסף שנטש את מטוס הפנטום שלו הוא ערן רמות, שמטוסו נפגע בעת אימון שגרתי ב־1972. "כשהתחלתי להיות טייס, אחד הדברים שהדאיגו אותי זה איך אגיב כשפתאום תידלק לי נורה אדומה. האם אצליח להתגבר על הלחץ ולתפקד נכון", מספר רמות. "זו תעלומה שאתה מקווה שלא תגלה איך אתה מתמודד איתה, אבל אתה נערך לקראתה. אחד הדברים שעשיתי כדי להרגיע את עצמי מראש זה להגיד לעצמי: לנטוש אני תמיד יכול. כלומר יש מוצא. אמרתי לעצמי, בתור עוגן שפיות — כשיש תקלה, קודם כל תזכור שלנטוש אתה עוד יכול".
בפועל, מרגע שמטוסו איבד שליטה בגובה 14 אלף רגל מעל הים התיכון, לרמות לא הייתה אפילו שנייה לחשוב. "המטוס פשוט לא נענה לפקודות", הוא משחזר. "הוא נפגע, התחיל להסתובב, ושום פעולה שלי לא ריסנה את זה. אמרתי לנווט שלום, ונטשנו".
"החוויה שלי היא שפתאום אתה מקבל מכת רוח", ממשיך רמות. "המשקף שהיה לך על העיניים עף, והכל נהיה לבן, ועכשיו פתאום הכל רגוע ושקט".
כשחזר לטייסת, לאחר שחולץ מהים, השתתף רמות בתחקיר קצר, ואז מיהר חזרה לביתו בשיכון המשפחות בבסיס כדי להרגיע את אשתו. "היא שמעה שהייתה תאונה בטייסת, ולא ידעה מה קורה איתי", הוא מסביר. "הגעתי הביתה עם הסרבל רטוב והנעליים נוטפות". למחרת, כבר התיישב רמות בכיסא הטייס. "יצאתי לטיסה מבצעית", הוא אומר. "הייתי כונן. לא הייתה ברירה".
