בין ג'ון גליאנו לדון ג'ובאני

אם אתם חושבים שהאופרה סיימה את תפקידה ההיסטורי, ושאין שום סיבה להמשיך מסורת ארכאית כל כך, תחשבו שוב. הצצה אל ההפקה החדשה של "דון ג'ובאני", ושיחה עם מעצבת התלבושות שלה, אניה ואנג־קרייג הדנית, מספקת כמה תובנות מרתקות על הרלבנטיות של הסיפור, שבמרכזו הדון ג'ואן ההולל והמפורסם בהיסטוריה, שניצל ואנס נשים רבות עד שמצא את מותו מידי רוח רפאים. בתזמון מושלם, מצליח הסיפור להיות רלבנטי מתמיד ולהתכתב גם עם קמפיין MeToo#.

אחד הדגמים שעיצבה ואנג קרייג לאופרה דון ג'ובאני

פגשתי את ואנג־קרייג במרתפי בנין האופרה בתל־אביב כשהיא עוברת בין מחלקה למחלקה, בודקת את האביזרים, השמלות והבגדים של השחקנים, ומספרת לי על תחילת דרכה המרתקת, בבית "דיור" בפריז, תחת שרביטו של המעצב ג'ון גליאנו. כן, אותו גליאנו שזכור לכולנו כמעצב המיתולוגי שעף מבית דיור כיוון שאיבד את עשתונותיו וגם את עולמו, כאשר ירה קללות אנטישמיות על הבר ברובע המארה בפריז.

"בסוף הוא נשבר". גליאנו

איך את זוכרת את גליאנו? למרות גאונותו, רבים זוכרים בעיקר את אקורד הסיום הצורם שלו.

"יש לי רק דברים חיוביים להגיד עליו. הוא היה פתוח, סקרן ועודד את היצירתיות שלי. הגעתי לעבוד אצלו ב־1999, ואני זוכרת שהוא שאל אותי 'מה את רוצה לעשות', ועניתי שאני רוצה לאייר ולנסות טכניקות חדשות, והוא אמר: 'פשוט תתחילי'. זו הייתה תקופה נהדרת של שינוי אמיתי בעולם האופנה. עבדתי ממש צמוד לגליאנו, וזו היתה תקופה מרתקת שבה כולנו למדנו והפרינו זה את זה. העבודה שלי הייתה לעוף עם הדמיון שלי, לפרק את הבגדים לגורמים ולהרכיב אותם מחדש. גליאנו ממש דחף אותי לזה כי דיור באותה תקופה היה בית מאוד מסורתי ומפואר, וגליאנו התגעגע לימים שלו בלונדון, כשהכל היה חופשי, יצירתי, פנקיסטי יותר. הוא זיהה את הצדדים האלה בי ונתן לי לעשות מה שאני רוצה. תמיד הייתי זו שיושבת בפינה ושעושה דברים מוזרים, וזה היה נפלא כי היינו ממש מעט מעצבים בחדר מאוד קטן. אבל עם הזמן עולם האופנה השתנה והפך למפלצתי ומאוד דורשני. אני חושבת שבמידה מסוימת גליאנו פשוט לא ידע להגיד 'לא' לדברים, ולא ידע להציב גבולות, עד שהוא נשבר. אם אתה סוגר אנשים כל כך יצירתיים בשגרה כל כך לחוצה – הם נשברים. ב־2004 עזבתי שם, כי הפוקוס עבר מיצירתיות למהירות: עבדנו בבוקר על קולקציה אחת, אחר הצהריים על קולקציה אחרת. באותה תקופה הסטודיו הקטן שלנו עבד על 12 קולקציות בשנה, גם של דיור וגם של ג'ון גליאנו: אביב־קיץ, סתיו־חורף, שתי תצוגות הוט קוטור, ועוד. לא מצאתי את עצמי, ובגלל שרציתי לעשות דברים יצירתיים הייתי צריכה בסוף להיות מעצבת שמפיקה דברים מסחריים".

מה עשית אז?

"תוך שבוע עברתי ל'סטלה מקרתני' בלונדון. הצוות שלה היה גם הוא קטן מאוד, בסטודיו שקט ולבן. הכל היה מאוד מסודר. סטלה רצתה שאני אביא אליה את הרוח היצירתית שהייתה בגליאנו, אבל הסטודיו שלה לא התאים לי. בעוד שבדיור היה אטלייה ממש עם תופרות ומדידות, בסטלה מקרתני זה היה שונה מאוד. המבחר של הטקסטיל היה קטן, עיצבנו בסטודיו ואז שלחנו את הגזרות למתפרה באיטליה. ככה אי אפשר לעשות דברים יצירתיים, בעיקר לא במחשב. קיבלתי את הבגדים מהמתפרה והכל נראה לי שטוח ולא נכון. שאלתי את עצמי מה אני עושה שם, והתפטרתי אחרי שנה וחצי כי קיבלתי הצעה לחזור לדנמרק, שם למדתי, ולעשות תלבושות לתיאטרון".

מאז 2006 היא בדנמרק, ו"דון ג'ובאני" היא האופרה השנייה שעיצבה לה תלבושות. והיא כל כך שמחה שיצא לה להיות מעורבת בהפקה דווקא בזמן שבו קמפיין MeToo# מטלטל את אמות הסיפים של התודעה. ההפקה שעולה בימים אלה באופרה הישראלית, במשותף עם האופרה של לונדון, הוצגה כבר בברצלונה ותמשיך לטקסס אחרי ישראל. "הפעם ניסינו להפוך את דון ג'ובאני לדמות רלבנטית יותר. לרוב הוא מוצג כדמות סקסית, מזיעה ומאוד פתיינית, וחשבנו שזה יכול להיות בעייתי כי באופרה השחקנים הם זמרי אופרה, לרוב רחוקים מדמויות שאנחנו מדמיינים כסקסיות. לכן חשבנו שכדאי שהזמרים יהיו לבושים לגמרי, כולל כפפות, ואתה לא רואה עור גוף בכלל. כשהם מורידים פריט לבוש, אפילו הקטן ביותר, זה יכול ליצור אפקט חזק".

ומה לגבי הנשים בהפקה?

"ברחתי מעולם האופנה שהפך להיות מפלצתי. באופרה אני נרגעת". התלבושות שעיצבה ואנג קרייג

"מבחינת התלבושות, רצינו שהנשים שדון ג'ובאני כובש יסומנו על ידי כתמי דיו. באופן הזה נשים שהיו עם דון ג'ובאני – השמלות שלהן מתחילות כנקיות לגמרי ובהמשך, אחרי שהן עושות איתו סקס, הן מוכתמות, בעוד שהבעלים שלהן מכוסי עיניים, עיוורים למתרחש. זה הפרשנות שלנו למעשים שלו. זה מתחבר פתאום היום לקמפיין MeToo# – דברים שלא חשבנו עליהם, אבל זה לגמרי פוליטי, ומהדהד באווירה הציבורית היום שרואה במעשים כאלה משהו שלילי, כוחני והרסני".

ואיך האופרה מצליחה להיות עדיין רלבנטית?

"התפקיד של האופרה בימינו, כאמנות שנוצרה לפני הרבה זמן, הוא לייצר פרשנות חדשה לסיפורים ולהפוך אותם לרלבנטיים, מורכבים יותר, ופחות אחד על אחד. הבמאי מסתכל על דון ג'ובאני ומנסה להיכנס לראש שלו – זו הסתכלות אנושית על דברים מורכבים ועל אנשים חלשים. אני מקווה שהצלחנו".

לדבריה, העיצוב לאופרה ממלא אותה טירוף ורוגע במקביל. "אני אוהבת לעצב לאופרה כי זה עולם שלם, והתלבושות יכולות להיות טירוף. לרוב אופרה היא הפקה ענקית עם כל כך הרבה אנשים מקצועיים במקום אחד, כמו תצוגה של הוט קוטור. זה טריפ מטורף. בנוסף, מבחינת ההפקה אתה מגלה שיש לזה מעגלי חיים. אתה עובד כל כך קשה, אבל לבגדים יש אורך נשימה בכל הצגה ובכל עיר שמציגים אותם בה. זה קצת שונה מהוט קוטור – שם אתה עובד כל כך קשה, משקיע מיליונים, ואז תוך חודשיים זה כבר נחשב לא אופנתי ואף אחד לא רוצה ללבוש את זה. לפעמים אני מסתכלת על זה וחושבת שהייתי רוצה לעבוד במקום שדואג לכדור הארץ, שלא משתתף במשחק הזה של ייצור המוני, וזה בדיוק מה שיש לי מהאופרה: אתה מעצב בגד שעובר מזמרת לזמרת, שמלות שמוכתמות בזיעה ומתקמטות. אפשר לקחת כל בגד כאן ולראות תוויות קטנות עם השמות של הזמרים מההפקות השונות. זה כל כך מרגיע".