ייתכן שחדירת הכטב"ם האיראני לשטח ישראל נבעה מתקלה מבצעית: הג'ינג'י שהיה תורן כטב"מים בשדה התעופה תדמור נרדם עם האצבע על ידית הניווט. סביר יותר להניח, שהייתה כאן כוונת מכוון. לא במקרה האיראנים המציאו את משחק השחמט. הם מנהלים בתקופה האחרונה משחק מורכב מול ישראל, שמתפרס על הזירה הסורית והלבנונית. עד אתמול הם היו במגננה. אתמול הם עלו להתקפה, הקריבו פיון ולקחו לנו צריח. מהלכים נוספים בדרך.

איראן וישראל נלחמות זו בזו שנים. זוהי מלחמה אכזרית: האיראנים לא היססו להרוג במהלכה אזרחים חפים מפשע, ישראלים ויהודים. כלל אחד נשמר בה בקפדנות: הימנעות מעימות גלוי, ישיר. איראן תקפה באמצעות שליחים, הקטלני ביניהם ארגון חזבאללה. ישראל העדיפה פעילות חשאית, מתחת לרדאר. אתמול, בפעם הראשונה, נשבר המחסום הזה. הוא נשבר בשני הצדדים. זהו ציון דרך.

ציון הדרך השני הוא הפלת האף-16 כאשר טס בשמי ישראל. מאז 1982 לא הופל מטוס של חיל-האוויר. בצה"ל עשו מאמץ להרגיע: פגיעה במטוס אחד לא מבשרת איבוד של העליונות האווירית הישראלית. אף על פי כן, כאשר מתברר שהנ"מ של צבא סוריה יכול להפיל מטוס שטס בשמי הגליל יש לישראלים סיבה לדאוג. מעבר לזה, הפלת המטוס מעלה שאלות לגבי חופש הפעולה של חיל-האוויר בפגיעה במטרות בסוריה ובלבנון. מאז ההכרעה במלחמת האזרחים בסוריה כללי המשחק משתנים, על הקרקע ובאוויר.

בתחילת החודש השתתפתי בסדרה של שיחות וסיורים עם בכירים בצה"ל, שהתמקדו במערכה בצפון. לטור שפורסם בעקבותיהם קראתי "מלחמת הצפון הראשונה". לא אני המצאתי את הביטוי – המציא אותו מפקד אוגדה באזור. מטרת השיחות, כך כתבתי, הייתה "להכין את מקבלי ההחלטות בעולם ואת דעת הקהל בארץ לאפשרות של מלחמה, לא יזומה אבל מתגלגלת, ובעקיפין להבהיר לאיראנים שישראל לא נרתעת מעימות צבאי".

שרידי טיל בחצר הבית הגלילי, אתמול בסמוך למקום נפילת המטוס | צילום: אי־אף־פי

בצה"ל לא רוצים במלחמה; גם לא בדרג המדיני. האזהרות נועדו למנוע מלחמה, לא לחולל אותה. היעד העיקרי שלהן היה פוטין. ההנחה הייתה שאם פוטין יבין שעלולה להתלקח מלחמה בצפון שתקשה עליו לייצב את סוריה ותערער את מעמדו כבורר עליון בין המדינות באזור הוא ידאג לעצור את האיראנים. זה לא קרה. המאמץ האדיר שהשקיע נתניהו בכיבוש ליבו של פוטין עלה בתוהו.

פוטין כמו פוטין: הוא מעתיר דברי חיבה לאוזניהם של ראשי ממשלות ישראל, ומניח להם להרגיש שהוא מעריץ אותם ואת מדינתם. הם מתפארים בקשרים איתו באוזני קהל הבוחרים שלהם. ידיד הוא לא. בשיחה עם אחד מקודמיו של נתניהו הוא אמר בגילוי לב: אני פועל אך ורק לפי האינטרסים של רוסיה כפי שאני מבין אותם.

כרגע האינטרס של רוסיה הוא לשמר את הברית שלה עם איראן, ולא להסתבך במעורבות ישירה במלחמה. התיאום עם ישראל מיועד לשרת את שתי המטרות האלה. התיאום עם ישראל הוא טקטיקה; הברית עם איראן היא אסטרטגיה. ישראל לא יכולה לבנות על כוונותיו הטובות של פוטין. היא חייבת למצוא דרך לאלץ אותו לפעול.

קראו עוד: מלחמת הצפון הראשונה | טורו של נחום ברנע מלפני שבועיים

נתניהו האמין שיוכל לגייס את הממשל האמריקאי לבלימת ההתבססות של איראן. כידוע טראמפ הרבה יותר ידידותי לישראל מפוטין ־ אולי הוא יביא את הישועה. למרבה הצער, גם המהלך הזה עלה בתוהו: ממשל טראמפ ויתר על מעורבות אמיתית בקביעת גורלה של סוריה. הוא מרכז את מאמציו במזרח, בגבול עם עיראק. בחזית שלנו אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו.

השאלה הגדולה היא מי יעשה את המהלך הבא במשחק השחמט הזה, מתי ואיך. התרחיש המתבקש הוא התארגנות של שיירת חיזבאללה נוספת שתעביר טילים מדויקים, או רכיבים של טילים כאלה, מסוריה ללבנון. בישראל יצטרכו להחליט, האם להעלים עין ולהסתכן באובדן הרתעה, או לתקוף ולהסתכן בהתגלגלות למלחמה. צה"ל נזהר עד היום מלהציב קווים אדומים: מי שמצייר קו אדום הופך לשבוי שלו, לבן-ערובה. שרי ממשלת ישראל נזהרו פחות. דבר אחד הוא לומר שישראל תפעל נגד התבססות איראנית בסוריה ובלבנון; דבר אחר הוא לומר שישראל לא תאפשר זאת.

רוב המלחמות במזרח-התיכון נולדו מהתגלגלות לא מכוונת, ממשחק צ'יקן שהשתבש, מפעולת טרור שהצליחה יותר מדי, מלחץ של דעת-הקהל על הדרג הפוליטי. אף שחקן לא מעוניין כרגע במלחמה – לא בישראל, לא בלבנון, לא בסוריה ולפי הערכות בישראל גם לא באיראן. המלחמה נראית כל-כך מיותרת, כל-כך הזויה, בעיני הישראלים שאתמול, ביום דרמטי בצפון, טיילו מאה אלף איש בשמורות הטבע ו-25 אלף בחרמון. בצה"ל שמחו – ראו בכך אות לאמון של הישראלים במערכת הביטחון שלהם. ואולי הסיבה היא אי-אמון: הישראלים לא מאמינים לרטוריקה המלחמתית של מנהיגיהם. הם מסרבים להיבהל ממה שאינם יכולים לשנות.

לכן טוב יהיה אם המדינה תמשיך לפעול כרגיל: במטכ"ל יעקבו אחר פעילות האיראנים ובמשטרה יעבדו על חקירות שחיתות. צה"ל יגיש את המלצותיו והמשטרה תגיש את המלצותיה. נא לא לערבב.