23.2.2000 | עפרה חזרה מתה יהודה נוריאל חוזר אל הימים שבהם הזמרת האהובה גססה מאיידס

ההלם: עפרה חזה מתה מאיידס?! הידיעה הזו נשמעה אז, ב־23 בפברואר 2000, פשוט מטורפת, בלתי אפשרית. ממש כמו שיספרו לכם עכשיו שעפרה חזה מתה מאיידס. הרי אין ניגוד גדול יותר בין חזה, הילדה משכונת התקווה שהפכה למלכת הפופ הישראלי, הקדושה והטהורה — למחלה השחורה משחור, שנתפסה בשעתו כנחלתם של ג'אנקיז, זונות והומואים שהלכו על הקצה. עפרה שלנו? מתה מאיידס?! בקושי זכרנו שהיה לה בן־זוג.

זו הייתה גם מציאות אחרת, נטולת רשתות חברתיות. וממילא ישראל הייתה תמיד מקום קטן מכדי לאכלס סיפורים אפלים. זהר ארגוב והמזרק נותרו בצד השני של הכביש. אבל במיינסטרים של גיבורי ארץ ישראל הנאיבית לא היו סיפורי רוקנרול אכזריים כאלה; או שהתקשורת ידעה להסתיר, והציבור אהב לעצום עיניים. חבורת "לול" כולה עשתה ג'וינט, אולסי פרי היה בכלל מצונן, ודן בן־אמוץ היה סתם שובב.

אז שלא במקרה, הסקנדל הכי גדול שנקשר בשמה של חזה במהלך חייה היה תקרית "מלחמת הדיו" המפורסמת. מעריצה של עפרה שפכה דיו על ירדנה ארזי ואמרה "שתלכי כפרה על עפרה". ממש משחקי ילדים בארגז חול, או כמאמר השיר "אלוה, שמור נא עלינו כמו ילדים". אלא שבסוף זו הייתה ירדנה אחרת, אחותה: "אומרים לי שום דבר, שפעת, והיא מידרדרת!", זעקה שנים לאחר מכן, עם המשפט המהדהד, שערוץ 10 חזר עליו שוב ושוב: "עד עכשיו חיכיתם? היא כבר גמורה!". עפרה חזה מתה על מזבח הבושה של עצמה, וההשתקה מסביב.

היא הייתה כישרון חד־פעמי, קול מופלא שאין כמותו, מתנת אל. חזה ציירה לנו בשיריה גלויות נוף של הארץ התמימה: "לאורך הים אין גלים יש עולם"; "אדמה, אני קשובה לכולך"; "הגשם הביא אותי אליך". שירים על אחרי החגים, סוף הקיץ, מישהו שתמיד הולך איתי, יד ביד לאורך כל הדרך, וחי־חי־חי — עם ישראל חי. היהלום של השכונה הגיע סופסוף אל השדרה המרכזית, וכמו באורחות חייה הסגורים והמסוגרים חזה לא הייתה נועזת מדי אמנותית, מעדיפה ללכת על בטוח.

אבל כשהיא העזה זה השתלם. למשל "שיר הפרחה", שאפילו נאסר להשמעה למשך תקופה בגל"צ (באמת זמנים אחרים). שיר הפופ המושלם, העצוב כל כך, שבא מהידיים הלבנות של אסי דיין וצביקה פיק — אבל בדרכו עשה ריקליימינג לביטוי המעליב, שנים לפני שהתעורר כאן השיח המזרחי. ועוד יותר מזה שירי תימן. חזה הופכת את "גלבי" ו"אם ננעלו" לסאונד המועדונים הכי לוהט, שירי מורשת יהדות תימן מעפילים לבמה העולמית הגבוהה ביותר, ולשושנה דמארי נמצאה סופסוף היורשת האחת.

אבל כל זה נגמר בגיל 42. "כל גופי נחלש, טיפה אחר טיפה. ומראי כחש מן השריפה. למה לבעור לבד מן השריפה? ידי חומקות ממך ומסתירות הסוד. רק המבט איתך שורף בי עוד. למה לבעור לבד, שורף בי עוד?" - היא שרה ב"בוא ונגן אותי". אנחנו לא ידענו להקשיב.