בֶּרְיוּ אַנְגְסוּם מגיע קצת לפני המשמרת במטבח של BBB מסעדה בבעלות ישראלית בברלין.

המסעדה הזו היא קצת כמו מציאות מקבילה, מעין "מה היה קורה אילו". הבעלים ישראלים, השירות באווירה פמיליארית, והטבח אריתראי. אבל שלא כמו במסעדות שנטועות באדמת ארץ הקודש, הטבח האריתראי הזה הוא עובד ככל העובדים, עם אישור עבודה ומעמד חוקי, שהתקבל כי הוא טוב במה שהוא עושה. את הניסיון בעבודה במטבחים, זה שהפך אותו לעובד אהוב ומוערך, רכש בישראל כמבקש מקלט, ללא זכויות וללא עתיד, כשחרב הקנס, הכליאה והגירוש מתהפכת מעל ראשו.

סגירת המעגל הזאת היא לא רק קוריוז — יש מאחוריה סיפור מסע בלתי נתפס. ובעיקר, מדהימה העובדה שאחרי כל מה שעבר, חיפש מבקש המקלט את מקומו בין ישראלים. היום הוא מסכים לספר את הסיפור שלו, ואף להיחשף בשמו ותמונתו בפעם הראשונה. "הרבה זמן פחדתי מזה כי יש לי עדיין קרובים באריתריאה", הוא אומר. "אבל אי אפשר לפחד כל הזמן". הוא בן 29, יש לו חיוך גדול ועברית מצוינת, שמילים באנגלית ובגרמנית משתרבבות אליה מדי פעם. פניו השקטות לא מכינות אותי לסיפור שאני עומד לשמוע.

ללא קרדיט

"לא תצא מהכלא הזה"

כשהיה בן 19 הצטרף בריו לפלג נוצרי פרוטסטנטי אסור באריתריאה. הוא נכלא ולאחר שנתיים הצליח לברוח מבית הכלא, מחופש לסוהר וחמוש בנשק שהצליח לגנוב. באותו לילה חצה את הגבול לאתיופיה, מבלי להיפרד ממשפחתו. "כל הזמן היה לי רימון מוכן, תיכננתי להתאבד במקרה שאתפס", הוא נזכר. הפחד מפני סוכנים אריתראים שפעלו באתיופיה ובסודן דחק אותו להמשיך צפונה.

על מה שעבר בסיני הוא מתקשה לדבר. כשאני שואל על הימים שלפני הגעתו לישראל הוא משתתק ומצביע על ראשו. "זה לא טוב לי להיזכר בזה", הוא אומר. במחנה העינויים בסיני ראה כיצד הורגים ילד בן שלוש. לאחר ששוחרר משם, יצא בהליכה של 9 שעות לגבול הישראלי עם קבוצת פליטים. הם טעו בדרך ונתקלו בחיילים מצרים, שפתחו באש והרגו חמישה מחבריו. בריו הצליח לברוח, ורק כשראה את דגל ישראל ואת חיילי צה"ל שצעקו "ישראל ישראל" -הוא נרגע, אולי בפעם הראשונה מאז שעזב את ארצו.

"כשנכנסתי לישראל הגעתי קודם כל לכלא, שם ישבתי חודשיים. אחרי חודשיים קראו לי לראיון ושאלו אותי למה יצאתי מאריתריאה. סיפרתי את כל הסיפור, והם שאלו למה באתי לישראל. אמרתי שאני פליט ורציתי לבקש מקלט.

"אמרו לי 'בישראל יש מלחמה כל הזמן, אתה יודע, אין כאן מקום לפליטים'. אמרתי שלא ידעתי את זה. הם הסבירו לי, 'אם אתה אומר שבאת לעבוד משחררים אותך. אם לא, אתה לא עוזב את הכלא הזה'. התקשרתי לחברים, שאלתי מה לעשות, והם אמרו לי להגיד שבאתי לעבוד. לא חשבתי פעמיים וחתמתי. מהכלא לקחו אותי לבאר־שבע ונתנו לי כרטיס לתחנה המרכזית תל־אביב".

חמש שנים גר בריו בישראל, עבד במטבח במסעדות ובמלונות וחידש את הוויזה פעם בחודשיים. ביולי 2015 קיבל את ההודעה שעליו להתייצב תוך שבוע ב"חולות". בהתחלה המשיך לעבוד עד שנתפס ונכלא לחודש וחצי ב"סהרונים", משם הועבר לחולות. נאמר לו ששם יהיה שנתיים.

"שנתיים בלי כלום. אפשר להסתובב, לישון, נותנים לך אוכל. אתה יכול גם לצאת החוצה ולנשום קצת אוויר, אבל אין שם כלום. מדי פעם ביקשתי אישור ונסעתי לבאר־שבע לשלושה ימים. אבל חוץ מזה אין שם חיים".

אמרו לך מה יקרה כשייגמרו השנתיים?

"כששאלתי אמרו לי 'לא יודעים'. מדי פעם מדברים על החזרה לאריתריאה, אז יש גם פחד. מההתחלה נתנו לי שלוש אפשרויות: לחזור לאריתריאה, להישאר בחולות, או לעבור לרואנדה. לקחתי קצת זמן לחשוב ואחר כך הסכמתי לנסוע לרואנדה.

"מי שאומר שהוא מוכן לנסוע לא מחכה אפילו שבוע. ברואנדה הכל מסודר, אמרו לי האנשים של ההגירה 'יש שם ישראלים שמקבלים אותך, יש משרד שמטפל בפליטים, אם אתה רוצה לעבוד הכל מוכן'. חשבתי לעצמי, יש לי קצת כסף, אני יכול אפילו לפתוח עסק. הכי חשוב לא לחזור לאריתריאה. בשביל מה להישאר בישראל? היינו 11 אריתראים במטוס".

לילה אחד ברואנדה

ב־2013 החלה ישראל לשלוח מבקשי מקלט אריתראים וסודנים לרואנדה ולאוגנדה במסגרת תוכנית "עזיבה מרצון". התוכנית מבוססת על הסכמים סודיים עם המדינות הקולטות, ובמסגרתה קיבלו העוזבים 3,500 דולר במזומן וכרטיס טיסה בכיוון אחד. עד ספטמבר 2017 עזבו 3,959 בני אדם במסגרת התוכנית, אבל האם באמת עזבו מרצון? "אני אכלא אותם ואמאיס עליהם את חייהם", אמר אלי ישי, שר הפנים דאז, שנה לפני השקת התוכנית. במקרה של בריו, בחור צעיר מלא אמביציה ועם תוכניות לעתיד, הוא לא היה צריך להתאמץ הרבה. ההבטחות לחיים נורמליים והמציאות המאוסה של מתקן חולות שיכנעו אותו מהר.

"כשירדנו מהמטוס ברואנדה לקחו לנו את תעודות המעבר מישראל והסיעו אותנו למלון. כששאלנו איפה נציבות האו"ם לפליטים, אמרו לנו 'מה זה?'. במלון הסבירו לנו שיש לנו שלושה ימים לעזוב את המדינה, ואם לא - יחזירו אותנו לאריתריאה. הסברנו שאין לנו דרכון ואין לנו לאן ללכת, והם אמרו שזה לא אכפת להם בכלל. 'אנחנו יכולים לקחת אתכם ברכב לאוגנדה תמורת מאה דולר', הציעו לנו. דיברנו בינינו ובסוף הסכמנו.

"למחרת הגיע רכב גדול עם חלונות אטומים. אחרי מסע ארוך, שכלל גם הליכה ברגל ונסיעה באופנועים, הגענו לקמפלה, בירת אוגנדה. הביאו אותנו ישר למלון של אריתראים, שהאנשים בו עובדים עם האנשים שטיפלו בנו ברואנדה".

כאן תם הפרק הרואנדי בנדודיו של בריו, שבמשך עשור חצה 12 מדינות בחיפוש אחר מקלט. שלושה ימים בלבד בילה במדינה שבה, כפי שהובטח לו בישראל, יוכל לבנות את עתידו. גם אם רואנדה היא אכן "שווייץ של אפריקה", כפי שכינה אותה כתב אחד החינמונים, את בריו היא שילחה הלאה, והוא ממש לא היחיד.

עדותו של בריו אודות ההליך המזורז ברואנדה, האיומים, שלושת הימים במלון והנסיעה החפוזה לאוגנדה איננה היחידה. בספטמבר האחרון פירסמנו כאן לראשונה, בכתבתו של איתי אילנאי, עדויות של מבקשי מקלט נוספים שעזבו לרואנדה ומצאו את עצמם במסע פליטות מתמשך ומסוכן. המרואיינים בכתבה היו חלק מקבוצה של 19 מבקשי מקלט שתועדו במחקר מאת שלוש חוקרות ההגירה הישראליות ליאור בירגר, שחר שוהם וליאת בולצמן. החוקרות ראיינו מבקשי מקלט אריתראים וסודנים שנשלחו מישראל לרואנדה ולאוגנדה והחלו בנתיב פליטות נוסף, הפעם לאירופה.

סיפור המלון הרואנדי חוזר בכל העדויות במחקר. לעדויות אלו מצטרפות עדויות דומות מדוחות קודמים של ארגונים ישראליים ובינלאומיים, תחקירים עיתונאיים, ולאחרונה גם הצהרתה של נציבות האו"ם לפליטים בדבר עדויות שנאספו באיטליה. בהודעה חריגה הביעה הנציבות בחודש שעבר "חשש כבד", על סמך העדויות שהצטברו עד כה, מפני כוונתה של ישראל לגרש עשרות אלפי מבקשי מקלט נוספים לרואנדה. מתוך האלפים שכבר הגיעו מישראל לרואנדה בארבע השנים האחרונות אפשר לספור על שתי ידיים את מספר הפליטים שנותרו בה. היכן האחרים? בסיפורו של בריו אפשר למצוא קצה חוט לתשובה.

"או שתשלם או שתמות"

"אחרי שלקחו אותנו מרואנדה לאוגנדה, הציעו לקחת אותנו הלאה לסודן, לדרום־סודן או אפילו ללוב", ממשיך בריו. "אני ועוד שניים אמרנו שאנחנו לא רוצים ללכת ויצאנו להסתובב בעיר. עצרו אותנו כמה אנשים, לא יודע איך הם ידעו שאנחנו שם, ולקחו לנו את כל הכסף. מתוך 3,500 הדולרים שקיבלנו מישראל הספקנו להשתמש רק ב־200. התקשרנו לחברים ששלחו לנו עוד כסף שהשארנו בישראל. שלושה שבועות נשארנו באוגנדה וכל הזמן עצרו אותנו ואילצו אותנו לשלם. זה היה מפחיד. המשכתי עם האחרים לג'ובה, בירת דרום־סודן".

למה לא להישאר שם?

"ג'ובה היא מקום קשה מאוד. אין שם חוק. מי שרוצה יכול פשוט להרוג אותך. בכל מקום זיהו שאנחנו אריתראים והוציאו מאיתנו כסף. בסוף שילמנו 1,200 דולר וטסנו לחרטום, בירת סודן. שם הייתי חודש וחצי, ושם חשבתי בפעם הראשונה על אירופה. חרטום היא לא מקום טוב לאריתראים. עם העבר שלי יכלו לתפוס אותי ולהחזיר אותי. הייתי חייב להמשיך".

כפי שהפחד, הסחיטות, האלימות וחוסר הוודאות דחפו אותו ב־2010 לעבר ישראל, בה קיווה למצוא מקלט, כך נדחף חמש שנים מאוחר יותר לכיוון אירופה, בנתיב מסויט לא פחות.

"בסודן החלטתי להמשיך ללוב. הייתי צריך לחכות עד שהצטברו מספיק אנשים שהסכימו לשלם על המסע, שעלה 1,600 דולר. התחלנו 187 אנשים במשאית גדולה, אבל בדרך עצרו אותנו כמה פעמים ודרשו עוד כסף. בצ'אד היינו צריכים לשלם עוד 5,000 דולר. את מי שאין לו כסף משאירים בדרך עד שהוא משלם, או שהורגים אותו. בדרך שחוצה את הסהרה הוצאתי את כל הכסף שחסכתי בעבודה".

מה עשה מי שלא היה לו כסף?

"אנשים שהיו איתי במסע ולא יכלו לשלם עדיין שם. אלוהים יודע מה עושים להם, מאלצים אותם להתקשר למשפחות שלהם ולבכות עד שישלמו".

איך נראה המסע עצמו?

"בזמן הנסיעה, ימים ולילות, אי אפשר לישון. מי שנרדם בישיבה על דפנות המשאית יכול ליפול ולהישאר מאחור, את זה למדתי בסיני. יש מתורגמן אריתראי שאומר מה לעשות, אחד שלא היה לו כסף לשלם על המסע וחויב לעבוד איתם חמישה או שישה חודשים עד שישחררו אותו. אחד מכלי הרכב התהפך בדרך וכמה אנשים שברו את הרגליים. אחרי 13 ימים כאלה הגענו ללוב".

סיפורי הסהרה הם הנוראים ביותר במחקרן של בירגר, שוהם ובולצמן. אנשים שנפלו מהרכב בזמן נסיעה ושמעו כיצד מכריזים על מותם ומתכוונים להשאיר אותם מאחור, סיפורי אונס ואלימות, עדויות על חברים למסע שמתו בצמא וברעב.

"בלוב הגענו לבסוף למבנה גדול וסגור שכבר היו בו כמה מאות אנשים, ושילמנו על המסע לאיטליה. ישבנו בסירה בערך 12 שעות לפני שהגיעה ספינה שהעלתה אותנו לסיפון ולקחה אותנו לאיטליה. זה היה בחודש מאי. אלו שיצאו בחודש יוני מתו כולם בים. 450 איש".

מהמטבח באהבה

בריו היטלטל מאיטליה לשווייץ ורק אז לגרמניה, בה הוא נמצא כעת בתהליך בירור מעמדו כפליט, בליווי עורך דין. 91 אחוזים מהאריתראים שהגישו בקשות מקלט באירופה ב־2016 הוכרו כפליטים, לעומת 10 בישראל — פחות מאחוז. תהליך הטיפול בבקשות המקלט גם הוא שונה לחלוטין.

בזמן בירור מעמדו קיבל בריו אישור עבודה וביטוח בריאות. אם יקבל את תעודת הפליט, יוכל להשתלב בקורס שפה ואינטגרציה שיהפוך אותו לעוד אחד מתושבי ברלין הרב־תרבותית. בריו מצא דירה והחל לעבוד במסעדה, וכאן הסיפור מגיע לסגירת המעגל המפתיעה: בלי אנגלית ובלי גרמנית, בריו פנה קודם כל למקום הטבעי ביותר בשבילו — לישראלים. כך הגיע למטבח של מסעדת BBB.

"פניתי לחברה ישראלית בברלין ואמרתי לה שאני מחפש עבודה", הוא מספר. "גרמנית ואנגלית אני לא יודע, אבל אולי יש מסעדה ישראלית, שם אני אוכל להסתדר, אמרתי לה. היא שלחה אותי לכאן. אני אוהב את העבודה הזאת, אני מבסוט". "הוא עובד מצטיין ובן אדם מקסים", אומר יניב בלום, מבעלי BBB, בן 32 מיקנעם. "אני זוכר איך נכנס בפעם הראשונה למסעדה ופנה אלינו בעברית. כשסיפר איפה הוא עבד בארץ מיד התלהבנו, כי לעבוד עם מישהו שמכיר את הסטנדרטים הישראליים זה בונוס גדול. לא קל למצוא את זה כאן. אנחנו מדברים איתו הרבה על העתיד".

חילופי המשמרות מתקרבים, ובריו כבר צריך להתכונן. "אני אוהב את האנשים בישראל, יש לי גם חברים ישראלים", הוא אומר. "אבל הישראלים צריכים לדעת: אם זו הייתה בעיה של כסף לא היינו בורחים מהמדינה שלנו. תראה כמה כסף שילמנו בדרך. כולם יודעים את זה. בסהרה יש אנשים שמשלמים חמישים אלף דולר, המשפחות משלמות. מי שיש לו כבש מוכר כבש, מי שיש לו זהב מוכר זהב.

"אנחנו לא רוצים כל הזמן להישאר במדינות זרות, מגיע לי שלום במדינה שלי, וכשהוא יגיע אני אחזור, לא אשאר בגרמניה. אבל עד אז צריך לתת לנו לחיות. לא בגלל שיש לנו בעיות, בגלל שאנחנו בני אדם". •