שמחות קטנות או אושר גדול?

בביוגרפיה שלו כותב הסופר הצרפתי גוסטב פלובר שהדרגה הכי קרובה לאושר שנהיה מסוגלים לחוש לאורך זמן היא שלווה, ולכן הוא מאחל לעצמו להיות אדם שלו. האמריקאים, לעומת זאת, הרבה פחות מלנכוליים מהצרפתים ולכן הכניסו את הזכות לשאוף לאושר לתוך החוקה שלהם.

ביהדות לקחו את הכל צעד אחד ענקי קדימה, עירבלו בהרבה מאוד מצוות ואמונה ויצאו עם ערימת סלוגנים שתכליתם שמחה – מ"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", דרך "שמחת בית השואבה", עבור ב"ושמחת לפני ה' אלוהיך", ועד הציווי להיות שמחים עד דלא ידע בפורים, ועוד ועוד.

אבל האם יש הבדל בין אושר ושמחה? האם אנחנו יכולים להיות שמחים לאורך זמן? האם שמחה היא פנימית ואושר הוא חיצוני? האם שמחות קטנות של יום חולין יוצרות לבסוף אושר גדול? ואיך אנחנו יכולים להבטיח את השמחה שלנו בעולם שיש בו גם רע?

"ראשית, צריך לתקן טעות נפוצה. 'אושר' הוא מושג מאוד רחב, ו'שמחה' היא רק חלק ממנו", אומרת אפרת שמר, מייסדת־שותפה בבית הספר Plus־NLP ומטפלת בשיטת NLP כבר עשרים שנה.

ספר טוב | צילום: שאטרסטוק

וממה עוד מורכב האושר?

"מהרבה מאוד מולקולות שנמצאות במוח שלנו, כמו מולקולה של שמחה, ושל סקרנות, ושל עניין, ושל התלהבות, ושל שייכות חברתית, ושל תאווה ותשוקה וחשק, וכסף, ועבודה, ומימוש עצמי, ועוד ועוד. ומתי בן אדם חש אושר? כשיש לו את כל המרכיבים האלה".

ומי שאין לו?

"הטבע דוחף אותו ללכת לחפש אותם, ללכת להשיג אותם. בעצם, השאיפה לאושר עושה דבר מאוד פשוט – היא שולחת אותנו לחפש בעולם את הדברים שיעזרו לנו לשרוד". או כמו שאמר הפילוסוף דיויד יום: "הדחף האנושי הוא לצאת ולהשיג את האושר".

הילד מסיים לימודים | צילום: שאטרסטוק

ומה לגבי שמחה?

"שמחה היא קודם כל רגש חברתי. הקיום שלה תלוי ביחסים שלנו עם האחר. למשל יום הולדת. האם מסיבת יום הולדת תהיה שלמה בלי חברים שיבואו לשמוח איתנו? כדי שנרגיש שמחים באמת אנחנו צריכים לשמוח יחד עם האחר. הרי כשקורה לנו משהו משמח, מה אנחנו מיד רוצים לעשות? לרוץ ולספר עליו למישהו – בין אם זה להרבה אנשים ובין אם זה רק לאדם אחד – אבל אנחנו רוצים לחלוק את השמחה שלנו. לכן, ככל שנרגיש יותר שייכים ונקיף את עצמנו באנשים שאנחנו אוהבים ואוהבים אותנו, נותנים לנו ביטחון ומעוררים בנו סקרנות ואהבה ותשוקה לחיים – כך נהיה באמת שמחים יותר".

העניין עם התחושות הללו, אומרת שמר, הוא שאפשר גם לשתול אותן במוח על ידי כך שנחשוב על החיים שלנו בצורה כזו, שמעניקה לנו את הביטחון ואת השייכות ואת האהבה. ואין הכוונה רק להכיר במה שיש, כי לפעמים יש גם דברים רעים, הכוונה היא לייצג לעצמנו במוח את מה שיש בצורה הטובה והממשית ביותר שניתן. כלומר, לחשוב על להיות שייך, לחשוב על אנשים שאוהבים אותי ונותנים לי ביטחון ומעוררים בי אהבה ושייכות וסקרנות ואהבה ותשוקה, ולבנות את המחשבות הללו בראש כך שהן ייחוו כאמיתיות ככל הניתן, גדולות, צבעוניות ומוחשיות. ואז המוח שלנו, שמראש בנוי לבלבל בין מציאות לדמיון, חי בתחושה שהעולם באמת טוב, גם אם זה לא נכון במציאות, זה האופן שבו העולם מיוצג אצלנו בראש. וכך אנחנו בעצם מחוללים בתוכנו שמחה.

כל אחד יכול לרמות את המוח שלו?

חצי שעה לעצמך | צילום: שאטרסטוק

"כן. אבל יש אנשים שיצטרכו עזרה בתהליך, כי הנטייה הבסיסית של המוח זה לפחד. התפקיד של הפחד הוא להגן עלינו מפני סכנה, שמאיימת על הקיום שלנו. לכן המוח תמיד שומר אירועים מפחידים ומסוכנים שקרו לנו בצורה הכי חיה וזמינה שאפשר, כדי להגן עלינו, להגדיל את ההשפעה של הפחד וליצור אצלנו מנגנון שידכא נטייה לסקרנות, נטייה ללכת לחפש דברים, ויעודד הישרדות והססנות ואפילו דיכאון".

את כל האלה מכנה שמר "אויבי השמחה", כי הרי שמחה היא משהו שיכול להיווצר רק כשאין מעצור, כשאין את הפחד, כשאין חרדה שמובילה לדיכאון, להסתגרות, להתבודדות ולעצב.

"יש אנשים שאצלם", אומרת שמר, "מתקיימת גנטיקה של חרדות, ולכן המערכת שלהם יוצאת מאיזון ביתר קלות וגורמת לכך שהפחד והחרדות מתעלים על הסקרנות והתאווה למשל. לכן, העיקרון החשוב הוא תמיד לעורר את המערכות הטובות, כדי לדכא את המערכות הבעייתיות. לכן התרופה הכי טובה לפחד זה אהבה ושייכות, ולעשות הרבה דברים מעניינים וכיפיים עם אנשים אחרים, פעולות שכמובן מייצרות שמחה".

ואם נחשוב על זה, הרי שבתוך הבעיה טמון גם הפתרון. הרי אמרנו ששמחה היא רגש חברתי, ולכן הדרך לנצח את הפחד היא בעזרת שייכות, בעזרת הימצאות עם אנשים אחרים שנותנים לנו לגיטימציה, שמאשרים אותנו, שמאשרים את הקיום שלנו. ותראו כמה שהעברית היא שפה חכמה – אדם שמאשרים אותו הוא אדם "מאושר".

חיים חדשים | צילום: שאטרסטוק

ומה חלקן של הרשתות החברתיות בתוך יצירת או אי־יצירת השמחה בחיינו? הרי הן גורמות לנו תחושת שייכות וסקרנות, אבל מצד שני גורמות לנו להיות בודדים, עם מחשב כף היד.

"ולכן אנחנו כל כך תלויים בלייקים", מסבירה שמר, "כי לייקים זה 'אישור'".

אז מה עושים?

"גם כאן, מילת המפתח לשמירת השמחה היא איזון. כאשר אנחנו מאוזנים הכל טוב, אבל כאשר מערכת אחת יוצאת מאיזון, למשל כאשר יש אובר־סקרנות, אובר־תשוקה או אובר־אובססיביות, נוצרת התמכרות: לפייסבוק, למין, לאלכוהול, לכל דבר שאני מחפשת ללא הפסק, וגם כשאני מוצאת – זה לא מספיק לי. התוצאה היא שאני פוחדת לאבד את מקור ההתמכרות שלי ולהישאר לבד. שוב חוזרים לבדידות. לא סתם השיטה שהכי עובדת בטיפול בגמילה מהתמכרויות מבוססת על קהילה של מכורים, שעוזרים אחד לשני, כי אם את נופלת בסמים, את ישר מתקשרת לספונסר שלך ש'מאשר' אותך ואומר שאת חלק ממשהו ואת לא לבד. וכשאת מרגישה שאת לא לבד, את נרגעת ומפסיקה לפחד, ואז מתעוררות המערכות הטובות, שוב בא לך לעשות דברים ביחד, לחבק מישהו, ושוב את רוצה להיות בשייכות, להיות בחברה. את שמחה. כי השמחה היא רגש חברתי".

מעגל ההתניות והלך החשיבה התגובתי של המוח כפי שמסבירה אותו שמר נשמעים הגיוניים, אבל האם אפשר באמת לחולל בעצמנו אותה שמחה? מה המפתח ליצירתה במעמקי המוח שלנו, שלא אחת הוא איבר חשוך ומפחיד מאוד?

"כדי לחולל שמחה אנחנו צריכים לקחת אחריות על האופן שבו אנחנו חושבים וממש ללמוד מה לעשות ברמה הטכנית כדי לפוגג את התחושות שגורמות לנו להיעדר שמחה, תחושות כמו פחד, דיכאון, חרדה, בדידות. לדעת מה לעשות כדי להגביר את העוצמה של התחושות האחרות כמו השייכות והסקרנות, שהן חלק ממקור השמחה. וזה מה שאנחנו עושים בבית הספר - מלמדים אנשים לרכוש כלים כדי לשלוט בצורה של המחשבות שלהם, במטרה ליצור שמחה ולא הישרדות. כדי לעורר יותר את המערכות של השמחה ולדעת שזה בידיים שלהם. אנשים, אתם לא צריכים פרוזק, אתם צריכים כלב. אתם צריכים לחייך ושיחייכו אליכם, אתם צריכים להיות עם האנשים שאתם אוהבים או לראות מולכם תמונות גדולות שלהם. אתם צריכים להציב לנגד עיניכם את דמויותיהם של אנשים ששמחים בזכות הדברים שהם עושים בעולם. זה סוג של אילוף עצמי שאף אחד לא מלמד אותנו לעשות".

עבור ד"ר תמי יגורי, מחברת הספר "פתרון חידת המשמעות" ומרצה בכירה לפילוסופיה קיומית, "הדרך להגדיר שמחה עוברת במחוזות העצב, ומתוך ההבנה של מהי שמחה ניתן להקיש לגבי האושר".

"כשאנחנו אומרים שמחה, אנחנו מדברים על מצב רוח מסוים שהוא ההפך מעצב", אומרת ד"ר יגורי, "שמחה כהנאה של החושים, שמחה כעונג, או הלך רוח ספציפי ברגע נתון. ההפך משמחה זה עצב או כאב.

"אושר הוא ערך חיובי שאנחנו מייחסים למשהו. ההפך מאושר יהיה סבל או צער. הגדרות אלה מעניקות לנו הבחנה לא רעה בין משהו שהוא רגעי, חולף, של עונג של כאן ועכשיו (שזו השמחה, עונג חושי, הנאה, ההפך מכאב וצער, מצב רוח טוב), לבין אושר כערך. וברגע שאמרנו, עברנו משדה החושים לשדה החשיבה הלוגי, כי ערך הוא משהו שאנחנו מוסיפים לעובדות. יש מצב מסוים ואנחנו מעריכים אותו, שופטים אותו, אומרים עליו שהוא צודק או לא צודק, יפה או לא יפה, נכון או לא נכון".

אז שמחה זה בחושים ואושר זה בשכל?

"ברמת המושגים הפרדנו בין מה ששייך להנאות חולפות ורגעיות – שמחה, לבין מה שאנחנו מוצאים בו בכוח התבונה והשכל משהו שהוא חיובי ובעל ערך עליון – אושר. באופן זה, ברור לגמרי ששמחה ואושר הם שני מרחבים שונים שנשפטים בכלים שונים".

באילו כלים?

"אם אני אשאל אותך 'את שמחה?' את תנסי לברר איך את מרגישה – נעים לך, לא נעים לך, את רוצה עוד ממה שיש לך עכשיו או לא? השאלות הללו תופסות מקום ברמה התחושתית, הגופנית. לעומת זאת, כשאשאל אותך, 'האם את מאושרת?' תעברי לראש, לשכל, ותשאלי את עצמך מה את חושבת על מה שקורה לך בחיים, על המטרות שלך, על האופן שבו את מכלכלת את צעדייך, על הצורה שבה את מכוונת את עצמך. את תביטי על תמונת חיים אחרת ותבחני אותה בכלים שונים".

ומכאן, אומרת ד"ר יגורי, גם מבינים באופן ברור מאוד מדוע פילוסופים לא מחשיבים שמחה ומאוד מחשיבים אושר. "כי בשמחה יעבוד הפרינציפ הסיני שלפיו התלמיד בא למורה החכם ומספר שהוא נורא עצוב ומדוכא, והמורה החכם אומר לו שזה יעבור. כעבור זמן בא התלמיד שוב והפעם הוא שמח ורוקד, ואז החכם הסיני מרגיע אותו שגם זה יעבור. כי הרי השמחה היא דבר ארעי, רגעי, והתפיסה היא שלא עושים עניין ממה שעובר, כשם שלא עושים עניין פילוסופי ממזג האוויר כי הוא עובר".

והאושר?

"הפילוסופים היוונים יצרו מילה מיוחדת לאושר – 'הגמוניה'. הגמוניה במובן של האושר העליון, הטוב העליון, ומי שנותן להגמוניה את העליונות הזו הוא התבונה. התבונה היא שקובעת שמדובר בטוב עליון. בשפה של ימינו, הגמוניה תהיה מצב של 'חשיבה לשם חשיבה', שאפשר גם לקרוא לה 'מודעות'".

כלומר, ככל שאדם מחובר יותר לתודעה שלו כך הוא מאושר יותר, וככל שהוא מחובר לחושים שלו הוא שמח יותר?

"העניין המשמעותי יותר הוא ללמד את עצמנו לשלוט במנגנוני השמחה והאושר", אומרת ד"ר יגורי. "למשל, לא להתלהב יותר מדי משמחה, ובמקביל לא להישבר מעצב, ואז בעצם להגיע למצב מאוזן של מצבי רוח".

מזכיר לכם את מה שאמר פלובר על שלווה? לא לחינם. את השלווה של פלובר מנתחת ד"ר יגורי כשאיפה לסטואיות, ואז היא באמת מובילה אותנו אל האושר התבוני, כי כשאתה במצב סטואי, באמת לא משנה לך אם אתה שמח או עצוב. אלא אם כן אתה חולדה.

ניסוי שנערך ושעליו מדווחת לי ד"ר יגורי בדק את מדד השמחה בקרב חולדות. בעזרת אלקטרודות גירו החוקרים אצל החולדות את מרכז העונג במוח, התחילו במינון נמוך, וככל שחלף הזמן הגבירו את רמת הגירוי, והבחינו שלאט־לאט הפכו החולדות אפאתיות ואיבדו עניין בכל דבר שלא קשור לעונג החושי. "החולדות אפילו ויתרו על מין ומזון, ובלבד שימשיכו לקבל את הגירוי של מרכז העונג במוח. מכאן שמי שיקדיש את כל חייו לחיפוש אחר עונג חושי בלבד יהפוך להיות חולדה מטופשת", צוחקת ד"ר יגורי. "לעומת זאת, אומרים הפילוסופים, אם תחתור לחשיבה שמתבוננת, ששואלת שאלות, שהיא סקרנית ומלאת פליאה, אם תיקח את המובן מאליו ותבחן אותו בכל פעם מחדש – ממש כפי שאמר סוקרטס – תמצא שאתה מאושר".

עזבי את סוקרטס רגע. אם אני מעירה אותך באמצע הלילה ושואלת מה זו שמחה ומה זה אושר?

ד"ר יגורי חושבת מעט ואז עונה: "שמחה זה להמשיך לישון. והאושר זה לישון במצפון שקט".

אי־אפשר לנסות לסגור את מעגל החיפוש הזה שבין אושר לשמחה (שיכולתי להמשיך ולחקור בו עוד ועוד) בלי להכניס לתמונה את העצב. כן, אותו רגש שאנחנו כל כך מתאמצים לגרש מחיינו, כי מה לעשות, זה ממש לא מצטלם יפה לאינסטגרם. אבל מי שמתעקש להציב את העצב על המדף הוא יובל אידו טל, מורה לבודהיזם, המנהל האקדמי של "פסיכו־דהרמה" ומחבר הספר "בודהיזם, מבוא קצר".

"אושר הוא קיום שהוא טוב ומיטיב. אני מרגיש טוב ומביא טוב לאחרים, ואז שמחה היא רק סעיף בתוך המכלול שנקרא אושר. אבל היא סעיף לא לגמרי פשוט, כי אנחנו חיים בתוך תרבות שבה העצב נחשב רגש לא רצוי, כזה שצריך לסלק, לפתור, להתגבר עליו. כאשר מישהו בסביבתנו עצוב, נעשה מאמץ 'להוציא אותו' מזה, נפציר בו שיעבור את זה מהר, שיתגבר. הבודהיזם, לעומת זאת, ישלח אותנו להתעמק בעצב, יפציר בנו לתת לו מקום, כי עצב הוא דבר חשוב. כי כאשר אנחנו מרשים לעצמנו להיות עצובים, העצב מניח אותנו בעמדה יותר חומלת. כשאנחנו עצובים אנחנו איטיים יותר, רגישים ועדינים עם העולם, ולכן כאשר אנחנו מאפשרים לעצב להתבטא, גם השמחה יוצאת נשכרת מזה".

באיזה אופן?

"הכמיהה לאושר בלתי פוסק גורמת לנו להיות פחות מאושרים, כי כל אירוע שהוא לא בדיוק האושר המוחלט מערער אותנו לגמרי. כאשר אנחנו לא מסתפקים בפחות מאשר האושר המוחלט, נדמה לנו שאם יש יום עצוב זה איום ונורא ופוגע בעומק השמחה שלנו. אבל האמת היא שאם אני יכול להיות שמח בחלקי גם כאשר קוראים לי דברים עצובים, אני יותר מאושר לעומת אדם שלא מסוגל להכיל זאת".

זאת אומרת שהאושר אמור להכיל בתוכו גם שמחה וגם עצב?

"נכון, כי אם לא אסכים להיות עד הסוף עצוב כשאני עצוב, אני גם לא אוכל להיות שמח עד הסוף כשאני שמח. ואם אני מתאמן כל חיי בסילוק העצבות ומקלל את העצב כשהוא מגיע ומקבל רק את השמחה, אז גם היכולת שלי להכיל את העצבות של האחר פוחתת, ופה אנשים מרגישים הכי בודדים בעולם כאשר לא מכילים את העצב שלהם. כי אושר קשור גם לאינטימיות. לדעת כמה מי שנמצא לצידי מסוגל להיות אינטימי עם הקיום שלי, שמורכב גם משמחה וגם מעצב".

ושוב, הגענו לנקודת הפתיחה, ולאותה בדידות שבה התחלנו, ושהפגתה היא הדרך להשגת תחושת השייכות והחיבור, שבחסותה אנחנו ממהרים להציג את השמחה, שגורמת לנו לזכות באישור האחר, אישור שגורם לנו להיות "מאושרים".

le@yediot.co.il־anat