השאלה היומית: האם הכוונה של מירי רגב לבטל את התמיכה בפסטיבל הסרטים הישראלי בפריז בגלל הקרנת "פוקסטרוט" מוצדקת?
קראו את שתי הדעות המנוגדות ותוכלו להצביע: מי צודק לדעתכם?
מגינה על הכבוד של צה"ל
יפעת ארליך
נניח לרגע, רק לרגע, שבפסטיבל בישראל, במסגרת שיתוף פעולה עם ממשלת צרפת, יוקרן סרט פתיחה צרפתי שבו הסצנה הבאה: חיילים צרפתים הורגים מהגר מוסלמי, קוברים את גופתו ומסתירים את מעשה הפשע. ממשלת החירות והנאורות בפריז לא הייתה מעלה על דעתה לעבור על כך בשתיקה. גם בישראל היו קמים יפי נפש תורניים ומסבירים כי בחירה בסרט שכזה היא החלטה ברברית וחסרת טעם, העלולה לפגוע במערכת היחסים החשובה של ישראל עם צרפת ואירופה כולה.
המציאות ההזויה שלנו מצליחה להדהים כל פעם מחדש. כי רק בישראל אפשר לתקוע אצבע בעין ועוד להאשים את המדינה בסתימת פיות. במקום לזעוק נגד הבחירה הברברית של מארגני פסטיבל הסרטים הישראלי בפריז, זועקים יפי הנפש על הברבריות של מירי רגב.
ומה חטאה של רגב? האם סתמה פיות למישהו? האם צינזרה סרט ומנעה את יציאתו לבתי הקולנוע? לא ולא. היא בסך הכל ביקשה לשמור על חופש המימון של הממשלה, ולהגן מעט על הכבוד האבוד והרמוס של חיילי צה"ל.
רגב צודקת שהיא איננה מוכנה לשלוח נציג רשמי של ממשלת ישראל להשתתף בפסטיבל שבו יוקרן "פוקסטרוט". ממשלת צרפת צריכה להצטרף אליה, ולא לשלוח גם היא נציג רשמי מטעמה. כך מקובל בין ידידים. רגב גם צודקת בכך שהיא איננה מוכנה שהפסטיבל ייהנה מתקצוב ממשלתי. אף ממשלה לא צריכה לממן תעמולה נגד חייליה.
"פוקסטרוט" הוא ביטוי קיצוני להלך רוח מקומם, כמעט חולה. לבזות את ישראל בעולם? הרי זה משובח. להציג את חיילי צה"ל כרוצחים? משובח שבמשובח. למה? כי כאלה אנחנו - שונאים את עצמנו, ומעניקים עוד ועוד דלק לאנטישמיות השורפת. ביקורת על חיילי צה"ל, ודאי בסרטים, היא בהחלט לגיטימית וחשובה. יש מה לבקר, יש מה לתקן. ביזוי והוצאת דיבה באמצעות הצגת חיילי צה"ל כרוצחים? לא ולא. עד כאן. לריקוד הפרוע הזה והמאוד לא אלגנטי, כמו שריקוד פוקסטרוט אמור להיות במקור, לא חייבים למחוא כפיים.
מחרימה תרבות ישראלית
בנימין טוביאס
רוג'ר ווטרס בטח מרוצה. אחרי אינספור עצומות טרחניות נמצאה סוף־סוף מי שמצטרפת בשמחה לחרם על ישראל. לא, לא להקת "רדיוהד", אלא שרת התרבות הישראלית, שמשום מה מתבלבלת ועדיין חושבת שתפקידה לפעול כצנזורית — דבר שאינו בסמכותה אגב, חוקית או מוסרית — ולהתנכל לתרבות הישראלית.
אז אחרי תקופה מסוימת של שקט, שחפפה במקרה או שלא בדיוק את הזמן שבו ל"פוקסטרוט" היה סיכוי להשתתף בטקס האוסקר (כי מי רוצה לפספס כרטיס לשטיח האדום בהוליווד, גם אם המועמד שלנו שמאלני), לפתע רגב שוב שולפת שוב את בובת הוודו החביבה עליה. כן, תמו צרותינו מול חיזבאללה. בעיני רגב, "פוקסטרוט" עטור השבחים והפרסים, הוא הבעיה הגדולה של מדינת ישראל.
אז בפעם האלף (וזה מאחד שכן ראה את הסרט) — מדובר באחד הסרטים הכי פטריוטיים ואוהבי חיילים שנעשו פה. אם הוא מכפיש את ישראל, אז "העיתון" של ספילברג מכפיש את אמריקה, וכך גם שורה של זוכי אוסקר שהציגו את מעללי ארה"ב בוייטנאם ועיראק.
אגב, מגוחך במיוחד הנימוק של משרד החוץ, שהתרפס בפני רגב וקיבל את דרישתה, תחת הנימוק כי הפסטיבל בפריז רק התבקש לבחור "סרט פחות שנוי במחלוקת". כלומר אנחנו מבקשים רק קצת לדכא את חופש הביטוי, קצת לצנזר, בקטנה. ממש כמו מדינת עולם שלישי, ששולטת באופן מגושם בדף המסרים שלה לעולם. לרוסיה, אגב, הייתה בעיה דומה עם הסרט המצוין שלה שנשלח לאוסקר ("אהבה חסרה"). אז רגב ונתניהו יכולים להתנחם בכך שפוטין אולי לא חבר לגבי סוריה ואיראן, אבל במה שקשור ליחס השלטון לתרבות, אנחנו לגמרי שם.
אפשר לתהות מה יהודי־צרפתי שמגן בחירוף נפש על ישראל בשיחות סלון בפריז ומציג אותה כדמוקרטיה למופת, חושב על הפארסה הזו. האם הוא לא תוהה שהגיע הזמן להחרים את מי שמכפיש שוב ושוב את ישראל ומוציא את דיבתה. הכוונה, כמובן, לשרה רגב.
