"זה היה הרע שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים", כך נפתח ספרהּ של אלי סמית, Autumn, בפרפרזה על הפתיחה המפורסמת של 'בין שתי ערים' מאת צ'רלס דיקנס. הימים ימי פוסט־ברקזיט, ובריטניה עדיין לא מבינה לחלוטין לאיזו צרה הכניסה את עצמה כשבחרה לצאת מהאיחוד האירופי. "בכל רחבי הארץ, אנשים הרגישו שהם באמת הפסידו. בכל רחבי הארץ, אנשים הרגישו שהם באמת ניצחו... בכל רחבי הארץ, אנשים הרגישו את ההיסטוריה על כתפיהם. בכל רחבי הארץ, אנשים הרגישו שלהיסטוריה אין משמעות".

סמית ('עולם מלון', 'המקרית') מתמקמת ברגע של קרע עמוק בין אנשים לחבריהם, בין אזרחים למדינה שלהם, בין בני אדם להיסטוריה שלהם, כדי לספר את סיפור החברות של דניאל בן ה־101 ואליזבת הצעירה ממנו ב־69 שנה. הספר נע קדימה ואחורה בין רגעים בחברות יוצאת הדופן הזאת – מיום שבו אליזבת בת השמונה עוברת לגור עם משפחתה בשכנות לדניאל הזקן המשונה, ועד לימיו האחרונים בבית האבות – שהגרעין שלה הוא שיחות מרתקות על מילים, אמנות, ספרים ודמיון, שדרכן דנה סמית בטבעו של הזמן ובאופן שבו אנחנו חווים אותו.

Autumn, שהיה מועמד לפרס מאן בוקר, הראשון מבין ארבעה כרכים בסדרה העונתית של סמית (הספר השני בסדרה, Winter, יצא באנגליה לאחרונה), מביא את כתיבתה של סמית לשיא חדש - כתיבה מתעתעת בפשטותה, כזו שיש לקרוא בה לאט על מנת להעריך את מלוא כוחה. למרות השאפתנות הנרטיבית שלה והאופן שבו היא נעה ללא הרף בזמן ובמרחב כדי להציף שאלות הרות גורל על מהות הזמן והחיים, נותרת סמית שקועה ברגעים האנושיים הקטנים ביותר, בזיכרונות הבנאליים אבל נוגעים ללב של גבר גוסס, במערכת היחסים בין לקוחה מתוסכלת לפקיד דואר עוקצני, באינטימיות היומיומית של חברוּת. ב'ניו יורק טיימס' אמנם כינו את הספר "רומן הברקזיט הגדול הראשון", אבל סמית יצרה רומן פנטסטי, מלא בהומור, חמלה ופחד, שמרחף מעל ציר ההיסטוריה ומצליח להיות באמת על־זמני.

Autumn // Ali Smith - 2016