סרט רע
מתחת לפני השטח צמחה בישראל בשנים האחרונות תופעה קשה: מאות נשים מועסקות בסצנת מצלמות הסקס החיות באינטרנט. שם הן נדרשות להתפשט ולבצע אקטים מיניים בוטים, על פי דרישת הגברים הצופים בהן. שכר הבסיס: שלושה שקלים לדקה. תחקירנית "ידיעות אחרונות" הושתלה כעובדת באחד האתרים האלה, פגשה כמה ממפעיליהם, שוחחה עם נשים המנוצלות בתעשייה זו - והבינה כמה קצרה הדרך מהמצלמות לתעשיית הזנות
"תתפשטי לאט־לאט", מבקש ממני ירון. מה הדבר הכי מוגזם שתבקש ממני? אני שואלת. "שתהיי תלויה עם הרגליים למעלה", הוא משיב.
מישהי עשתה את זה כבר?
"כן, אבל מה זה משנה. תתפשטי קצת, מאמי. תתפשטי".
הוא בן 34, ובעוד לי אין מושג קלוש מי עומד מאחורי השם, הוא דווקא רואה אותי - כשמסכה מסתירה חצי מפניי - מולו, על מסך המחשב. והוא גם משלם לא מעט.
בשיחה הבאה עולה מולי קובי (כל השמות בכתבה בדויים). לטענתו, הוא הבעלים של משרד פרטי מצליח, נשוי ואב לילדים מהדרום שמבלה את זמנו החופשי ב"שיחות" עם בחורות צעירות ולא ממש לבושות באתר. "את מפחידה אותי כי אני 'קשיש' בשבילך", הוא מעיר על המראה הצעיר שלי. "כאן אני לא מבקש כלום מבחורות. אני נכנס למצלמות כי זה נחמד לדבר ולהכיר וגם להיפגש לפעמים. מפגשים בתשלום - יותר מאלף שקל למפגש - שבהם עושים דברים שמסכמים מראש".
איפה נפגשים?
"במלון, ומדברים. אם יש כימיה וכיף אז עושים גם סקס", הוא אומר, ומבהיר שהדיסקרטיות קריטית. הוא לא רוצה שאשתו וילדיו יידעו. "עשיתי דברים מטורפים. מישהי שנפגשתי איתה הביאה חברה שלא הייתה קשורה לאתר ועשינו כיף ביחד. אם את נפגשת איתי ומביאה חברה, זה אלף לכל אחת פלוס טיפ. ואם החברה ממש שווה, תקבלו כל אחת 1,500 שקל... לראות גמירה רוטטת בלי זיופים זה מה שעושה לי את זה. את יודעת להשפריץ?"
בשבועות האחרונים צללנו לעולם האפל והדיסקרטי של מה שמכונה "מצלמות סקס": מדובר בנשים המועסקות על ידי חברות מכובדות־לכאורה, ונדרשות לבצע מול מצלמות שלל פעולות מיניות לפי דרישת הלקוח שמעבר למסך: גברים מכל הסוגים והמינים, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים - בעיקר מבוגרים, אגב. רבים מהם נשואים, חלקם רווקים. בישראל פועלות כמה חברות שעוסקות במתן "שירותים" כאלה, למשל "מצלמות סקס אגס" ו"מיי־קאם", שאותן בדקנו, ומגלגלות מיליוני שקלים שמגיעים מאלפי לקוחות.
לטענת בעליהן, החברות האלה מעסיקות מאות נשים, שכל אחת מהן חותמת על חוזה סטנדרטי למראה. אבל, כפי שמתברר, יש בו לא מעט בעיות, אולי משום שבין היתר הן נדרשות לעשות כל מה שהלקוח מבקש. בלא מעט מקרים מדובר באקטים מיניים משפילים ומעשים שלא הייתי מעלה על דעתי לבצע, ושאת חלקם אי־אפשר אפילו להעלות על הנייר. לפי החוזה, אמנם יש לי זכות סירוב "במקרים קיצוניים", אבל בפגישה עם הבעלים של אתר "מיי־קאם", למשל, מובהר לי מראש שאם אסרב לבקשות של לקוחות, אני בעצם גורמת לנזק.
חשוב להבהיר: על פי החוק, כפי שיובהר להלן, לא מדובר בזנות. ובכל זאת תחקיר "ידיעות אחרונות" חושף שמדובר ללא ספק בחלק מהתעשייה או לכל הפחות, במסלול מהיר אליה. העובדות מלמדות שישנם מקרים שבהם עוברת השיחה מהעולם הווירטואלי לעולם האמיתי, למפגשים בדירות או בחדרי מלון תמורת תשלום. גברים שמציעים הצעות כאלה בעצם משדלים לזנות, והאתרים הללו - גם אם ללא ידיעתם - מספקים להם את הפלטפורמה. וכמו בכל חלקי התעשייה הזאת, מתקיים כאן אלמנט של ניצול בסיסי: נשים מוחלשות שכולן מודות שהגיעו לזה משום שהיו זקוקות לכסף, וגברים שמחלקים הוראות ודורשים ביצוע בתמורה לו.
"התחלתי בגיל 16"
לא לשווא מבקשים באתרים הללו להתחייב על הימנעות מפגישות עם לקוחות כבר בחוזה: לפי החוק בישראל, זנות נחשבת כמגע פיזי בין נותן שירות לבין מקבל שירות. "הפעלת חברה של מצלמות רשת או צריכתן אינה עבירה על החוק", אומרת עו"ד ניצן כהנא, מנהלת שותפה במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות. "עם זאת ברור שמדובר בניצול מיני טהור, שיש בו פגיעה ישירה בציבור הנשים בכלל ובמנוצלות בפרט. כך מוחפצות צעירות רבות מדי יום למטרת סיפוק תאוותיהם המיניות של גברים זרים. בעוד החוק מבדיל בין הפגיעות השונות, שנכון לומר שיש ביניהן מדרג מסוים ברמת הפגיעה, ניכר כי בשטח, הפער שניסו לייצר בעלי חברות המצלמות מיטשטש, ופעמים רבות מדי השיחות מסתיימות לדעתי בשידול לזנות. צריך לשים את הדברים על השולחן: גם לצופה וגם לאישה המנוצלת ברור כי מדובר בפעילות שהיא חלק מהשוליים של מעגל הזנות. בעוד הצפייה עצמה מותרת בחוק, היא משמשת לא פעם כשלב ראשוני למה שיבוא לאחריו - צריכת זנות".
מעגל הזנות שעליו מדברת עו"ד כהנא, בנוי במקרים רבים משוליים כאלה שאט־אט מידרדרים פנימה, למרכז. הילה, צעירה מאזור הדרום, הייתה בת 16 כשנכנסה לתעשיית שיחות הסקס. "באתי ממשפחה קשה, בלי כסף, ועבורי זה היה פתרון או מוצא לבנות לעצמי חיים אחרים", היא מספרת. "כמה שבועות אחרי שהתחלתי, לקוח הציע לי הרבה מאוד כסף לפגישה. חשבתי לעצמי, מה כבר יכול לקרות? כולה פעם אחת. אבל זה לא פעם אחת. כי אחר כך את אומרת, טוב, כבר עשיתי את זה, נעשה עוד פעם. ואז יש את הסמים כדי לברוח, וזהו. את עמוק בפנים ולא יכולה לצאת".
הבנות שעובדות במצלמות הן ברוב המקרים צעירות שמשלימות הכנסה. לטענת בעלי אחד האתרים, יש בהן חרדיות ומוסלמיות, שעושות את זה בדיסקרטיות והתלוש שהן מקבלות מחברה בשם אחר מאפשר להן לשמור על עצמן מחשיפה. בשל כך גם בחרנו לא לכתוב את שמות החברות בפועל, אלא את שמות האתרים.
בעלי האתרים טוענים שהמועסקות שלהם מאושרות ועושות הכל בחפץ לב. בפועל, התמונה לעיתים שונה. עבור דנה, למשל, צעירה בשנות ה־20 לחייה, התקופה שבה עבדה באחד האתרים האלה זכורה כטראומטית. "חברה שעבדה במצלמות במשך ארבע שנים שיכנעה אותי להצטרף, בטענה שמתגמלים אותה על כל בחורה שהיא מביאה", היא אומרת. "השתכנעתי בגלל שאפשר להשתמש במסכה כדי לשמור על אנונימיות, חשבתי שזה לא נורא והחלטתי לנסות בשביל הכסף. איכשהו, כשהתחלתי לעבוד שוכנעתי שיהיו לי יותר לקוחות אם אוריד את המסכה. הייתי זקוקה לכסף, אז נכנעתי".
לדבריה, במשך כחודש עבדה בחברה, עד שלא יכלה עוד. "הייתי צריכה להכריח את עצמי לעבוד", היא אומרת. "הרגשתי שזה לא טוב לנפש שלי, שנכנסתי לזה יותר מדי. הייתי עושה כל מה שאמרו לי, הכל. ניסתי להתנתק רגשית, לעשות את זה טכנית, אבל זה עדיין השפיע עליי מאוד. אני זוכרת שהיה באתר לקוח שממש אהב להשפיל אותי. הוא ביקש שאשכב על הרצפה ואכניס את הוויברטור לישבן, ועוד דברים משפילים. אני מצטערת שעשיתי כל מה שאמרו לי, לא הבנתי שאני יכולה לסרב. היו שם כמה שביזבזו עליי הרבה דקות יקרות כדי לשכנע אותי להיפגש. היו כמה הזויים, למשל אחד שהציג את עצמו כתינוק וביקש שאהיה אמא שלו. הלילות הראשונים היו מדהימים, את מגלה שאת יכולה לעשות הרבה כסף בקלות, ואז את נשאבת לזה. זה הפך לקשה יותר ויותר. הרגשתי רע, מושפלת וגם החשש שמישהו יזהה אותי ברחוב הפך ממשי. היום אני יודעת שאין סיכוי שאחזור לעבוד בזה אי פעם. זה לא שווה שום סכום".
נטע, אם חד־הורית שנקלעה לקשיים כלכליים, מספרת שנכנסה לאחד האתרים כדי להשלים הכנסה. "אף אחד מהלקוחות לא אמור לדעת שאני אמא", היא צוחקת, "ואני מאוד מקווה שגם הילד שלי לעולם לא יידע שזאת העבודה של אמא שלו. אבל אין לי ממש ברירה. אני משתדלת לשמור על עצמי ומבינה שזו סיטואציה לא מדהימה. אני לא מאמינה שיש מישהי שלגמרי מתוך בחירה חופשית מחליטה להתפשט בפני זרים תמורת תשלום, ולעשות מה שהם מבקשים ממנה, אבל זה מה יש".
גם אסנת, בת 40, היא אמא לילדים, שהגיעה לעבוד ב"מצלמות סקס אגס" בשל קשיים כלכליים לאחר גירושיה. כיום היא כותבת ספר בשם "הכל בדולר", תחת שם העט "דנה לוין", שמתאר את חוויותיה שם ואת חייה. "הספר הזה מהווה עבורי תרפיה משום שמטבע הדברים אינני יכולה לספר על מקור עיסוקי לאיש", היא אומרת. "הוא גם ההזדמנות שלי לצאת מהאתר שבו אני עובדת שנתיים, לא בלב שלם, ולהמשיך לעסוק בתשוקתי האמיתית, שהיא הכתיבה".
עדי, בשנות ה־30 לחייה, עובדת אף היא ב"אגס" כשנה. גם עבורה זאת לא הבחירה הראשונה. "עבדתי במשרד במשרה מלאה, ובמקביל למדתי מקצוע", היא מספרת. "רוב החיים שלי אני חיה מהיד לפה וקורעת את עצמי בעבודה מהבוקר עד הערב בשכר לא מספק, ופתאום נפלה עליי הוצאה גדולה שלא היה לי מאיפה לשלם. מההורים אני לא יכולה לבקש כי אין להם ומעולם לא ביקשתי מהם. בהתחלה ניסיתי כל מיני עבודות מזדמנות כדי להגדיל את ההכנסה ואחרי שהתייאשתי הגעתי למצלמות. אני אשקר אם אגיד שלא בכיתי כמה ימים לפני כן ופחדתי מאוד. שלחתי פרטים לשני אתרים. מאחד מהם (לא בין אלה שמוזכרים בכתבה - נ"פ) חזר אליי מישהו שאמר שהוא מעביר הדרכה לכל הבנות החדשות כשהן בעירום, ואני חייבת לבוא לבד. הוא גם ביקש שאשלח לו תמונות עירום. נבהלתי.
"ואז חזרו אליי מ'אגס' והייתה מישהי ממש מקסימה. התחלתי ובשיחה הראשונה נפל עליי מישהו ממש נחמד, וגם אלה שבאו אחריו היו מאוד נחמדים. מאז אני כבר יותר משנה כאן, ונדיר שאני נתקלת במישהו מגעיל, וגם אז אני לא חייבת לעשות משהו שאני לא רוצה. בזכות העבודה הזאת גם טסתי לראשונה לחו"ל".
לדבריה, מעולם לא נפגשה עם גבר פנים אל פנים וגם אין לה כוונה כזאת. "אני ילדה טובה שנקלעה למצב כלכלי בעייתי. יש לי קו אדום - אני לא מוכנה להיפגש עם אף אחד", היא מספרת. "יש כאן כמה חבר'ה קבועים, שאני יותר נינוחה איתם ואני משתדלת שזה ירגיש חברי. אם יש מישהו שמשלם כדי לדבר איתי שעה על קולנוע, מה אכפת לי. זה לא משהו שהייתי רוצה שיידעו", היא מודה. "ולא הייתי רוצה להיתקל כאן במישהו שאני מכירה".
גם יפעת, בסוף שנות ה־20 לחייה, מנסה לתאר תמונה אופטימית. "הגעתי דרך שותפה שלי ולא באמת האמנתי שאעשה את זה, אבל סיכמנו שהיא תתחיל לעבוד שבוע, ואם זה סבבה אני אכנס אחריה", היא אומרת. "היא הייתה מרוצה, אז התחלתי גם. גרנו ביחד והיה לנו נושא משותף. עבדתי בזה שלוש שנים עד שמיציתי. בכל זאת, לא עבודת חלומותיי. ידעתי שזה זמני ושהכסף יעזור לי לעבור את תקופת הלימודים ולהתגבר על המצוקה הכלכלית הקשה שהייתי בה. יכול להיות שיש איזה זן של בנות שזה יותר מתאים להן - נשים שעברו דבר או שניים בחיים. אני ראיתי את זה כעבודה נטו, ולכן גם לא הובכתי. היו שיחות הזויות אבל זה לא השפיע עליי, וגם לא נפגשתי עם גברים מהאתר למרות שהציעו לי 2,000 וגם 4,000 שקל לפגישה. זה היה הגבול, מבחינתי".
"לפחות תורידי משהו"
שעת ערב מאוחרת. לבשתי גופייה צמודה בצבע בורדו כדי למשוך את תשומת לב הגולשים, הכנסתי שם משתמש וסיסמה לאתר של "מצלמות סקס אגס" וחיכיתי ללקוחות. נדב, לטענתו איש עסקים, נשוי ואב לילדים, מתלהב מהמראה הצעיר שלי. "את ממש ילדה!" הוא כותב, "זה כיף". השיחה מתנהלת כך שהוא כותב, ואני מול מצלמה, עונה, וכבר בתחילתה הוא עובר לתכלס. "את רוצה להיפגש?" הוא שואל ומיד מציע 2,000 שקל לפגישה, "ועוד אלף שקל לכל חברה שתביאי. תתחלקי איתן בכסף איך שאת רוצה".
רגע, אני אומרת לו, מנסה להבין מול מי אני עומדת.
"בעלים של חברת נדל"ן", הוא אומר, "ובפגישה אספר לך את כל השאר". הפנטזיה: "להיות עם שלוש בנות". הוא כותב לי בלי לפחד את מספר הטלפון שלו ומבקש להרגיע: "אל תדאגי, את הכסף תקבלי בתחילת המפגש, אין לך מה לחשוש". אבל שניות ספורות לאחר מכן הוא מתנתק בבהלה מהשיחה.
הלקוח הבא הוא צעיר בשם אביב מאזור חיפה. לדבריו פועל במפעל ורווק "חופשי ומאושר". בניגוד לאחרים, הוא חושף את פניו ואת פלג גופו העליון מול המצלמה, אבל בעיות טכניות אצלו מונעות את המשך ההתכתבות. אחריו פונה גבר בשנות ה־40 לחייו, שנכנס רק כדי לבדוק אם אני מוכנה להיפגש. לא? שלום וביי.
אלי, רואה חשבון בראשית שנות ה־40 לחייו, לא מבזבז זמן. "אני נכנס למצלמות כדי לראות בחורות עירומות מאוננות", הוא מכריז. "נפגשתי כבר עם כמה בנות מהאתר, ואני מכיר לפחות 15 בשם ובפנים. להדריך אותך מה לעשות? תתחילי לגעת בעצמך. אני רוצה לראות אותך מתפשטת".
בניסיון להרוויח זמן אני שואלת אותו אם לא מפריע לו שאני מתפשטת תמורת כסף.
"לא", הוא משיב. "לך מפריע?"
כן. אני עושה את זה רק מלחץ כלכלי.
"אז תעבדי במשהו אחר", הוא ממליץ, ונכנס לדיון די בוטה וגרפי על מה זו זנות ומה לא.
איך היית מגיב אם היית שומע שהבת שלך עובדת בכזאת עבודה?
"חבל מאוד. אבל היא גדולה ותחליט לבד. והיא גם לא תעבוד במה שלא יהיה לה כיף כי יש לי כסף לממן את זה. אם לא חינכתי אותה, אני אשם. למה אנחנו נכנסים לזה? לפחות תורידי משהו תוך כדי, ואענה לך".
כמה כסף אתה משאיר כאן בחודש?
"2,000 שקל בערך... תגידי, אין לך ייסורי מצפון שאת לא עושה את העבודה שלך? את לא מתפשטת?"
ימים אחדים קודם, בחורה בשם גלית מ"מצלמות סקס אגס" יצרה איתי קשר אחרי שהשארתי פרטים באתר. "זה השם האמיתי שלך?" היא מתפלאת, "כי בדרך כלל בנות מפחדות לומר את השם האמיתי שלהן". אם הן מפחדות להזדהות, אני חושבת, כנראה שהן לא עושות את העבודה הזאת מרצונן ולהנאתן. גלית מספרת שהיא התחילה כעובדת באתר - כלומר, ככזו שמספקת שירותים מול המצלמה - ועם השנים התקדמה לתפקיד הנוכחי: אחראית על הבנות. "בכל נושא שאת צריכה, אני שם בשבילך. אנחנו קודם כל חברה מסודרת. משלמים עם תלוש. מבחינת הבנק, הוא רואה תלוש משכורת מחברת היי־טק, כאילו את מנהלת מכירות".
התלושים לא חושפים אותי?
"לא רשום מה החברה עושה. את יכולה לספר שאת עובדת בחברת אתרי אינטרנט, ושאת נותנת שירות, נניח נציגת שירות של חברת אינטרנט".
כבר בשיחת הטלפון היא מסבירה לי איך בדיוק מתבצעת העבודה: "אנחנו מחברים אותך מהבית ולא פוגעים בפרטיות שלך. להפך, הפרטיות שלך מאוד חשובה לנו. הכרטיס האישי נשאר שמור אצלנו בלבד ולא חשוף ללקוחות. שום פרט אישי שלך, כולל השם והפנים שלך, לא חשוף בכלל. את ממציאה לעצמך שם, וגם הגיל שלך לא חשוף. את יכולה להגיד שאת בת 18 מקריית־שמונה ובעצם עם כל בחור להמציא את עצמך מחדש. את נשמעת ממש צעירה וזה לטובתך. ואם יש לך גוף שנראה טוב וחזה, אז בכלל. לגבי פנים, את לא חייבת להראות אותם. אנחנו ממליצים להשתמש במסכה. האתר פועל הרבה שנים ולא היו לנו מקרים שזיהו את הבנות שעובדות אצלנו. כמובן שיש כאלה שבוחרות לחשוף את הפנים, וזו בעיה שלהן".
אנחנו עוברות לדבר על התפעול הטכני של המערכת, ואחר כך על סוגיית השכר: כל לקוח משלם רשמית עשרה שקלים לדקת שיחה - בפועל יש הנחות ומבצעים - שמתוכם אני מקבלת שלושה שקלים. לטענת "אגס" וגם "מיי־קאם" שאר הסכום מתחלק בין גורמים שונים, כולל עלויות תפעול. ישנה אופציה לאפשר ללקוחות לצפות מהצד בלי לתת הוראות או להיות חלק מהשיחה, ועל כל לקוח כזה אני מקבלת תוספת של שקל וחצי לדקה. "ויש המון תוספות!" מתמרצת גלית.
כמה זה בעצם יוצא לחודש, אני מתעניינת. "זה תלוי בך", היא מסבירה. "יש בחורות שעובדות שעתיים־שלוש ביום, וכאלה שעובדות תשע או עשר שעות ביום. חלק לוקחות את זה בתור תוספת משרה, וחלק עובדות במשרה מלאה. כך שאת יכולה להרוויח בין 2,000 ל־20 אלף שקל בחודש, וזה תלוי בך. תשמעי, אנחנו נשים, יודעות מה גברים אוהבים, איזה לוק. את זורמת וצוחקת איתם ונחמדה ועושה מה שהם מבקשים, אז ברור שהם יאהבו אותך ויחזרו אלייך".
אני חייבת לעשות כל מה שהם מבקשים ממני?
"זו ההגדרה של מצלמות סקס, אבל אם מבקשים משהו ולא נעים לך - תגידי בצורה נעימה שזה פחות מתאים, כדי שלא ישר יחתכו".
"מה, אנחנו איראן?"
כמו שתעשיית שיחות הסקס צמחה פחות או יותר עם התפתחות הטלפונים, כך תעשיית הסקס מול מצלמות צמחה במהירות עם התפתחות האינטרנט, והתעצמה בשנים האחרונות כשהטכנולוגיה הפכה לזמינה, נוחה ואיכותית יותר. ברחבי העולם אפשר למצוא אינספור אתרים כאלה, שבכל אחד מהם ניתן לבחור תיאורטית בין עשרות נשים ולנהל איתן צ'טים ארוטיים מול מצלמה.
בשנים האחרונות הגיעה התעשייה הזאת גם לישראל, ועד עכשיו היא פעלה בשקט. החברות שמחזיקות ב"מצלמות סקס אגס", ב"מיי־קאם" וב"סקס־קאם", נשמעות כמו חברות לגיטימיות והבעלים שלהן, על פניו, הם אנשי עסקים לכל דבר, שבמפגשים איתם נראו כמו ילדים טובים. באחת מהן, שמחזיקה את "מיי־קאם", רשומים כשותפים בבעלות שלושה אנשים, אחד מהם מושבניק בן יותר מ־80.
גל מ"מיי־קאם" מתלהב בשיחה המקדימה מהנתונים הפיזיים שמוצגים בפניו. "וואו, רזונת. זה בדיוק מה שגברים אוהבים", הוא אומר ומיד מסייג: "אין מה לעשות, אנחנו חיים בחברה נוראית".
אנחנו נפגשים בקניון עזריאלי בתל־אביב. "אנחנו קיימים כבר עשר שנים", הוא אומר. "זה עסק חוקי לחלוטין. את עובדת כשכירה בתור אשת מכירות בחברת מחשבים. זו ההגדרה שלך. הבנק יחשוב שאת עובדת בחברת היי־טק, וכל הגופים מסביב או בני המשפחה יחשבו שאת עובדת בחברת מחשבים".
גל, בחור נאה בשנות ה־40 לחייו, איש מכירות מעולה וחלק לשון, מבטיח לי שאוכל לעזוב בכל שלב, וגם שאין שום סיבה שיזהו אותי משום שאני אמורה להשתמש במסכה. לטענתו, באתר שלו אין שום יכולת להגיע למפגש בין הלקוח לבין הבנות, משום שיש לו דרך לעקוב אחרי מילות מפתח שמשמעותן פגישה.
האם אני חייבת לעשות כל מה שהלקוח מבקש? "ממש לא", הוא מבהיר. "חס וחלילה. מה אנחנו, איראן? את לא איזה שבויה במרתף. הבסיס שאת צריכה להבין זה שאנשים מצפים לעירום מלא, ולא לשיחה פסיכולוגית. אם פה ושם לא מתאים לך התקשורת עם לקוח מסוים ואת מעיפה אותו, חבל, הפסדת לקוח. אבל זו זכותך. אם עשרת האנשים הראשונים שייכנסו אלייך יראו אותך עם סוודר ומעיל ושמיכה, זה גורם לנו נזק תדמיתי, כי אין אמת בפרסום. זה כמו בבית קפה שיבואו אנשים וירצו קפה, ויגידו להם, אתה לא מדבר יפה, אנחנו לא נותנים פה קפה. בחוזה כתוב בדף הראשון, וזו השורה המודגשת היחידה, שכל מה שאת עושה באתר זה בהסכמתך המלאה. הבמה שלך. אם אמרת לא ללקוח, הפסדת והוא ילך לבחורה אחרת. אנחנו את הרווח שלנו נראה מבחורה אחרת".
הדרך אל המפגשים
חוזי העבודה של החברות הללו מנוסחים באופן משפטי לכאורה, אבל בעייתיים. כך, למשל, ב"אגס" מאפשר החוזה לאנשי האתר לצפות בשיחות עם הלקוחות ולתעד אותן; ה"קבלן", כלומר אני, מחויבת לבצע מה שמבקשים הלקוחות: "יפעל הקבלן לרצות את הלקוח ובכלל זה להתפשט מול המצלמה, לגעת בעצמו, למלא אחר משאלות הלקוח"; ועוד סעיפים שאפשר לפרש את משמעותם כהסכמה לאקטים מיניים פוגעניים, ולקיחת אחריות על מפגש כזה. בחוזה של "מיי־קאם" נאסר עליי לנתק או לחסום לקוחות במהלך הצ'ט, "אלא אם מדובר במקרה קיצוני שלא נותרה למועסקת ברירה אחרת. במידה שיתברר כי המועסקת חסמה או ניתקה לקוחות במהלך הצ'ט ללא הצדקה, יופחת הרווח עבור אותו צ'ט מסך הרווח של המועסקת לאותו חודש".
בכל החברות מבהירים גם בכתב וגם בעל פה שאסור למועסקת להיפגש עם לקוחות מחוץ לצ'ט, בתשלום או שלא בתשלום. בפועל, כפי שניתן לראות, הגברים הם אלה שמניחים את האופציה על השולחן כבר מהרגע הראשון, ועל פי עדותם - ועדות הנשים - מפגשים כאלה אכן מתקיימים תכופות.
"'הסכם ההעסקה' של החברה הוא דוגמה לשימוש ציני ובעייתי מאוד בכלי החוזי ובדיני העבודה", מסבירות עו"ד אסנת לונגמן ועו"ד ג'קי זילברמן ממשרד ארנה לין ושות'. "מדובר בהסכם דרקוני ובעייתי באופן מרחיק לכת, שבו המועסקת, בין היתר, נדרשת לחתום מראש על ויתור על זכויותיה הבסיסיות ביותר - זכותה להגן על עצמה מפני התייחסות פוגענית ומבזה של לקוחות האתר, זכותה להביע התנגדות לפעולה מינית כלשהי, תהא אשר תהא, כשה'הסכם' מחייב אותה לציית לכל בקשה של לקוח (מלבד כזו שעלולה 'לסכן ו/או לפגוע במועסקת'). לא כל מסמך הנחזה לחוזה הוא אכן חוזה עם תוקף משפטי, וזו דוגמה מובהקת לכך. 'הסכם ההעסקה' משתמש בכסות חוזית ובתעלולים משפטיים שונים על מנת להצדיק אופן העסקה שהינו על סף השעבוד, ובו כל הכוח נמצא בידי האתר ובידי לקוחותיו והמועסקת נותרת נטולת זכויות.
"תוכנו מבוסס על התפיסה המוטעית שיש בהסכמה חוזית כדי להכשיר כל התנהגות. אלא שהדין הישראלי קובע שחוזה שתוכנו מנוגד לחוק, למוסר או לתקנת הציבור, בטל ואין תוקף לכתוב בו. תוכן 'הסכם' זה מטיל ספק בחוקיותו. נראה שהאתר משתמש בכלי המשפטי כחלק ממערכת של ניצול יחסי כוח על מנת לעגן קיפוח ושימוש לרעה בנשים המועסקות באתר, תחת המסווה של הסכם העסקה שכביכול משקף את רצון הצדדים. לעובדה שהמועסקת חתמה על הסכם המנוסח באופן משפטי יש אפקט מרתיע ולא בכדי, שכן הוא נועד להעביר מסר ברור למועסקת כאילו מדובר במסמך מחייב וכאילו החברה מוגנת על ידי החוק ושלה אין שום הגנה. מי שחתמה על 'הסכם' כזה תניח שבאמת אין לה זכויות ושהיא עצמה הכניסה את עצמה לסיטואציה שכופה עליה לעשות כמעט כל דבר. במובן זה, החישוק המשפטי מהדהד את הפרקטיקה שניתן לראות אותה כ'זנות וירטואלית' - האישה אמורה לעשות כל מה שהלקוח אומר לה לעשות, כאשר הוא המפעיל השולט בה והיא חפץ שתפקידו לעשות כרצונו".
אני חוזרת לאתר. בחור ישראלי בן 34 מארצות־הברית מתחבר ופונה אליי. לרגע אני שוכחת את המסכה, ותוך כמה רגעים אני מניחה אותה שוב על פניי. "מה זו המסכה הזאת?" הוא צוחק. "זה פתטי. תורידי את המסכה, כבר ראיתי אותך. אני לא גר בארץ, מה הבעיה?" סירבתי. הרגשתי בצורך לנקוט אמצעי זהירות, בין השאר משום שאין שום דרך למנוע מהלקוחות לצלם אותי - בעזרת צילום מסך או באמצעות תוכנה פשוטה במחשב - ולהפיץ את הסרטונים.
אחרי ההתנסות אני מבינה את הקשר הישיר בין מצלמות הסקס לבין תעשיית הזנות. זה אולי בשוליים, אבל על פי החוויה שלי מדובר לגמרי בשירותי מין בתשלום, שלמרות שאינם מתחילים ממגע פיזי בין אנשים - עלולים להידרדר גם למפגש. וכפי שמלמדות לא מעט עדויות — בפועל זהו שער כניסה לתעשיית הזנות.
תגובות: "פועלים לפי החוק"
מ"אגס" נמסר: "התחקיר שלכם לוקה בחסר ובמקרים מסוימים שגוי. חשפנות היא פעילות חוקית בישראל ואתרנו פועל בהתאם לחוק ובין אנשים מבוגרים, מרצונם החופשי. אין בו שום כפייה או ניצול, אנחנו לא מקליטים שום שיחה ואנחנו אוסרים על מפגשים בין עובדות ללקוחות החברה. נראה שגם בחלק מהמקרים עירבבת מידע מאתרנו ומאתרים אחרים. אין שום עובדת שיכולה לומר שפגענו בה או חייבנו בדבר, להפך. רבות מהעובדות וגם עובדות לשעבר מקבלות עזרה ותמיכה. אנחנו בטוחים שאנחנו עוזרים גם לעובדות וגם ללקוחות. סביר להניח שבכל מקרה תנסו להציגנו באור שלילי ולכן אין ברצוננו לשתף פעולה".
עו"ד רונן ליבוביץ' מסר בשם "מיי־קאם": "מרשתי מבקשת מעובדיה (התגובה כולה מנוסחת בלשון זכר - נ"פ) שלא לחשוף פנים, ומבהירה להם שחשיפת פניהם עלולה לפגוע בפרטיותם ולחשוף את זהותם. היא אף מוסרת לעובדים מסכות להסתרת פניהם. מרשתי אכן שומרת לעצמה פרטים מדויקים ומלאים של כל המועסקים אצלה, למטרה אחת ויחידה: תשלום שכרם כחוק, לרבות זכויות סוציאליות. מרשתי הינה בעלת הזכויות בתכנים, שעניינים שידורים בזמן אמת בלבד, ולא נעשה בהם שום שימוש אחר מעבר לכך. אכן, כל מה שעושים העובדים הוא בהסכמתם המלאה, ומרשתי או מי מטעמה אינם מפעילים שום לחץ פסיכולוגי ואינם מתערבים כלל בשיקול דעתו של המועסק. לעובדים שמורה הזכות מכוח ההסכם לנתק או לחסום לקוח במקרי קיצון".
בעניין המפגשים מסר ליבוביץ': "מרשתי מפעילה באתר אלגוריתם אשר מנטר דפוסי תקשורת בכתב או בדיבור, שבאמצעותו ניתן לזהות פעולות שידול, ומפעילה כונן אשר חלק מתפקידיו לחסום באופן מיידי לקוחות המנסים לשדל עובדים או עובדים המשדלים או מסכימים לפעולות שידול מצד לקוחות. עובדים שנתנו את הסכמתם למפגש פיזי מפוטרים לאלתר. מרשתי פועלת במסגרת החוק".
לפנייה לכתב/ת 
