רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    לי קורזיץ בחוף בית ינאי
    7 ימים • 13.02.2018
    "הגוף שלי לא מאפשר לי להמשיך, לכן אני צריכה לפרוש"
    חמש שנים וחצי אחרי האכזבה במשחקים האולימפיים בלונדון, לי קורזיץ תולה את הגלשן ופורשת מהספורט שהביא לה ארבע אליפויות עולם. עכשיו היא מדברת על מחלת הדם הכרונית שכמעט שיתקה אותה מכאבים בשיוט המדליות בלונדון, על הניתוח המסובך שלא שיפר את מצבה, ואיך בתוך כל זה היא נפרדה מבן זוגה. אבל מהים היא לא נפרדת, והיא עוד תשוב כמאמנת: "התקווה הכי גדולה שלי זה לעזור לספורטאי ישראלי להשיג את המדליה שאני לא הצלחתי להביא"
    נדב צנציפר | צילומים: יובל חן

    אי־אפשר לטעות בריח כשמגיעים לביתה של לי קורזיץ במושב חופית שבשרון. זה הריח של הים, שנמצא כמה מאות מטרים משם, הים שהעניק לגולשת הרוח המצטיינת את הרגעים השמחים וגם העצובים ביותר שלה — הים שאותו היא מכנה, "החבר הכי טוב שלי".

     

    סערות הגלים שהיא מכירה מהים אפילו לא מתקרבות לעומק הסערה הפנימית שהיא חוותה בשנים האחרונות. הרבה עבר על קורזיץ מאז אולימפיאדת לונדון ב־2012, שאליה הגיעה כפייבוריטית בטוחה לזכייה, רק כדי לשוב הביתה ללא מדליה, יודעת שהגוף שבטחה בו בגד בה, ועל הדרך גרם לה לאכזב מדינה שלמה שנשאה אליה עיניים.

     

    גם בלי מדליה אולימפית קורזיץ היא אחת הספורטאיות הגדולות בתולדות המדינה. לזכותה יש ארבע זכיות באליפויות עולם — יותר מכל ספורטאי ישראלי אחר. אם לא מחלת הדם הכרונית שממנה סבלה וקטעה את הקריירה שלה, אפשר להמר בביטחון שהיא הייתה רושמת הישגים רבים נוספים.

     

    מיד אחרי האכזבה בלונדון, באוגוסט 2012, התראיינה קורזיץ ל"7 ימים" וחשפה לראשונה את הסיבות לכישלון באולימפיאדה. היא סיפרה על מחלת הדם הכרונית שהיא סובלת ממנה מאז גיל 14, מחלה שחייבה אותה ליטול מינונים עצומים של משככי כאבים ותרופות כימותרפיות שגרמו לה לכאבים עזים והשביתו אותה לתקופות ארוכות בקריירה שלה. אבל היא הבטיחה אז שתחזור לאולימפיאדה הבאה, האמינה באמת שהגוף שבע הקרבות שלה יתאושש ויביא לה את מדליית הזהב שנמנעה ממנה.

     

     

    עם מדליית הזהב הראשונה שלה באליפות העולם ב־ 2003
    עם מדליית הזהב הראשונה שלה באליפות העולם ב־ 2003

     

    אלא שהיו דברים שקורזיץ לא יכלה לומר בראיון ההוא, פתוח וגלוי ככל שהיה. היא לא סיפרה שערב שיוט המדליות ביום האחרון לתחרות הגלישה, הכאבים שסבלה היו כל כך חזקים ומשתקים, שהיא אפילו לא הצליחה ללכת בכוחות עצמה, ובבוקר התחרות התניידה לקו ההתחלה בסקטבורד — כל תנועה אחרת של הגפיים הייתה פשוט בלתי נסבלת.

     

    הסיוט לא הסתיים רק עם אובדן המדליה וההכרח להסתפק במקום השישי בלונדון. בגלל שילוב של גאווה, צורך בפרטיות וסלידה מכל גילוי של רחמים, קורזיץ שמרה על הגיהינום שעברה בפנים. הגיהינום הזה עבר דרך ניתוח קשה שלא השיג את התוצאות המקוות, פרידה מבן זוג שאהבה ברגע שבו הייתה הכי פגיעה וההבנה שהקריירה המזהירה שלה הגיעה לסיומה. "לגמרי נעלמתי בשנים האחרונות", היא מאשרת בחצי חיוך בראיון ראשון מזה חמש וחצי שנים. "הייתי בבתי חולים, עברתי טיפולים, מי יכול היה בכלל לדבר?" אולם היום, בגיל 33, קורזיץ מסוגלת להגיד: הקריירה הספורטיבית שלה מאחוריה. אבל בעוד היא פורשת מגלישה תחרותית, החיים שלה רק מתחילים. היא מאמנת ספורטאים צעירים, לומדת ומעבירה הרצאות בכל רחבי הארץ, ובהן היא חושפת את הסיפור האישי שלה.

     

    “לא הייתי מסוגלת להודיע עד עכשיו על פרישה, בראש תמיד אשאר ספורטאית ולכן זה קשה לי”, היא אומרת. “לא התעסקתי בזה בשנים האחרונות כי הייתי עסוקה בדברים אחרים. אבל הגוף שלי לא מאפשר לי להמשיך, לכן אני צריכה לפרוש. המצב הגופני שלי הכריע אותי. הגוף לא במצב להמשיך, הראש דווקא היה רוצה”.

     

    הסיפור של קורזיץ מתחיל למעשה בגיל 14, אז החלה לסבול מכאבי ראש קשים, שגרמו לה להחביא משככי כאבים בסירה בכל פעם שיצאה לאימון. בדיקות העלו שמח העצם שלה מייצר יותר מדי טסיות דם. כבר אז הרופאים המליצו לה לפרוש מקריירה ספורטיבית, אבל קורזיץ סירבה והנחתה את סביבתה הקרובה שלא לחשוף לעולם את מצבה הבריאותי.

     

     

    "סחטתי את הגוף שלי עד הסוף, יותר ממה שהוא יכול היה להכיל", היא אומרת. "היה חשוב לתת לגוף לבנות את עצמו דרך מנוחה, אבל אני סירבתי לנוח. יש גם צד חיובי למחלה. יש לי כושר בלתי נגמר ויכולת התאוששות מעולה, דברים שספורטאים אחרים משיגים בעזרת עזרים כימיים אסורים".

     

    "סחטתי את הגוף שלי עד הסוף, יותר ממה שהוא יכול היה להכיל"
    "סחטתי את הגוף שלי עד הסוף, יותר ממה שהוא יכול היה להכיל"

     

    אם מחלת הדם הכרונית שממנה סבלה לא מספיקה חוותה קורזיץ שתי פציעות קשות במיוחד במהלך הקריירה: ב־2009, במהלך צילומים לחברה הספונסרית שלה בהוואי, גולש ישראלי נכנס בה עם החרטום בגב. כתוצאה מכך נשברו לה שתי צלעות שהתנתקו ממפרק עמוד השדרה. קורזיץ נסחפה לסלעים ואז בא גל נוסף שגרם לה להיחבט ולשבור גם רגל. הרופאים הזהירו שהיא עלולה להיות משותקת לכל החיים. היא אושפזה בבית חולים בהוואי ובשבועות הראשונים להחלמה התמכרה למורפיום, אבל בסיומה של שנת שיקום כוח הרצון שלה החזיר אותה לים. "חודש שלם לא ישנתי. עמוד השדרה שלי והצלעות היו תלויים באוויר, אף אחד לא האמין שבכלל עוד אלך", היא מספרת. 

     

    באליפות אירופה בסופוט ב־2010 ניחתה עליה עוד מכה. גולשת מתחרה התנגשה בה עם הגלשן שלה, קורזיץ איבדה את ההכרה וצללה בים, וברגע האחרון ניצלה מטביעה. אחרי שנת התאוששות היא חזרה בסערה. ב־2011 היא זכתה במדליית ארד בתחרות גביע העולם שהתקיימה בווימות', אנגליה, במדליית כסף באליפות אירופה שנערכה בבולגריה ובמדליית זהב באליפות העולם באוסטרליה. שנה אחר כך גרפה מדליית זהב באליפות העולם שנערכה בקדיס, ספרד. חודשיים בלבד לפני משחקי לונדון, היא זכתה במדליית ארד בגביע העולם.

     

    צילום: בן פינקלשטיין
    צילום: בן פינקלשטיין

     

    כל ההישגים האלה באו למרות התמודדות יומיומית עם כאבים בלתי נסבלים. "היו לי כאבים עצביים, וזה אחד הדברים הכי כואבים בעולם. זה נגרם בשל הטיפול במחלת הדם שהצריך שימוש בכדורים כימותרפיים, והטיפול בכדורים הכימותרפיים פשוט פירק אותי לחתיכות. ותוך כדי הטיפולים הייתי צריכה להמשיך להיות ספורטאית ולסבול מכאבי תופת שגרמו לי לטפס על הקירות".

     

     

    אז איך הצלחת להתמודד בתחרויות חשובות?

     

    "המקום היחיד שהרגשתי בו נורמלית, המקום שבו הרגשתי את האני האמיתי שלי, היה בים. בים אני לא צריכה להסתיר שום דבר, לא צריכה להסתיר את הכאבים שלי, אני יכולה לבכות בו מתי שאני רוצה. רק בים הרגשתי כמו אדם רגיל, ובכיתי בו, התפרקתי בו, צעקתי בו. כשהייתי על החוף זה הוציא ממני כל כך הרבה אנרגיות. כל הזמן רק רציתי להיכנס למים כד שיהיה לי את השקט שלי, ולא אצטרך להסתיר כלום. בגלל זה גם הצלחתי".

     

    סיוט בלונדון

     

    בקיץ 2012 התייצבה קורזיץ כפייבוריטית לזכייה במשחקים האולימפיים בלונדון. היא הובילה את התחרות בשלבים הראשונים אבל לפני השיוט האחרון היא ירדה למקום השני. בסיומו היא סיימה במקום השישי בלבד.

     

     

    עכשיו היא חושפת את מה שכתבה ביומנה בערב שלפני שיוט המדליות:

     

    "שלכת של ימים. עלים הם רגעים שהולכים ונאספים לערימות של מכתבים ולספרים של חיים. כל עלה נידף לו ברוח, ונופל בדיוק במקום שירגיש לנכון לשכב ולנוח. אחרי ימים שלמים שהתחילו בלינוק מים משורשים של תקוות, רצונות ואהבות, בלי לדעת למה ומה הסיבות... לכל אחד יש נקודת תורפה וגם העץ בעבר נפגע. עכשיו זה צף על פני המים, מנסה לחזור אל השמיים. זה מבחן של מלאכים שמביטים מהשחקים, וגב מים זורם אל בריכת האושר של אלוהים. הים האינסופי שתמיד עטף את הלב בשמחה ואהבה, גם היום באותו מקום נמצא".

     

    קורזיץ בתחרות המאכזבת באולימפיאדת לונדון
    קורזיץ בתחרות המאכזבת באולימפיאדת לונדון

     

    "היה לי כל כך עצוב אחרי שיוט המדליות בלונדון וממש התחלתי לבכות", היא נזכרת. "כל הזמן הובלתי את התחרות, באתי באטרף כדי לנצח בזמן שהגוף שלי גמור", היא מספרת. "אני רגילה לתחרויות גלישה של שבוע, והתחרות בלונדון נמשכה עשרה ימים".

     

    אחד הדברים שהקשו עליה במיוחד היה הצורך להפסיק ליטול את הכדורים משככי הכאבים. "במשך הרבה זמן חייתי על משככי כאבים באימונים, אבל בתחרויות עצמן, בטח באולימפיאדה, החוקים אוסרים להשתמש בהם. אז הפסקתי להשתמש בהם. חודש לפני התחרות אתה לא ישן, ואז יש עשרה ימים של בום, הגוף נגמר. בהתחלה עוד החזקתי מעמד. לקראת הסוף השתמשתי בכל הרזרבות שלי וכבר לא היה לי עם מה לעבוד".

     

    היא לא מגזימה. למעשה, בגלל הכאבים היא בקושי הייתה מסוגלת לזוז. "ביום שלפני שיוט המדליות הלכנו לאכול עם כל הנבחרות האחרות בחדר האוכל. סיימתי את הארוחה ולא הייתי מסוגלת ללכת לחדר. התחלתי לבכות, אבל החברים שלי לא רצו שאף אחד יידע מה עובר עליי, הם הקיפו אותי, ובתירוץ של צחוקים העלו אותי על עגלה כמו שיש בנמל תעופה והסיעו אותי לחדר. כולם חשבו שזו סתם בדיחה".

     

    וזה לא הכל. "למחרת, ביום המסיים של התחרות, היה לי קשה להגיע ברגל לעמדת הזינוק בים, פשוט לא יכולתי ללכת. הסתובבתי עם סקטבורד, כי לא הייתי מסוגלת ללכת על הרגליים. החברות הטובות במשלחת שלי ידעו, מהספורטאיות האחרות הסתרתי את זה כחלק מהמאבק המנטלי”.

     

    חשבת שיש לך סיכוי לנצח?

     

    "חייתי את הרגע, ניסיתי לעשות את הטוב ביותר ברגע נתון. ספורטאי ברמות הגבוהות מסוגל להגיד בבוקר של תחרות אם הוא מסוגל לנצח או לא, אתה מרגיש את החיבור הזה שהכל מסתדר ביחד. אני ידעתי אז שלא אנצח. אני לא אדם שאוהב להפסיד, אבל הבנתי שהנתונים שהיו לי לא מספיקים להביא אותי לאן שאני רוצה להגיע. לספורטאי יש שני רגעי שיא בשנה, אתה צריך לנתב אותם לתחרויות שאתה רוצה לנצח בהן. ברגע שאתה יודע שלא בנית נכון את השיא הזה, אתה מבין שאתה לא תנצח. הייתי מודעת לכל זה, זרמתי עם הרגע ונתתי מאה אחוז ממה שהיה לי. תכלס, אפילו לא יכולתי לזנק, לא הייתי מסוגלת. אני זוכרת שאמרתי למאמן שלי בן פינקלשטיין שאני לא בטוחה שאוכל בכלל להגיע לזינוק".

     

    זה היה קרב אבוד. חשבת לוותר?

     

    "נראה לך? אין דבר כזה. בתחרות אחרת התעלפתי בפיניש של שיוט. אני מעדיפה להפסיד מאשר לפרוש".

     

    חשבת שהקריירה נגמרה?

     

    "לא חייתי את הקריירה, חייתי את הכאב, זה בא יחד. ברגע שהפסדתי זה עשה לי רע בגלל שידעתי שאני שווה מדליה אולימפית. אמרתי לעצמי שאין אדם שיותר מגיע לו מאשר לי ובגלל זה בחרתי להגיע לאליפות העולם בברזיל שנה אחר כך וזכיתי בה. הגעתי לאליפות כי הרגשתי שאני לא יכולה להפסיק את הקריירה שלי בלי לזכות בהישג חשוב. הגוף שלי היה במצב נורא וזכיתי בתחרות נגד כל הסיכויים. הראש של ספורטאי לפעמים עובד יותר מהגוף. היה לי חשוב לסיים בניצחון. בשבילי זו הייתה המדליה האולימפית האמיתית".

     

    איך בעצם הצלחת לנצח שם?

     

    "לא התאמנתי הרבה, ניצחתי את המתחרות במנטליות. שברתי אותן עוד לפני התחרות. יש לי בובת גומי של תרנגולת. אני קוראת לה קוריצה וזה מעין קמע בשבילי, אפילו שזה נראה הדבר הכי שטותי. כל המתחרות מגיעות עם אוזניות ופנים רציניות ואני מצפצפת עם התרנגולת, מראה לכולם שאני לוקחת הכל בקלות ובשבילי התחרות הזאת היא לגמרי בקטנה. ממילא מפחדים ממני לפני תחרויות. כאן הוצאתי את המתחרות מאיזון. בזינוקים התחלתי לשיר. הייתי משגעת את כולן".

     

    אכזבה בניתוח

     

    אחרי הניצחון בברזיל דיברה קורזיץ בביטחון על הרצון שלה להיות אלופת עולם בפעם החמישית וכמובן לזכות במשחקים האולימפיים ב־2016 בריו, אבל היא ידעה שמחכה לה מסע לא קל. "תחשוב שאני מסיימת אליפות עולם, זוכה במדליית זהב, ואף אחד לא יודע מה עובר עליי בפנים, כמה כואב לי, כמה לא נוח לי. אני יושבת במסיבת עיתונאים, כולם מחייכים ושמחים, ואני מתפרקת מבפנים. עברתי סבל נורא, אבל הצלחתי כי גדלתי להיות ספורטאית הישגית ולנצח ולא משנה מה. לעסוק בספורט זה לסבול ואתה מנצח כשאתה סובל. מגיל צעיר המוח שלי עובד על סבל, לומדת לסבול. כשאתה רץ מרתון אתה לא נהנה במשך 42 קילומטרים, אבל אתה לומד לשרוד את זה”.

     

    חשבת שזו תהיה התחרות האחרונה שלך?

     

    "ממש לא חשבתי שהתחרות בברזיל תהיה האחרונה שלי, חשבתי שאעבור ניתוח ואחזור".

     

    לפני שנתיים נכנסה קורזיץ לניתוח ראשון מסוגו שנערך בארץ, שהיה אמור לסייע לה להתגבר על כמה מתופעות הלוואי של המחלה. התוצאות היו שונות מאלה שקיוותה להן. "הייתי משוכנעת שאחזור לתפקוד מהיר, אבל הניתוח לא הצליח והייתי מאושפזת חצי שנה בבית חולים. לא הייתי אמורה לחזור לגלוש, אבל כן גלשתי. הייתי בפרו ובמרוקו וגלשתי שם, אפילו שזה לא היה מומלץ במיוחד בגלל הזיהומים".

     

    מה היה הרגע הכי קשה במאבק שלך?

     

    “הפרידה מבן הזוג שלי, שם הרגשתי הכי קשה. זה קרה סמוך לניתוח. תקופה מאוד קשה. אני עדיין בטראומה מזה, מנסה להתאושש, היה שם סיפור לא נעים וזה חלק מכל העניין, הרבה יותר מורכב ממה שאפשר לתאר. אחד הקטעים היותר קשים שעברתי. הפרידה ממש שברה אותי".

     

     איך בכלל אפשר לשרוד שנים תחת כאבים?

     

    “אין לי תשובה לזה. היום אני אומרת לעצמי, ‘וואי, אין לי מושג איך עשיתי את זה, כמה הראש רצה מדליה אולימפית ומה זה גרם לגוף’”.

     

    את השיוטים באולימפיאדת ריו 2016 היא ראתה בטלוויזיה מסלון ביתה, אומרת לעצמה שהיא זו שהייתה צריכה להיות שם. "זה הרג אותי מבפנים", היא נזכרת. "בכלל, השבוע הייתי באימון ועליתי על הגלשן, ואמרתי לעצמי שגם עכשיו הייתי יכולה להביא מדליה אולימפית. עם איך שהראש שלי עובד, אין מישהי טובה ממני. יש לי את כל הנתונים להביא מדליה ומעבר לזה. ראיתי את החברות שלי שם, רציתי להיות שם, ממש הרגשתי את זה בכפות הרגליים".

     

    הים היה ונשאר החבר הקרוב ביותר שלה, זה שאף פעם לא איכזב. “זה האוויר שלי לנשימה”, היא אומרת. "בוא אספר לך סיפור: הייתי מאושפזת ברמב"ם, ומחלון המחלקה הצמודה אפשר היה לראות את הים. אני מאושפזת ומתחתיי מתקיימת אליפות העולם בגלשני 470. ראיתי מהמיטה שלי כיצד הים נותן לי המון, איך כמות בלתי סופית של מים גורמת לי להרגיש טוב יותר. בהתחלה לא יכולתי ללכת, אתה לא מתאר מה עשיתי, איזה מלחמות ניהלתי בשביל לעבור למחלקה השנייה רק כדי לראות את החבר הכי קרוב שלי, הים".

     

    למרות שלא התחרית מאז 2013, אף פעם בעצם לא הודעת רשמית על פרישה.

     

    "נכון, כי לא יכולתי לדבר על כל מה שקרה בלונדון. זה משהו שלא היה לי נעים איתו, עכשיו אני מרגישה בשלה לזה”.

     

    בעקבות החודשים הארוכים בבתי החולים, הטיפולים הבלתי פוסקים, האשפוזים והניתוח פיתחה קורזיץ כמה תובנות חשובות. "אחרי הפציעה בהוואי כל כך התגעגעתי לגלישה הישגית, ואמרתי תודה שאני בכלל יכולה לגלוש. זה הוריד את כל הלחץ המסביב, ולכן ניצחתי בשלוש אליפויות עולם, מה שמראה שהכל בראש. כשאתה יוצא מהבועה שאתה נמצא בה, מסתכל על עצמך מהצד, זה נותן לך פרספקטיבה אחרת. אנשים נמצאים באטרף של החיים, לא מסתכלים ולא יכולים להגיע לאן שרוצים להגיע".

     

    אין תלונות

     

    את התובנות האלו היא חולקת עם הקהל שמגיע להרצאה שלה. "אני מספרת את הסיפור שלי, מגלה להם משהו שונה ממה שאנשים יודעים או חושבים עליי, ומתוך זה, מתוך החוויות האישיות שלי, אני מראה לאנשים כמה חשוב לכל אדם להכיר את עצמו ולחבר בין הגוף הפיזי לראש. תמיד לקחתי אחריות על עצמי. אני רק מתחרטת על זה שלא אמרתי לא לטיפול הכימותרפי. לא הבנתי מספיק ברפואה בשביל להגיד לא. היום אני גם מאמנת ילדים והמסר שהכי חשוב לי להעביר להם זה שיקשיבו לגוף שלהם".

     

    דרוש אומץ לב לדבר בפני אנשים בהרצאות בכזאת פתיחות.

     

    “אני מדברת בכל הכנות שיש לי. מרגישה שאני מעבירה מסר ושולטת במה שאני רוצה להגיד. יש ביקוש גדול מאוד להרצאות האלה והתגובות מדהימות, אנשים לא מפסיקים לחזק אותי".

     

    השבוע התייצבה קורזיץ במכון וינגייט לקראת מבחן בפיזיולוגיה. במסגרת החיים החדשים שלה היא לומדת אימון מקצועי והוסיפה לתוכנית הלימודים הרשמית כמה קורסים שעניינו אותה: המטולוגיה, פיזיולוגיה, אנטומיה, ביוכימיה, תפקוד מערכת החיסון. "אני מאמנת, לומדת, נותנת הרצאות, זה ממלא לי את הזמן, אני צפופה".

     

    מקווה להיות מאמנת אולימפית?

     

    “התקווה הכי גדולה שלי זה לעזור לספורטאי או לספורטאית להביא את המדליה שאני בעצמי לא הצלחתי להשיג".

     

    שלא כמו ספורטאי עבר אחרים שנפלטו מהמערכת, קורזיץ מספרת על התמיכה הגדולה שהיא ממשיכה לקבל מהוועד האולימפי ומאיגוד השיט. "שניהם מלווים אותי לאורך כל הדרך, הם לא עזבו אותי אפילו לשנייה. הם ידעו מה עבר עליי, הם מחבקים אותי. בדרך כלל תשמע ספורטאים שבאים עם תלונות למערכת, אצלי זה ההפך".

     

    מה הדבר הכי חשוב שלמדת בכל שנות המאבקים שלך?

     

    "שהחיים זה הדבר הכי מגניב שיש. ככל שאתה מתבגר, אתה נמצא בסיטואציות שגורמות לך להסתכל בצורה שונה על הדברים. כל יום הוא שונה מקודמו וזה כיף. לא הייתי מגיעה לתובנות האלה אם לא הייתי צריכה לעבור את מה שעברתי. פעם הייתי בחורה של קרחנה, בלגן, היפראקטיבית, ומה שנאלצתי לעבור גרם לי לשבת בשקט, להבין שיש דברים חשובים גם בצד הרגוע, ולהגיד עליהם תודה. נשארתי אותו הדבר, החיוך תמיד יהיה חלק ממני, אני אוהבת אנשים ואוהבת את החיים. גם במצבים הכי גרועים שלי הייתי חיובית. כיום אני קצת מבלה, לא יותר מדי, אבל חזרתי לחיות".

     


    פרסום ראשון: 13.02.18 , 23:46