תנו להם צ'אנס

אם ראיתם בחודש פברואר כדורגל מליגת העל הישראלית, סביר להניח שיצא לכם לדבר על אנשי המשרוקית לפחות 90 דקות במצטבר, לא כולל זמן פציעות. מקבץ הטעויות של התקופה האחרונה באמת הרגיש כמו שפל חדש, עד כדי כך שבשלב מסוים כבר אי אפשר היה לזכור מי קופח, מי הרוויח, מי עבר את הקו ומי עבר את הגבול. אז חיכיתי קצת שיתפזר ענן הקללות והקונספירציות, וחשבתי על כמה דברים שאנחנו חייבים לתת לשופטי ישראל, אם אנחנו רוצים לצמצם למינימום את כמות מפחי הנפש במגרשים.

תנו להם דקה. שופטי כדורגל מתבקשים לקבל החלטות בשברירי שנייה, כשנקודת המוצא היא שמרגע הישמע השריקה אין כבר דרך חזרה. רק שלפעמים יש מקרים בהם השופטים נאלצים לקבל החלטה גם כשהם לא בטוחים במאה אחוז, ורק התייעצות עם אחד מעוזריהם עוזרת להם לרדת בסוף לחקר האמת. את זה, משום מה, ליותר מדי אוהדי כדורגל קצת קשה לקבל. כאילו הציפייה היא שאם החלטת וטעית, עליך להגן על ההחלטה המקורית בכל מחיר, ועשיית הצדק כאן היא רק משנית. לזיו אדלר לקח במחזור האחרון בערך דקה לקבל החלטה סופית בעניין הנפילה של בלקמן ברחבה, אבל בסוף הצדק נעשה. אז מה עדיף, לחסוך חצי דקה ולזרום עם העוול?

תנו להם טכנולוגיה. לירן ליאני ואיתן שמואלביץ' לא ראו שהכדור של אבי ריקן עבר את הקו. בהנחה שאתם לא חושבים שהם טעו בכוונה (ואני ממש מקווה שאתם לא חושבים את זה), מהסיפור הזה כולם יצאו מפסידים: מכבי ת"א שקופחה, באר־שבע שאפילו זה לא עזר לה לחלץ נקודה, וכמובן השופטים שלא מילאו את תפקידם. שימוש בטכנולוגיית קו השער במקרה הזה – או סתם "הליכה לטלוויזיה" - היו מסיימים את כל הסגה בשנייה. כל כך ברור לי שדקה אחרי שיתחילו להשתמש כאן בטכנולוגיות כאלה כולנו ניתן לעצמנו מכה במצח ונשאל "בשביל מה לעזאזל חיכינו עד עכשיו?"

תנו להם לדבר. פעם לשופטים אסור היה לדבר עם התקשורת בכלל. שופטי עבר גדולים עם רזומה של אלפי משחקים פרשו כאן מבלי שלאף אוהד כדורגל לא היה מושג איך נשמע הקול שלהם, או איך הם נראים על "אזרחי". בשנים האחרונות הוסר האמברגו, אבל ראיון עם שופט הוא עדיין אירוע נדיר. בעיניי, אוהדי כדורגל שמרגישים מקופחים תמיד ישמחו לשמוע את הצד השני, וגם לאנשי המשרוקית מגיע להשמיע את הגרסה שלהם לאירועים. תנו להם.