אתחיל מהסוף: לאחר שהמשטרה אמרה את שלה בתיק 1000 ובתיק 2000 אין מנוס מהסקת מסקנות. על ראש הממשלה להשעות את עצמו עד שהיועץ המשפטי לממשלה יקבל את החלטותיו בנוגע לכתבי האישום. על מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס לוותר באותו פרק זמן על סמכויותיו כעורך אחראי. זוהי דעתי האישית, כמובן. אין ב"ידיעות אחרונות" דעה קולקטיבית מוכתבת מלמעלה. כבודו של מוזס יקר בעיני. גם הישגיו, כישוריו ותרומתו לעוצמתה של התקשורת החופשית בישראל. ליבי לו ברמה האישית. אני מאחל לו שהעננה תסור מעליו במהירות. אבל עיתון, כל עיתון, חשוב מעיתונאיו וחשוב מבעליו.

והמדינה חשובה מראש הממשלה שלה. זה מה שנאמר לדוד בן־גוריון, הגדול מכולם, בשלהי כהונתו, וזה מה שצריך לומר באוזני בנימין נתניהו. הנאום שנשא אתמול בעקבות פרסום המלצות המשטרה היה מלאכת מחשבת רטורית. פה ושם לקה נתניהו באמירת אי־אמת, אבל את זה אפילו טראמפ יודע, ואין בכך כל חידוש.

העימות בין גרסת המשטרה לגרסת נתניהו מצוי במקום אחר. במהלך הקדנציה השלישית והרביעית שלו נתניהו נשם אוויר פסגות. הוא הרגיש שהמזל משחק לו והשמיים הם הגבול: מותר לו, מגיע לו. הוא יזם שורה של מהלכים כוחניים שאין בינם לבין טובת המדינה או הליכוד או הימין ולא כלום. הוא הודה בנאומו אתמול שפיזר את הכנסת וכפה על הארץ בחירות יקרות בגלל חינמון שהחניף לאגו שלו. הוא חולל מהומה אדירה, עד לאיום בבחירות נוספות, בגלל ערוץ שידור שמעטים צופים בו והשפעתו זניחה. איש לא הבין, איש לא יבין, על מה ולמה. אלה רק שתי דוגמאות מתוך רשימה ארוכה.

בשתי הקדנציות הראשונות שלו נתניהו היה ראש ממשלה. לקראת סוף הקדנציה השלישית הפך למלך, בעיני עצמו ובעיני בוחריו. ולמלך מותר.

במהלך התקופה הזאת הרחיב מאוד את ההיתרים שנתן לעצמו לפעול בעניינים שנוגעים לו אישית. כאשר מילצ'ן נענה לדרישותיו ומספק לו טובין במאות־אלפי שקלים הם חברים. כאשר הוא נענה לצרכיו של מילצ'ן ומקדם חוק שמיועד להזרים לכיסיו מאות מיליונים או משדל את שר החוץ האמריקאי לסדר לו ויזה, הוא גומל לסוכן ישראלי (מעניין סוכן למה, סוכן למי, היה ספק הטובין השני, ג'יימס פאקר). ועדיין לא הגענו לפרשת בזק (תיק 4000), שהצביעה על תבנית זהה אם לא חמורה יותר ‑ התערבות בהחלטות מקצועיות למען אינטרסים עסקיים של ידיד אישי, ותמורה מתבקשת בתחום התקשורת.

המשטרה אומרת: העסקאות שעשה נתניהו, או שניסה לעשות, כראש ממשלה וכשר תקשורת, לא היו אלא מעשה שוחד. אומר נתניהו: מה שקיבלתי הוא דברים של מה בכך, ומה שרציתי לתת נועד להועיל למדינה ובכל מקרה לא יצא לפועל. לא היה כלום כי לא יצא כלום.

הפער בין התפיסות צריך לעניין לא רק מומחים לפלילים. שני הצדדים מעמידים למבחן את מעמדו וכוחו של ראש ממשלה במדינה דמוקרטית. נתניהו מרחיב, המשטרה מצמצמת. היועץ המשפטי לממשלה, ואחריו אולי בתי־המשפט, יידרשו לקבוע עמדה בסוגייה חוקתית.

סיכומי החקירות מזמינים דיון בסוגייה נוספת: אופיו של נתניהו. תיק 2000 הוא דוגמה מאלפת. נתניהו טען בחקירתו שהמשא ומתן שניהל עם נוני מוזס היה מצג שווא: הוא לא התכוון לקדם שום הסכם. המשטרה טוענת: נתניהו משקר. לראייה, הוא עשה צעדים ממשיים לקראת מימוש ההסכם.

המשטרה לא מתעסקת בשאלה הציבורית. בכל זאת, השאלה צריכה להישאל. מה זאת אומרת מצג שווא? האם פוליטיקאי שמנהל משא ומתן חשאי למטרות הונאה ראוי להיות ראש ממשלה במדינת חוק? מתי המצג שלו אמיתי ומתי הוא שווא?

אין שום דבר פסול בשיחות בין ראש ממשלה למו"ל של עיתון. אין שום דבר פסול בהבנות בין שני הצדדים. אירועים כאלה מתרחשים יום־יום, בכל מדינה דמוקרטית. העסקה הייתה בעייתית: שני הצדדים הבטיחו מה שאסור היה להם להבטיח ומה שלא התכוונו לקיים. וכן העובדה ששני הצדדים ניהלו משא ומתן בתקופה שבה נתניהו הפך את מוזס למפלצת, לאויב העם, וחלק גדול מהכותבים ב"ידיעות אחרונות" היכו בנתניהו ללא רחם. הבעיה הזאת ציבורית, לא פלילית. שני הצדדים טרם הסבירו את מניעיהם לציבור.

מותר לנתניהו להיאבק על המשך כהונתו. מותר לו ‑ גם אם כאשר אהוד אולמרט עמד במצב זהה נתניהו אמר לציבור את ההיפך. מה שאסור לו הוא לזרות רוח בעיני בוחריו. המפכ"ל ציין שגורמים מסוימים עקבו אחר קציני המשטרה שחקרו את הפרשה. הוא אמר אמת. נתניהו טוען עכשיו, שהעובדה שהחוקרים ידעו שעוקבים אחריהם יצרה אצלם דעה קדומה ולכן פסלה אותם ואת ההמלצות שלהם.

זה מצג שווא, המצאה שהועתקה מהקמפיין של טראמפ נגד חוקרי הפרשה הרוסית. בשיטת נתניהו, כל נחקר יכול לסכל את החקירה נגדו. כל מה שצריך הוא לשלוח מישהו שיעקוב אחר החוקרים, יכתוב צ'ק לפקודת אחד החוקרים, יפרסם עליו בדיה ברשת חברתית.

נתניהו לא ידע. הוא אף פעם לא יודע.