ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    האונייה עוגנת ליד המזח בכפר קנזרואה, שתושביו מקבלים את פני המשלחת במחולות
    7 ימים • 14.02.2018
    ספינת הצלה
    הם השאירו מאחור את המשפחות והחברים, את הקליניקות המצוידות ואת חדרי הניתוח המשוכללים ונסעו לקצה העולם כדי לעזור למי שכמעט אף פעם לא זכו לראות רופא. צור שיזף הצטרף לאנשי הצוות הרפואי הישראלים שהפליגו לפפואה גינאה החדשה, במסגרת פרויקט הומניטרי ייחודי. יומן מסע
    צור שיזף, פפואה גינאה החדשה

    הזודיאק האטה בבת אחת והחרטום צנח לתוך הגלים. מזח של סלעים שחורים ובוץ נמשך לתוך הים ולידו אסדה שחורה ענקית ועליה גזעי עצים עצומים שנכרתו מיער הגשם. קפצנו — רופאים, אחיות, מיילדת ואנשי סיוע — מחרטום הסירה לתוך המים הרדודים והסתדרנו בשורה שהעבירה ארגזים עם תרופות, ציוד חבישה וכל מה שצריך אדם כשהוא יוצא אל ההרים, צועדים בבוץ עמוסים בציוד אל הג'יפים הפתוחים שחיכו לנו כדי לטפס לתוך היער.

     

    כתב וצילם: צור שיזף , עורך: בן שכטר

    כתב וצילם: צור שיזף , עורך: בן שכטר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    השארנו על החוף את ד”ר אוה פלטנר, מנתחת עיניים, כדי שתאתר אנשים שהקטרקט מעכיר את ראייתם ותשלח אותם לספינה “פפואה ניו גיני”, שעגנה במפרץ שבין האיים ועליה חדרי ניתוח לעיניים ושיניים, וצוות של 130 אנשי ים, מתנדבים, רופאים (מהם זוג אחד) ואחיות.

     

    ד"ר אוה פלטנר בודקת מטופלת לאחר ניתוח קטרקט על האונייה
    ד"ר אוה פלטנר בודקת מטופלת לאחר ניתוח קטרקט על האונייה

     

    למטה, על הג'יפים, היו פרופ' מיק אלקן שיחד עם ירון דדון, היועץ המדיני לאיי הפסיפיק של משרד החוץ, אירגנו את המשלחת, ד”ר איילת זלוטוגורסקי, מנתחת פה ולסת מבילינסון, כיסא טיפולים מתקפל לידה, מתנדבים מ־19 מדינות וגם אני, כאורח הפרויקט.

     

    יוזם הפרויקט ירון דדון
    יוזם הפרויקט ירון דדון

     

    כולנו הפלגנו מערבה מליי, עיר הנמל הגדולה של פפואה, מקיפים את חצי האי ועולים צפונה לקנזרואה. את השבוע הראשון הקדשנו לכפרים שעל החוף וטסנו עם מסוקים פנימה לכפרים בהרים. בשבוע השני חצינו את מיצר הים מזרחה לאי סיאסי, עגנו במפרץ שקט ושלחנו סירות לכפרים ולאיים שסביב המפרץ. תוך כדי המסע איש מאיתנו לא זכר בדיוק בכמה מקומות היינו וכמה חולים, פצועים, נשים הרות וילדים ראינו. בדיעבד נדע: 21 כפרים ואיים, ו־3,721 חולים.

    ד"ר איילת זלוטוגורסקי בודקת אישה במהלך קבלת הפנים לרופאים בכפר קנזרואה
    ד"ר איילת זלוטוגורסקי בודקת אישה במהלך קבלת הפנים לרופאים בכפר קנזרואה

     

    שמונה מיליון איש חיים בפפואה גינאה החדשה, מפוצלים להמון שבטים שמדברים כ־820 שפות. הארץ, הנפרשת על פני 463 אלף קמ"ר, כוללת איים רבים, חופים, הרים ונהרות, לצד כמה ערים לא גדולות עם תשתיות ירודות ואינספור כפרים שאין איך להגיע אליהם מלבד ברגל או במסוק. ספינת בית החולים שאליה הצטרף הצוות ישראלי — שני רופאי עיניים, שני רופאים שיניים, רופא כללי, מיילדת ושלושה אחי חדר ניתוח — שייכת לארגון דתי נוצרי בשם YWAN, ראשי תיבות של “צעירים עם משימה”, שהוקם לפני 50 שנה. הצוות הישראלי הגיע לכאן ביוזמתו של ירון דדון, כחלק מפעילות רופאים שישראל מעבירה לאזור, כדי לסייע לאוכלוסייה המקומית.

     

    הישראלים, יספר לי, נחשבים ל”ביצועיסטים” מאוד יעילים במרחב הפסיפי. הם משתתפים בעשרות רבות של פרויקטים בתחומי המים, החקלאות, הרפואה והחינוך, ובתמורה זוכה ישראל לא רק לידידות והערכה, אלא גם לתמורה מדינית חסרת תקדים. לדברי אנשי משרד החוץ, הכוללים גם את השגריר הנייד לפסיפיק טיבי שליו־שלוסר, המכסה מישראל את כל מדינות האיים, ואת מטה הפעילות בארץ, מנהלת מחלקת פסיפיק ליביה לינק וקודמה בתפקיד, רפאל מורב, לנוכחות הישראלית באזור יש משמעות ייחודית והפרויקט עתיד להימשך שנים ארוכות. בשלב הבא שלו, הם מספרים, ישולבו צעירים אחרי צבא להתנדבות על הספינה. “חובשים תחילה ואחר כך נשמח לצעירים וצעירות נוספים, במגוון תפקידים על הספינה ובסיוע על הקרקע”, אומר ירון.

     

    שלוש אוניות בית חולים מלבד זו שאליה הצטרפנו מגיעות לחלק מהמקומות לאורך החוף, ומסוקים מובילים לעוד כמה כפרים. לפעמים זה קורה אחת לשנה בלבד. בארץ שאין בה בתי חולים, שעל כל כמה כפרים יושבת אחות במרפאת עץ עם ציוד מוגבל, לפעולה הומניטרית כזו משמעות מוגבלת. מה עם מי שלא הצליח להגיע לספינה? וכשמגיע חולה — לנתח או לא לנתח? מה יכולים להחליט רופאים, גם הטובים שבהם, כשאין להם ציוד רנטגן או מעבדה שייתנו תוצאות ברורות? השאלות האלה מלוות אותנו לכל אורך ההפלגה.

     

    באבחת מצ’טה אחת

     

    במרכז הכפר גומלונגלון, רחבה מבוראת באמצע היער, כבר המתינו לנו לטקס קבלת פנים. אמנם הדת הקדומה נעלמה, אבל הטקסים נשארו. הגברים לבושים עלים ופרחי יער, באיים הכובעים שלהם מדמים סירות, והם מקבלים את פני האורחים בתופים ובמחולות ובשירה — הנשים במעגל החיצוני, מנופפות בענפים ירוקים.

     

    מצאנו לעצמנו מקומות בצריף בית הספר המקומי, מבנה פח לוהט בחום הטרופי. מיק ביסס לעצמו מרפאה בפינה, איילת והעוזרת שלה, מאקיה מאורגון, החלו לחלץ שיניים מאנשים שלא קיבלו טיפול מימיהם, האחיות החלו לחסן את הילדים ולניה, העובדת הקהילתית בת ה־23, אספה את הנשים לדבר איתן על חייהן במקום.

     

    בערב מביאה אחת הסירות אל הספינה נערה בת 16 מלאבּ לאבּ, לאחר שהותקפה במצ'טה על ידי אישה שחשבה שיש לה משהו עם בעלה. בזמן שמיק ורופאה צעירה מאנגליה בשם הלן טיפלו בה, ליד שולחן ארוחת הערב התעוררה שיחה על יחסים בין גברים ונשים. בפפואה, חברה שבטית שבה הדומיננטיות הגברית מובהקת, 67 אחוז מהנשים מותקפות, אונס הוא חלק מחיי היומיום ואין חוק מסודר. מעט הנשים שמעזות לדבר, מושתקות. אולי לכן האישה שחשדה בבעלה, העדיפה לתקוף את הנערה ולא אותו. זו הרימה יד להתגונן והמצ'טה חתכה ושברה את העצם, משאירה את המרפק מתנדנד באוויר.

     

    הלן עמלה להחזיר את פיסות העצם למקום, לעצור את הדימום, לחטא ככל שאפשר, לתת אנטיביוטיקה, לסמם ולהחזיר לכפר כדי שאולי, אם מזג האוויר ייתן, ישיטו את הנערה מרחק כמה שעות לבית החולים הקרוב. ומה אם ספינת בית החולים לא הייתה מגיעה לאזור?

     

    לגברים מותר הכל

     

    בזמן שמיק טיפל בפצועים, איילת בכאבי השיניים ואוה שלחה עיוורים ומתעוורים אל הספינה כדי שאלון סקעת, מנתח העיניים משיבא, יחזיר להם את ראייתם, הלכתי אל ג'ואל, ראש הכפר בגומלונגלון, תפקיד שאביו מילא לפניו, ולפני כן סבו. שתי נשים היו לו, "אחת מתה בלידה. התחתנתי עם אחרת", אמר. בעודנו מדברים, עברה מתחת לבית אישה צעירה עמוסה בסלים מלאים בבקבוקי פלסטיק ריקים. ג'ואל בירך אותה ושאל לאן היא הולכת. "היא יורדת לנהר למלא מים ותעלה איתם להשקות את החלקה ממול", הסביר לי.

     

    זו עבודה של נשים?

     

    "כן. אנחנו צדים ציפורים ועטלפים עם מקלעת, שוברים להם את הכנפיים, ולפעמים צדים קאסקאס, קנגרו עצים".

     

    מנתח העיניים  ד"ר אלון סקעת (מימין) והאח חן פסטרנק בודקים מטופל לאחר  ניתוח עיניים
    מנתח העיניים ד"ר אלון סקעת (מימין) והאח חן פסטרנק בודקים מטופל לאחר ניתוח עיניים

     

    אישה יכולה להיות מנהיגת הכפר?

     

    "לא. הזמן עוד לא בשל לזה".

     

    כמה ימים מאוחר יותר ישבתי עם לניה בצל בית העמודים במלאי, שנראה בדיוק כמו שהייתם מדמיינים אי בודד: כפר קטן מוקף אלמוגים ודולפינים באמצע האוקיינוס השקט. לבית העמודים, שבו רובצים תושבי האי בשעות החום, הגענו רק אחרי שלניה שאלה את אחד המקומיים אם נוכל לעבור ולשבת שם גם אנחנו. לא הולכים לשום מקום לבד בפפואה. הכל שייך למישהו, החמולות קנאיות לשטחן ורכושן והמלחמות נפוצות, כולל חטיפת נשים, אונס ורצח. זה אחד המקומות האלימים והלא ממושטרים בעולם, עולם ראשוני שבו סוחרים יושבי האיים עם יושבי ההר בטובין במקום במטבעות. כמו שאמר מתתיהו, מורה וגמלאי של משרד החינוך בפפואה, ראש הכפר שבאי ארונאי: "אנחנו מביאים ארגז דגים ומקבלים ארגז פירות. קולעים סלים ומחליפים באריגים. אפשר לחיות פה ממה שהטבע נותן ומסחר חליפין". תערובת של גן עדן וגיהינום.

     

    לניה, במכנסי שלושה רבעים וחולצת טריקו, גדלה בפרוור של הבירה פורט מורסבי והיא מהצעירות המודעות של פפואה, מאלו שהחליטו להיאבק במציאות ולנסות לשנות אותה. "אבא שלי היכה את אמא שלי, פחדנו מהאלימות שלו", סיפרה. "היא נפטרה בגיל 48 משטף דם במוח. במעגל השיחה בכפר, הנשים סיפרו שהן נאנסות, גם נערות ולפעמים ילדות בנות שבע או חמש. אני אומרת להן שיעמדו על שלהן. אבל בחברה שלנו, לגברים מותר הכל. הנשים לא אומרות כלום".

     

    מול הים באי מלאי. האונייה היא הבהק של חסד שמגיע אחת לשנה
    מול הים באי מלאי. האונייה היא הבהק של חסד שמגיע אחת לשנה

     

    מיני ציקלון

     

    באחד הבקרים התפצלנו, על הסיפון נותרו המנתחים, אחי חדר הניתוח ורופאי השיניים, לקלוט את המטופלים שזרמו לניתוחים. מיק, המיילדת ליהי עמיצור לובל, בן מצוות הספינה ואני, עלינו על המסוק הקטן והירוק שהמתין לנו. המסוק היטלטל כשטיפסנו לגובה 3,000 מטר.

    המיילדת  ליהי עמיצור לובל בודקת יילוד  ואישה הרה בכפר באנגוואט
    המיילדת ליהי עמיצור לובל בודקת יילוד ואישה הרה בכפר באנגוואט

     

    "זה מיני ציקלון שמתעצם עכשיו", אמר יורגן הטייס הגרמני. "אבל עד רוחות של 70 קמ"ש אין בעיה".

     

    ועכשיו?

     

    "40 קמ"ש", השיב כשנחבטנו לתוך כיסי אוויר, מוטלים מצד לצד ומתחתינו רעמת יער ירוקה ובלתי חדירה שמתוכה נגלה קניון נהר עמוק. גלשנו דרך חור בעננים אל המון אדם שחיכה לנו בטֶפּ טֶפּ, כפר החבוי ברכס ההרים של האי המרכזי של פפואה.

     

    הרכס מתנשא לגובה של יותר מ־4.5 ק"מ, נהרות חוצבים בו קניונים עצומים ובלתי עבירים המפרידים את פפואה לשבטים־שבטים. מה שהופך את הפפואנים ליחידה אחת, פרט למראה שלהם ולעצמאות שקיבלו ב־1975 מאוסטרליה, הוא במידה רבה גם הדבר שהגן עלינו בכל מקום שנחתנו: הנצרות, שהובאה לאיים לפני 180 שנה בידי המיסיונרים. בכל מקום שאליו הגענו, פרצו קריאות נלהבות מאנשי ההרים והכפרים למראה הישראלים.

     

    ליהי, שבדקה את הנשים ההרות בכפר, אמרה שהן מדוכאות. "אני שואלת צעירות בהיריון בנות כמה הן, והן עונות, 'אני לא יודעת', כי הן יודעות שהכנסייה אוסרת להרות לפני גיל 18", אמרה. "רק כששואלים בן כמה הבכור שלהן, מתברר שהוא נולד כשהיו בנות 15. איך נשים יולדות פה?" פנתה אל גבריאל, המומחה הרפואי והמיילד של הכפר.

     

    "על הגב", השיב.

     

    "ולמה שלא תיתן להן ללדת איך שנוח להן?" הקשתה והוא חייך במבוכה. ליהי אמרה שהנשים ששאלה ענו שהן מעדיפות ללדת בבית, עם נשים ולא איתו. "צריך להכשיר פה מיילדת טובה בכל כפר ולא רק להגיע לכפר פעם בשנה.

     

    “הנשים סיפרו לי שבכל שנה, מתות חמש נשים מדימום כבד בלידה. אני מנסה להעביר להם את מה שאני יודעת מלידות בית בישראל. להדריך את האנשים שבמקרה הטוב מגיעים אליהם פעם בשנה. ללמד אותם איך לעשות את הדברים".

     

    אישה צעירה, בחודש השישי להריונה, הגיעה לבדיקה. השד שלה נוקשה. ליהי קראה למיק וביחד העריכו שמדובר בגידול. אם אפשר היה להביא אותה לממוגרפיה או לבדיקה מעמיקה יותר, אולי אפשר היה להציל את חייה.

     

    האם אפשר להגיע מטפ טפ לליי, עיר הנמל הגדולה? "כן," השיב גבריאל. "יש טיסות מהמנחת פעם בשבוע. זה 360 קינה לכיוון". 360 קינה הם כ־350 שקל — לא הרבה לישראלים, המון לפפואנים. החלופה היא חמישה ימים ברגל.

     

    "האישה הזו באה למעקב היריון", אמרה ליהי, "היא בכלל לא ידעה שיש לה משהו. גם גבריאל לא חשב שיש כאן משהו מיוחד". כמה נשים עם סרטן שד לא מטופל יש בכפרים האלה?

     

    חדר ניתוח צף

     

    בחדר הניתוח המתנדנד של הספינה, הביט אלון לתוך המיקרוסקופ תוך שהוא מחלץ בעדינות עדשה עכורה מעינו של גבר. "יש פה אתגר", הוא חייך. "הספינה מתנדנדת ויש פה חלק קריטי מאוד שבו צריך לחתוך עיגול מושלם של הקרנית כדי להחליף את העדשה. הציוד הוא לא מה שאנחנו משתמשים בו בבית ואין לנו יכולת לאולטרסאונד ולצילום תוך־עיני. אבל הידיעה שאני יכול לשנות למישהו את הראייה בניתוח של חצי שעה — היא השכר לכל מה שעושים כאן".

     

    צמוד אליו עבדה אוה, מרוכזת במיקרוסקופ ובניקוי העדשה העכורה ואחי חדר הניתוח, חן פסטרנק, קסניה ידגרוב ומורסי עמאש, מסייעים לשניהם. 11 ניתוחים מאוחר יותר, כשישבנו בחדר האוכל, אמר אלון: "מורסי, חן וקסניה הם אלו שמאפשרים לנו לעבוד ככה".

     

    אחר הצהריים הנחתי את המצלמות בצד והפכתי לאופטומטריסט, בודק את יכולות הקריאה של האנשים ומחלק להם משקפי קריאה. אישה בת 62 התיישבה על הכיסא מולי. יער עננים מפואר הקיף אותנו, זוחל בין הפסגות הירוקות. היה חם ונעים. נתתי לה להחזיק את דף הבדיקה. "היא לא רואה", אמר לי אחד הגברים.

     

    ביקשתי ממיק, שבדיוק סיים לבדוק את אחד הילדים, לגשת. "יש לו מום מולד ואין דרך להביא אותו לניתוח בליי או בפורט מורסבי", אמר על הילד לפני שהאיר לתוך עיני האישה וקבע: "קטרקט. היא כמעט עיוורת לחלוטין. אם היינו יכולים להביא אותה לספינה..."

     

    הלכתי אל בן, מנהל צוות ההקפצות המוסקות של YWAM. "אין לנו מסוק היום", הניד בראשו וניגש אל האישה, לקח את ידה ואמר: "אנחנו לא יכולים לעשות דבר עבורך אבל אנחנו יכולים להתפלל לחסדי פאפא גוד", כך נקרא האלוהים ב"טוק פיסין", הקריאולית שמדברים תושבי האזור: אנגלית בגרסה מקומית. בן התפלל בכוונה, עיניו בעיניה הסומות של האישה. במקומות האלו, אלוהים הוא המזור, הנחמה והתקווה.

     

    המיילדת  ליהי עמיצור לובל בודקת יילוד  ואישה הרה בכפר באנגוואט
    המיילדת ליהי עמיצור לובל בודקת יילוד ואישה הרה בכפר באנגוואט

     

    מחול דגי הטונה

     

    פפואה גינאה החדשה היא מדינה מוחלשת. יש בה קפה וקקאו וזהב וגז ויהלומים וכל מה שארץ עשירה במחצבי טבע ואנשים תמימים יכולים לאבד במעט זמן. חברות סיניות, מלזיות, אינדונזיות ואוסטרליות כורות, מפיקות ומייצאות. את הנמל החדש בונים הסינים. הדרך שמובילה משדה התעופה של ליי לנמל כמעט בלתי עבירה. אלפי מחוסרי עבודה מסתובבים בעיר, ועם רדת הערב לא מומלץ למי שיש לו משהו לאבד ללכת לבד ברחוב.

     

    בוקר אחד בקנזרואה, הורדו הסירות מהאונייה והצוותים יצאו לכפר סיאלום, 45 דקות הפלגה מהספינה. הגלים היו נגדנו וסירת הגומי שעליה 17 איש נחבטה במהמורות במהירות של 35 קמ"ש, בעוד דגי טונה מברכים אותנו במחול קפיצות.

     

    כמו כפרים רבים אחרים בדרכנו, סיאלום התגלה כאוסף בתים על כלונסאות עם גג כפות דקלים, הקירות מחצלות ארוגות והכל נקי מאוד. במקום הזה, שבו אין מותרות, אין גם פלסטיקים וקופסאות שימורים ובין הבתים, עצי פיטנה, שיחי בוגנוויליה, היביסקוס. כל מה שהיגר מהחלק הזה של העולם לגינות תל־אביב.

     

    מול חדר המיילדת, התיישבו 18 נשים הרות וחיכו לבדיקה. מרגרט, המיילדת המקומית, תירגמה לשפת המקום.

     

    "איך קוראים לך", שאלה ליהי, ומרגרט תירגמה: What name belong you?

     

    "באיזה חודש את", שאלה ליהי, ומרגרט: How many moon?

     

    "בת כמה את", כך ליהי, ומרגרט, בשפת המקום: What Christmas belong you?

     

    צעירה נכנסה, בטנה עצומה. זה הריונה הראשון. "יש לה תאומים. בלגן שלם", אמרה ליהי ולצעירה אמרה, "רוצה לשמוע תינוק, אמא?" בעודה מצמידה מכשיר דופלר אל הבטן. הדופק של אחד העוברים מילא את החדר וכולנו חייכנו.

     

    כמה זמן היא תישאר כאן אחרי הלידה? "חמישה ימים ואז היא תחזור לכפר”, השיבה מרגרט. חמש שעות ברגל בעלייה, עם שני תינוקות בני חמישה ימים.

     

    בחדר עץ אחר, לוהט בחום המשווני, ישב פיטר האופטומטריסט. בחוץ עמד תור של אנשים, על העץ מקראת האותיות לבדיקת הראייה ומכשיר נייד עם עדשות. "אני לא יודע מה יש ומה אין", אמר פיטר. "אין לי דרך להגיע מעבר לעין".

     

    או במילותיה של אוה, "אם יש קרנית פגועה, אני לא יכולה להסיר כי אני לא יודעת עד כמה עמוק הנגע ואין לי אולטרסאונד לבדוק, ואז אני לא מטפלת". ההחלטות החשובות מתקבלות על סמך אי־הידיעה ובגללה, בעזרת האינטואיציה של מי שעושה את הדבר שנים רבות ובהבהק של חסד שמגיע לכאן פעם בשנה.

     

    מאוחר יותר על הספינה סיפר אורי פלטנר, רופא שיניים ומומחה לחניכיים, "היום הגיע מישהו עם נגע סרטני בחלל הפה. קראתי לאיילת, שהיא המומחית לעניין". לפני הנסיעה, כשחיפש סייעת למשלחת, איילת, מומחית פה ולסת מבילינסון, נעתרה לבקשתו. עכשיו יש מי שיכול לטפל במקרה של סרטן בלוע.

     

    ד"ר אורי פלטנר  בודק מטופל  אחד מני רבים בקנזרואה
    ד"ר אורי פלטנר בודק מטופל אחד מני רבים בקנזרואה

     

    "אורי ואני רצינו להוציא את הנגע כי עוד מעט הוא יגדל והאיש הזה לא יוכל ללעוס", אמרה איילת. "לא הסרטן יהרוג אותו אלא הרעב. אבל בספינה לא הרשו לנו כי הם אף פעם לא עשו את זה. התחננו. זה המנדט שלנו פה, לדחוף אותם לדברים חדשים".

     

    אורי שלח הודעה לירון דדון, והפלונטר נפתר בתוך פחות מ־12 שעות.

     

    בבקרים שלאחר הניתוח רופאי העיניים בדקו את המטופלים שנותחו, אוה חיבקה את המטופלים שיום קודם בקושי הבחינו בתנועה ולמחרת כבר ראו הכל, והצוות הישראלי ישב מותש ומאושר על הסיפון. "אין דברים כאלו בארץ", אמר אלון. "ניתחנו בשלושת הימים האחרונים 31 אנשים, בשיטות שאנחנו לא מנתחים בארץ — מקרים שכל אחד מהם הוא אתגר על סיפון מתנדנד".

     

    נגד כל הסיכויים

     

    אחר צהריים אחד הפלגנו מקנזרואה וחצינו את הים למפרץ השקט שבדרום האי סיאסי. למחרת, מתחת לשמיים כבדים ואפורים, ירדו הסירות וצוותי הרפואה לאי סורמוט שבתיו על כלונסאות, ואדמתו לא גבוהה יותר מאשר מטר מעל פני הים. אין עליו כמעט פיסת קרקע לא בנויה. ראש הכפר סיפר שהים מציף לפעמים את האי, "פעמיים בשנה, בימי השוויון של האביב והסתיו".

     

    כמה אנשים יש על האי?

     

    "אלף נשים, אלף גברים ואלף ילדים".

     

    ומה תעשו כשייגמר המקום?

     

    "נוסיף עוד אדמה. הים בצד השני רדוד, אנחנו ממלאים אותו ובונים עוד בתים על כלונסאות".

     

    מיק, הפרופסור בן ה־77 שאני מכיר כמעט רבע מאה, בדיוק חזר מאנדרה, כפר סמוך. "היום הגיע מישהו שאטפל בו", סיפר. "שלחתי אותו להירשם אבל הוא אמר שהיה אצלי כבר אתמול. אמרתי לו: אבל לא היינו פה אתמול והוא אמר: נכון, הייתי אצלך בכפר למעלה. הוא צעד חמש שעות כדי לקבל טיפול. הסרתי את התחבושת של אתמול וראיתי שהפצע שניקיתי וחבשתי עם משחה אנטיביוטית ונתתי לו כדורים — כמעט נסגר. וזה כשיש פה כמות עצומה של פצעים שלא מצליחים להתרפא בחום ובלחות ובזיהום. הייתי כל כך מרוצה!"

     

    תגיד, למה אתה עושה את זה?

     

    "כי אני אגואיסט שאוהב לנסוע בעולם ולעזור לאנשים. וזה מה שאני עושה".

     


    פרסום ראשון: 14.02.18 , 01:57