כאדם וכמוזיקאי, קווינסי ג'ונס הצטייר תמיד - לפחות מרחוק - כטיפוס אלגנטי, מתוחכם ומקושר - זה מה שקורה כשאתה זוכה ב־28 פרסי גראמי ומפיק את האלבומים המצליחים ביותר של מייקל ג'קסון. אבל כשפוגשים אותו פנים אל פנים, ה"מאכער" בן ה־84 של תעשיית המוזיקה הרבה יותר עוקצני ומורכב. "כל מה שעשיתי זה תמיד לומר את האמת", אומר ג'ונס, כשהוא יושב על הספה בביתו המפואר בבל אייר, רגע לפני שיספק מנת רכילות שלא תיאמן. "אין לי ממה לפחד, מאן".

עכשיו הוא נמצא בשיאו של סיבוב ניצחון לקראת יום הולדתו ה־85 שחל במארס - בדרך מתוכננים גם סרט דוקומנטרי של 'נטפליקס' וספיישל של סי־בי־אס שתארח אופרה וינפרי - וג'ונס, לבוש בסוודר נוח, מכנסיים כהים וצעיף מהודר, מדבר כמי שאין לו מה להפסיד. הוא חזק בניים־דרופינג, נוזף, משבח ומספר (וחוזר ומספר) סיפורים על החברים המפורסמים שלו. גם כשהוא אומר מילים קשות, הוא עוטף אותן בחן ובקסם, מתכופף לעברי ומושיט אגרוף שפוגש את האגרוף שלי או טופח על ברכי. "איזה חוויות היו לי בחיים!" הוא אומר, מניד ראשו בהשתאות. "לפעמים קשה להאמין".

עבדת עם מייקל ג'קסון יותר מכל אדם אחר שאינו בן משפחה שלו. מה אנשים לא מבינים לגביו?

"אני שונא לדבר על זה בפומבי, אבל מייקל גנב המון־המון שירים. את 'בילי ג'ין' הוא גנב מ-State of Independence (של דונה סאמר). התווים לא משקרים, מאן. הוא היה מאוד ערמומי. מקיאווליסטי ממש".

הביטלס | צילום: AP

כלומר?

"הוא היה רודף בצע, מאן. בשיר Don’t Stop Till You Get Enough - גרג פילינגיינס כתב חלק מהשיר, ומייקל היה צריך לתת לו עשרה אחוזים מהבעלות על השיר. הוא לא עשה את זה".

מה בדבר נושאים שלא קשורים למוזיקה? איפה לא הבינו אותו?

"אני עשיתי לו את המוות בעניין הניתוחים הפלסטיים, מאן. הוא תמיד היה מצדיק את זה בתירוצים על איזו מחלה שיש לו. בולשיט!"

עד כמה הבעיות שלו נבעו מהפרסום?

"אתה מתכוון למראה החיצוני שלו? הייתה לו בעיה עם זה, כי אבא שלו התעלל בו ואמר לו תמיד שהוא מכוער. אז למה אפשר כבר לצפות?"

זה ניגוד מוזר כל כך – העליזות והשמחה שבמוזיקה שלו, לעומת החיים שהפכו יותר ויותר עצובים.

"נכון, אבל בסוף הבעיה של מייקל הייתה 'פרופופול', וזאת בעיה שמשפיעה על כולם - לא משנה כמה אתה מפורסם. תאגידי תרופות שמייצרים את האוקסיקונטין וכל השיט הזה, זה סיפור רציני ביותר. אני הסתובבתי בבית הלבן במשך שמונה השנים של הקלינטונים, ולמדתי הרבה על ההשפעה של תאגידי התרופות. זאת לא בדיחה. מה המזל שלך, מאן?"

מזל דגים.

"גם אני. זה מזל נהדר".

× × ×

הזכרת את בני הזוג קלינטון, שהם חברים שלך. למה לדעתך יש עדיין כל כך הרבה התנגדות אינסטינקטיבית כלפיהם? מה אנשים לא רואים בהילארי, למשל, שאתה כן רואה?

"זה בגלל שיש לה צד סודי - וכשאתה מסתיר סודות, הם מתפוצצים לך בפנים".

סודות כמו מה, למשל?

"זה עוד משהו שלא כדאי שאני אדבר עליו".

אין ספק שאתה יודע הרבה.

"אני יודע יותר מדי, מאן".

יש משהו שהלוואי שלא היית יודע?

"מי רצח את קנדי".

מי עשה את זה?

"ג'יאנקאנה (סם ג'יאנקנה, המאפיונר משיקגו). היה קשר בין סינטרה למאפיה, ובין המאפיה לקנדי. ג'ו קנדי - הוא היה איש רע - הוא בא לפרנק וביקש ממנו שיפנה לג'יאנקנה בעניין גיוס קולות".

שמעתי כבר את התיאוריה הזאת, שהמאפיה סייעה לקנדי לנצח במדינת אילינוי ב־1960.

"לא כדאי שנדבר על זה בגלוי. מאיפה אתה?"

טורונטו.

"אני הייתי בקונצרט במאסי־הול".

באמת? הקונצרט של צ'ארלי פרקר עם מינגוס והחבר'ה שלו?

"כן, מאן. אחרי זה יצא לי לראות את החוזה שלהם. הלהקה כולה קיבלה 1,100 דולר. באותם ימים זה היה סתם עוד מופע. זה לא היה קונצרט היסטורי, כמו וודסטוק. אני לא מת על הפסטיבלים האלה. אילון מאסק מנסה כל הזמן לשכנע אותי להגיע לברנינג מאן. לא תודה! אבל מי יכול היה לשער למה וודסטוק יהפוך? ג'ימי הנדריקס היה שם. דפק לגמרי את ההמנון הלאומי".

הנדריקס לא היה אמור לנגן ב־Gula Matari?

"כן. הוא היה אמור לנגן באלבום שלי והשתפן. הוא היה עצבני כי היה צריך לנגן עם טוטס טילמנס, הרבי הנקוק, היוברט לאוס ורולנד קירק - אלה מאדרפאקרס לגמרי מפחידים. טוטס היה אחד הסולנים הגדולים ביותר בעולם. החברים שניגנו באלבומים שלי היו החבר'ה הטובים ביותר בעולם והנדריקס חשש לנגן איתם".

מה חשבת כששמעת מוזיקת רוק בפעם הראשונה?

"מוזיקת רוק היא בסך הכל הגרסה הלבנה לרית'ם־נ־בלוז, מאדרפאקר. פגשתי את פול מקרתני כשהוא היה בן 21".

מה היה הרושם הראשון שלך מהביטלס?

"הם היו המוזיקאים הגרועים ביותר בעולם. פול היה נגן הבס הגרוע ביותר ששמעתי מימיי. ורינגו - יותר טוב שלא נדבר על זה בכלל. אני זוכר שהיינו פעם בסטודיו עם ג'ורג' מרטין ורינגו נזקק לשלוש שעות כדי להקליט קטע של ארבע תיבות לשיר. הוא פשוט לא קלט את זה. אמרנו לו, 'בחור, למה שלא תשתה קצת בירה עם ליים, תאכל פשטידת רועים, תנוח שעה וחצי ותירגע'. וזה מה שהוא עשה. ואנחנו הזמנו את רוני וורל, מתופף ג'אז, שנכנס לאולפן לרבע שעה והקליט את הקטע. כשרינגו חזר הוא ביקש מג'ורג' שישמיע לו שוב את החלק הבעייתי, וכשג'ורג' עשה את זה, הוא אמר, 'זה נשמע לא רע בכלל'. 'נכון', אמרתי לו, 'כי זה לא אתה מתופף, מאדרפאקר'. אבל הוא בחור נהדר".

היו רוקרים שחשבת שהם כן טובים?

"אהבתי בשעתו את הלהקה של אריק קלפטון, איך קראו להם?"

קרים.

"כן. הם ידעו לנגן. אבל אתה יודע מי שר ומנגן ממש כמו הנדריקס?"

מי?

"פול אלן".

בחייך! אלן ממייסדי מיקרוסופט?

"כן, מאן. יצאתי להפלגה על היאכטה שלו, והוא הזמין את דיוויד קרוסבי, ג'ו וולש, שון לנון, כל המאדרפאקרס המטורפים האלה. ואז ביומיים האחרונים הגיע סטיבי וונדר עם הלהקה שלו, והזמין את פול להצטרף אליהם בנגינה. הוא טוב, מאן".

אתה מסתובב עם חבר'ה מהחלונות הגבוהים ותמיד היה לך חשוב לעשות דברים טובים, אבל אתה רואה אצל האולטרה־עשירים האלה את אותה דאגה לעניים ולנזקקים שחשובה לך כל כך?

"לא. העשירים לא עושים מספיק. הם לא שמים זין. אני גדלתי ברחוב, ואני דואג לכל הילדים שאין להם כלום, כי אני מרגיש שאני אחד מהם. האנשים האלה לא יודעים מה זה להיות עני, אז לא אכפת להם".

נראה לך שמצבנו כמדינה טוב יותר היום מאשר כשאתה התחלת בפעילות הומניטרית לפני 50 שנה?

"לא. אנחנו במצב הגרוע ביותר שהיינו אי פעם, וזאת בדיוק הסיבה שאנחנו רואים אנשים מנסים לשנות. פמיניזם: נשים אומרות שהן לא מוכנות לסבול עוד. גזענות: אנשים יוצאים לרחובות ונלחמים בתופעות גזענות. אלוהים מציג בפנינו את כל הרע, כדי לגרום לאנשים לקום ולהילחם במצב".

ווינפרי | צילום: AP

זה הכל בגלל הטראמפיזם?

"זה טראמפ וכל הרד־נקס הנבערים. טראמפ רק אומר להם את מה שהם רוצים לשמוע. אני נהגתי לבלות איתו. הוא מאדרפאקר מופרע. מוגבל מבחינה מנטלית, מגלומן, נרקיסיסט. אני לא סובל אותו. אתה יודע שיצאתי פעם עם איוונקה?"

מה, באמת?

"כן, אדוני. לפני 12 שנים פנה אליי טומי הילפיגר, שעבד עם בתי, קידאדה, ואמר, 'איוונקה רוצה לצאת לארוחת ערב איתך'. אמרתי, 'אין בעיה. היא מאדרפאקר לוהטת'. היו לה את הרגליים הכי יפות שראיתי בחיים. רק האבא הלא־נכון".

אתה חושב שחברה שלך, אופרה, תהיה נשיאה טובה?

"אני לא מאמין שהיא תרוץ לנשיאות. אין לה את הכלים לזה. אם לא היית מושל של מדינה, מנכ"ל חברה או גנרל בצבא, אתה לא תדע איך להנהיג אנשים".

אבל היא בהחלט מנכ"לית של חברה.

"אני מאמין שמנצח תזמורת יודע איך להנהיג אנשים יותר מרוב אנשי העסקים. בטח יותר מטראמפ. הוא לא יודע כלום. מי שמבין משהו במנהיגות אמיתית לא היה גורם לכל כך הרבה אנשים לצאת נגדו. הוא פאקינג אידיוט".

הגזענות בהוליווד גרועה כמו בשאר המדינה? אני יודע שכשהתחלת לכתוב מוזיקה לסרטים היו מפיקים שאמרו שהם לא רוצים 'פסקול בלוזי' וכולם הבינו מה זה אומר. אתה עדיין נתקל בגזענות כזו?

"המצב עדיין דפוק. ב־1964, כשהייתי בלאס־וגאס, היו מקומות שלא יכולתי להיכנס אליהם, כי הייתי שחור, אבל פרנק (סינטרה) סידר את העניינים בשבילי. כדי לשנות דברים צריך מאמץ אינדיבידואלי כזה. צריך שאנשים לבנים יגידו ללבנים אחרים, 'אתה באמת רוצה לחיות כמו גזען? זה באמת מה שאתה מאמין בו?' אבל כל מקום הוא שונה. כשאני מגיע לדבלין, בונו מזמין אותי לשהות בטירה שלו, כי אירלנד היא ארץ גזענית נורא. בונו הוא כמו אח שלי, מאן. הוא קרא לבן שלו על שמי".

יו־2 עדיין עושים מוזיקה טובה, לדעתך?

(מניד בראשו לשלילה)

למה לא?

"אני לא יודע. אני אוהב את בונו בכל ליבי, אבל על הלהקה מופעל יותר מדי לחץ. הוא עושה מעשים טובים בכל העולם. הפעילות ההומניטרית שבה השתתפתי איתו ועם בוב גלדוף הייתה אחד הדברים הגדולים ביותר שעשיתי מעולם. לא פחות מ־We Are The World".

אתה כותב בביוגרפיה שלך שהרוקרים שהתבקשו לשיר בהפקה הזו התלוננו על השיר. מה הסיפור?

"זה לא היו זמרי הרוק. זאת הייתה סינדי לאופר. המנהל שלה בא אליי ואמר, 'הרוקרים לא אוהבים את השיר'. אני יודע איך השיט הזה עובד. הלכנו לראות את ספרינגסטין, הול ואוטס, בילי ג'ואל, וכל שאר החבר'ה, והם אמרו, 'אנחנו אוהבים את השיר'. אז אמרתי ללאופר, 'אוקיי, את יכולה להקליט את הקטע שלך וללכת'. והיא פשוט דפקה כל ניסיון הקלטה שעשינו, כי הצמיד והשרשרת שלה עשו רעש שקשוק שנקלט במיקרופון. היא הייתה היחידה שהייתה לה בעיה".

× × ×

לפני מספר שנים היה ציטוט שיוחס לך – לא מצאתי את המקור, אז אולי זה לא נכון – שבו קטלת את הראפ וקראת לו אוסף של ארבע תיבות שחוזרות בלופ. אתה עדיין חושב כך?

"זה נכון לגבי הראפ. זה משפט מוזיקלי אחד שחוזר שוב ושוב ושוב ושוב. האוזן צריכה את המלודיה שתפנק אותה בלי הפסקה, כי המוח מתנתק כשהמוזיקה לא משתנה. ככה זה במוזיקה".

אתה מזהה רוח של ג'אז במוזיקת הפופ של היום?

"לא. אנשים ויתרו על זה כדי לרדוף אחרי הכסף. כשהם נוהים אחרי מותגי יוקרה וכל השיט הזה, אלוהים יוצא מהחדר. אף פעם לא עשיתי מוזיקה בשביל הכסף או התהילה. אפילו לא את Thriller (של מייקל ג'קסון). אין מצב! אתה יכול להוציא מיליון דולר על קטע לפסנתר, ושום דבר לא יחזיר לך את מיליון הדולר. זה פשוט לא עובד ככה".

האם יש איזושהי חדשנות במוזיקת הפופ המודרנית?

"ממש לא! זה רק לופים, ביטים, חרוזים ותבניות מוזיקליות. מה יש לי ללמוד מזה? אין שום פאקינג שירים. השיר הוא הכוח. הזמר הוא רק השליח. הזמר הטוב ביותר בעולם לא יכול להציל שיר גרוע. את זה למדתי לפני 50 שנה, וזה הלקח החשוב ביותר למפיק שלמדתי מימיי. אם אין לך שיר נפלא - זה לא משנה מה תלביש עליו - אי־אפשר להציל אותו".

מה היה החידוש הגדול ביותר שלך במוזיקה?

"כל מה שעשיתי".

למאר | צילום: AP

כל מה שעשית היה פורץ דרך?

"כל מה שעשיתי נתן לי סיבה לגאווה. בהחלט. אלה היו ניגודים מדהימים של ז'אנרים. מאז שהייתי מאוד צעיר, ניגנתי את כל סוגי המוזיקה: מוזיקת בר־מצווה, מארשים של סוזה, מוזיקת מועדוני חשפנות, ג'אז, פופ. הכל. לא הייתי צריך ללמוד שום דבר כדי לעשות את מייקל ג'קסון".

למה השירים היום פחות טובים מפעם?

"המנטליות של מי שכותב אותם. כיום, המפיקים מתעלמים מכל העקרונות המוזיקליים של הדורות הקודמים. זאת בדיחה. זאת לא הדרך. זה לא עובד ככה. אתה אמור לנצל את כל מה שהיה בעבר. אם אתה יודע מאיפה באת, קל לך יותר להגיע ליעד שלך. אתה חייב להבין את המוזיקה כדי שזו תיגע באנשים ותהפוך לפסקול של החיים שלהם. אני יכול לספר לך על אחד הרגעים הגדולים ביותר בחיי?"

ברור.

"זה היה בפעם הראשונה שבה ציינו את יום הולדתו של דוקטור קינג בוושינגטון הבירה, וסטיבי וונדר היה אחראי על הטקס. הוא ביקש ממני להיות המנהל המוזיקלי. אחרי ההופעה הלכנו למסיבת קבלת הפנים, ושלוש גברות ניגשו אליי: האישה המבוגרת החזיקה את התקליט של 'סינטרה בסאנדס' עם עיבודים שלי, בתה החזיקה את האלבום שלי The Dude, והבת הצעירה באה עם Thriller. שלושה דורות של נשים אמרו לי שאלה האלבומים האהובים עליהן. זה ריגש אותי מאוד".

יש בפופ העכשווי כאלה שעושים עבודה טובה?

"ברונו מארס, צ'אנס דה ראפר, קנדריק לאמאר... אני אוהב את החשיבה של קנדריק. הוא עם הרגליים על הקרקע. גם צ'אנס. והאלבום של אד שירן מעולה. סאם סמית' - הוא כל כך פתוח וגלוי בקשר למיניות שלו. אני מת על זה. מארק רונסון הוא אחד שיודע איך להפיק אלבום".

אם נתעלם לרגע מאיכות השירים עצמם, אתה מבחין בטכניקות הפקה או סאונד שנשמעות לך רעננות וחדשניות?

"לא. אין שום דבר חדש. המפיקים הם עצלנים ורודפי בצע".

במה מתבטאת העצלנות?

"תקשיב למוזיקה - החבר'ה האלה לא יודעים מה הם עושים. אתה חייב לכבד את המתנה שאלוהים נתן לך בכך שתלמד את המקצוע שלך".

נראה לך שיש עתיד לעסקי המוזיקה?

"עסקי המוזיקה כבר לא קיימים! אם האנשים האלה היו מקשיבים לשון פאנינג לפני 20 שנה, לא היינו נמצאים בבוץ הזה. אבל עסקי המוזיקה עדיין מלאים באנשים קטנוניים וקמצנים. אי־אפשר כל הזמן לחשוב, 'פעם, בזמני...'. ככה אי־אפשר לעבוד".

אתה מדבר על עסקים ולא על מוזיקה, אבל אולי גם אתה, ואני אומר את זה מתוך כבוד, חוטא לפעמים במחשבות שיכולות להיכלל בקטגוריה של "פעם, בזמני..."?

"העקרונות במוזיקה קיימים גם היום, מאן. מוזיקאים כיום לא יכולים להתקדם עד הסוף עם המוזיקה שלהם, כי הם לא עשו שיעורי בית, ולא הפעילו את האונה השמאלית של המוח. מוזיקה היא רגש ומדע גם יחד. אין צורך לתרגל רגש, כי זה משהו שבא באופן טבעי. טכניקה זה סיפור שונה לחלוטין. אם אתה לא יכול לפרוש את האצבעות שלך בין שלוש וארבע לבין שבע ושמונה על הפסנתר - אתה לא יכול לנגן. בלי טכניקה ההתקדמות שלך יכולה להיות מוגבלת מאוד. האם המוזיקאים האלה יודעים מה זה טנגו? מאקומבה? מוזיקה של היורובה? סמבה? בוסה נובה? סלסה? צ'ה־צ'ה?"

לא בטוח שצ'ה־צ'ה.

"מרלון ברנדו נהג לרקוד איתנו צ'ה־צ'ה. הוא היה רקדן מעולה. הוא היה המאדרפאקר הכי מקסים שיכולת לפגוש. הוא היה מוכן לזיין הכל. הכל! הוא היה יכול לזיין תיבת דואר. את ג'יימס בולדווין. ריצ'רד פריור (אשתו של פריור אישרה מאז פרסום הראיון שבעלה אכן שכב עם ברנדו), מרווין גיי".

הוא שכב עם כולם?! איך אתה יודע את זה?

(מעווה את פניו) "בחייך, מאן. הוא פשוט לא שם זין! אתה אוהב מוזיקה ברזילאית?"

כן. אבל אני לא מכיר הרבה מעבר לז'ורז'י בן ז'ור וז'ילברטו ז'יל.

"ז'ילברטו ז'יל וקאיטנו ולוזו הם מלכים! אתה יודע, שאני מבקר בפאבלות כל שנה. יש להם חיים קשים, למאדרפאקרס האלה. אבל הם קשוחים. אתה חושב שבאמריקה קשה? שם המצב הרבה יותר גרוע".

קראתי שבתור בחור צעיר נהגת להסתובב עם אקדח.

"כן".

יצא לך לירות בו?

"כן".

על מה ירית?

(מחייך) "רק באימונים".

בוא, אני אשאל אותך שאלה שאולי תפתיע אותך. בביוגרפיה שלך אתה כותב שזמן לא רב אחרי Thriller עברת התמוטטות עצבים. אתה מדבר לעיתים תכופות על הרגעים הגדולים בחיים שלך, ותהיתי אם תוכל לדבר גם על אחד מרגעי השפל.

"מה שקרה הוא שעבדתי כמפיק בסרט 'הצבע ארגמן'. ספילברג ואני חברים טובים עד היום, מאן. הוא בחור נהדר. מאוד אהבתי לעבוד איתו".

אוקיי, אבל מה קרה ב'צבע ארגמן' שגרם לך להתמוטט?

"מה שקרה הוא שאני הייתי המפיק, ואחרי שסיימנו את הצילומים כולם יצאו לחופשה. כולם חוץ ממני. אני הייתי צריך להישאר בבית לכתוב שעה ו־55 דקות של מוזיקה לסרט. הייתי כל כך עייף שהעיניים שלי לא תיפקדו. העמסתי על עצמי המון דברים, והיה לזה מחיר. אתה לומד מהטעויות, ואני למדתי שזה משהו שאני לא יכול לעשות שוב אף פעם".

מה הייתה הטעות האחרונה שלימדה אותך לקח?

"האלבום האחרון שלי (Q Soul Bossa Nostra, 2010). לא רציתי לעשות אותו, אבל הראפרים רצו להקליט משהו כאות הוקרה, ולעשות גרסאות של שירים שהפקתי במהלך הקריירה שלי. אמרתי להם, 'תראו, אתם חייבים שהמוזיקה שלכם תהיה טובה יותר מזו שאנחנו עשינו במקור'. זה לא קרה. טי־פיין ממש לא הקדיש תשומת לב לפרטים".

אתה עוד מעט בן 85. אתה פוחד מהסוף?

"לא".

מה אתה חושב שקורה אחרי המוות.

"אתה נגמר ואיננו."

אתה איש דתי?

"לא, מאן. אני יודע יותר מדי. הכרתי את רומנו מוסוליני, פסנתרן הג'אז והבן של בניטו מוסוליני. נהגנו לאלתר יחד כל לילה, והוא היה מספר לי על שורשי הדת הקתולית. לנוצרים הקתולים יש דת שמבוססת על פחד, עשן ורצח. והגימיק החזק ביותר בעולם הזה הוא הווידוי: 'רק תגיד לי במה חטאת, והכל יהיה בסדר'. בחייך! בכל מקום בעולם אפשר לראות שהמבנים הגדולים והמפוארים ביותר הם כנסיות קתוליות. זה כסף, מאן. זה ממש דפוק!"

בנוגע לכסף - יש לי שאלה קצת גסה. חצי מחייך המקצועיים השקעת בעבודה על ג'אז, תחום שהוא לא רווחי במיוחד. מתי התחלת להרוויח בגדול?

"אחרי לסלי גור. כשנכנסתי לעסקי ההפקה. אני הייתי סגן הנשיא השחור הראשון בחברת תקליטים (מרקורי). זה היה נפלא - פרט לעובדה שלא שילמו לי על ההפקה. אתה יודע איך זה עובד. אתה הרי מכיר את המדינה שבה אנחנו חיים. אבל זה קרה אחר כך, בשנות ה־70, כשהתחלתי להפיק אמנים אחרים, וכשהגעתי למייקל, כמובן. הכסף הגדול הגיע מהפקות טלוויזיה - 'הנסיך המדליק מבל אייר', זה היה ענק. ערוץ Mad TV פעל 14 שנים. זה היה כסף נהדר".

הילדות שלך, ההתבגרות בצל הבעיות של אמך והחיים בעוני – עד כמה כל זה השפיע על האופן שבו אתה מתייחס להצלחה?

"ברור שזה משפיע. אני מאוד מעריך את כל השיט שיש לי, בדיוק בגלל שאני יודע מה זה כשאין לך כלום".

אתה חושב על אמך לעיתים תכופות?

"כל הזמן. היא מתה בבית חולים לחולי נפש. אישה מבריקה, שמעולם לא קיבלה את העזרה שהייתה זקוקה לה. אפשר היה לטפל בסכיזופרניה שלה בעזרת ויטמין B, אבל היא לא יכלה לקבל את הטיפול כי היא הייתה שחורה".

כשאתה חושב עליה היום, מה עולה לך בראש?

"שהלוואי ויכולתי להיות קרוב יותר אליה. מה שקרה לה גרם סבל גדול לילדים".

מה האתגר הגדול ביותר שעדיין עומד בפניך?

"Qwest TV. כולם ממש מתרגשים מזה. זה הולך להיות נטפליקס מוזיקלי. המוזיקה הטובה ביותר בעולם מכל הז'אנרים. כך שאם צעירים רוצים לשמוע משהו נפלא, הם יוכלו למצוא את זה שם. אני לא מאמין שאני עומד לקחת חלק בדבר כזה. נגמלתי משתייה לפני שנתיים ואני מרגיש היום כמו בן 19. מעולם לא הייתי יצירתי כל כך. אני אומר לך, מאן, איזה חיים!"