שבת 15 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אדם זגייבסקי | צילום: טל שחר
    24 שעות • 14.02.2018
    "החוק הפולני הוא בושה"
    החוק שאוסר לייחס לפולין אחריות לפשעי השואה מזעזע את אדם זגייבסקי, מגדולי המשוררים במדינה, אחד הכותבים החשובים בעולם ומועמד בולט לזכייה בפרס נובל. "זה חוק ציני שמתעלם מהאמת ההיסטורית", הוא אומר לרגל ביקורו בארץ. בראיון מיוחד זגייבסקי מדבר על כניסתו לרשימה השחורה של השלטונות בוורשה, על פריחת השירה הפולנית בישראל ועל ויסלבה שימבורסקה שבעצם גילתה אותו
    אלעד זרט | צילום: טל שחר

    אדם זגייבסקי הוא מגדולי משוררי פולין, אחד הכותבים החשובים בעולם היום ומועמד בקביעות לזכייה בפרס נובל. אבל למרות ההערצה שלה הוא זוכה בעולם, יש כאלה בפולין שלא ממש אוהבים אותו. במיוחד במסדרונות השלטון. מתחילת דרכו זגייבסקי יצא באומץ נגד השלטונות בארצו. אבל החוק החדש שאושר בפרלמנט הפולני, שאוסר לייחס לעם הפולני אחריות לפשעי השואה, פשוט מוציא אותו מדעתו.

     

    "זה חוק ציני, והוא חלק מהמניפולציה הפוליטית", אומר זגייבסקי בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" לרגל ביקורו בארץ. "אין לחוק הזה שום קשר עם שאיפות רציניות להבהיר דברים היסטוריים. אתה לא מסדיר היסטוריה על ידי חוקים, וזו גם הסיבה שבגללה החוק התקבל בפולין כמחווה מאוד צינית".

     

    גם בפולין לא היו מרוצים מהחקיקה החדשה?

     

    "כן. צריך להבין שפולין מאוד מפוצלת מבחינה פוליטית היום. אלה שהצביעו עבור הממשלה ודאי שמחו על החוק, אבל הרוב האינטלקטואלי בפולין הוא נגד הממשלה, נגד המניפולציות האלו. זה נראה יותר כמו מהלך טרום־בחירות שאין לו שום קשר לזיכרון ההיסטורי. הממשלה נוטה יותר ויותר ימינה. הפוליטיקאים מנסים לקנות את הקולות מן הימין הקיצוני וזאת נראית להם דרך לגיטימית לעשות זאת. אבל בפועל חוק שכזה מהווה הזנחה טוטאלית של האמת ההיסטורית".

     

     

    למה הם התעוררו אחרי יותר מ־70 שנה?

     

    "כי זה עיתוי טוב לסחוט קולות. יש קבוצה רחבה שמתנדנדת בין הימין השמרני לימין הלאומני, ובשלטון רוצים לכבוש אותה. הם לא רואים את העולם כמקום מורכב שיש בו מקום לדיון. כל מה שאכפת להם זה הבחירות הבאות בפולין. זו חשיבה טיפשית ביותר".

     

    בישראל החוק עורר גל וידויים של ניצולי שואה שסיפרו על המעשים הקשים של אזרחים פולנים בזמן השואה.

     

    "אני חושב שזה אך טבעי. אני זוכר איך חברים יהודים שלי נאלצו לעזוב את פולין אחרי 1968, כשהיה גל אנטישמיות קומוניסטי. הממשלה אומרת שנמאס לה מעיקרון 'הפדגוגיה של הבושה', שאיפיינה יותר את הפוליטיקה הישנה של הממשלה הקודמת. היו אז ימים של פתיחות מוחלטת למה שקרה במלחמת העולם השנייה. הממשל החדש קורא לזה 'פדגוגיה של בושה', בעוד שזאת הייתה בעצם 'פדגוגיה של אמת'. הבושה היא עליהם. הם סוגרים את המחקר ואת הדיון ההיסטורי".

     

    לקראת קטסטרופה

     

    שנים שזגייבסקי חי בגלות, אך בשנים האחרונות חזר לפולין. למרות שהממשל בארצו לא יהיה שמח עם הביקורת שלו, חשוב לזגייבסקי להשמיע את קולו מעל כל במה. הוא הגיע לארץ שלשום לקחת חלק באירוע שייערך הערב במשכנות שאננים לכבוד צאת ספרו "אסימטריה" (תירגם: דוד וינפלד, הוצאת "אבן חושן"). למרות חשיבותו והשפעתו בעולם, משרד החוץ הפולני לא נרתם לעזרה לממן את הגעתו. בסופו של דבר, עיריית קרקוב הרימה את הכפפה וזגייבסקי הצליח לבוא.

     

    אנחנו יושבים בתל־אביב בכיכר דיזנגוף. זגייבסקי (72) נחמד ומאיר פנים, אדם ששירתו ניכרת בפניו. הוא כבר ביקר בישראל פעמיים — הראשונה ב־1998, "בימים שברק היה ראש ממשלה, והייתה תחושה של תקווה ושלום באוויר". הפעם השנייה הייתה לפני עשר שנים כשהגיע לכנס ספרות באוניברסיטת בן־גוריון.

     

    "תראה, יש לי מוניטין של מבקר הממשלה הזאת. כתבתי כמה מאמרים והתראיינתי נגדם, אז אני ברשימה השחורה שלהם. אבל אני הייתי ברשימה השחורה גם תחת המשטר הקומוניסטי, כך ששום דבר לא חדש לי. אני אשרוד את זה", הוא אומר.

     

    נדמה פשוט שפולין הצטרפה לגל לאומני ששוטף את אירופה.

     

    "זה נכון, ובמובן מסוים אנחנו באמת מתקדמים לאיזשהו משהו קטסטרופלי. הזיכרון האנושי כנראה מוגבל ל־70 שנה ואחריהן אנחנו שוכחים מה קרה. אנחנו מתקדמים יותר ויותר לעולם לאומני פנאטי. אני שונא לאומניות. לאומנות וקומוניזם הם שני זרמים מפלצתיים נוראיים. אנחנו עדיין לא בקצה של הטירוף, ואני לא רואה מלחמה גדולה באירופה כל רגע, אבל הרוחות בהחלט השתנו וזה מפחיד. לפני שהממשלה החדשה נבחרה 70 אחוז מאזרחי פולין היו בעד קליטת פליטים. היום, אחרי המניפולציה והתעמולה בטלוויזיה הממלכתית, 70 אחוז נגד קליטת פליטים".

     

    איך אתה מרגיש עם הביקור הנוכחי בישראל ועם החיבוק החם מצד קהל הקוראים?

     

    "אני תמיד מסוקרן לגבי ישראל. יש לי כמובן חברים ישראלים, משוררים שאני מתכתב איתם. אני מרגיש טוב לבוא לפה, ובמובן מסוים הקשר הזה שאני חש הוא גם זה שמחבר את השירה שלי, והשירה הפולנית בכלל, לקהל הישראלי. אני חושב שהשירה הפולנית יותר הומנית, פחות אקדמית. הטכניקה היא לא העניין המרכזי בה. הרוח, הנשמה של השירה, מדברת".

     

    ואכן, זגייבסקי זוכה לחיבוק חם במיוחד בקרב קהל הקוראים הישראלי. אין ספק שמשוררים פולנים אהובים במיוחד בישראל, ומספיק למנות את ויסלבה שימבורסקה וצ'סלב מילוש כדי להמחיש את גודל ההערצה בקרב קוראים ששירה אינה כוס התה שלהם. זגייבסקי, במובן מסוים, הוא משורר כזה, שנמנה עם ראשי "הגל החדש" בשירה הפולנית — דור המשוררים שנולדו סמוך לתום מלחמת העולם השנייה, ואשר החוויה המעצבת שלו הייתה המשטר הסטאליניסטי בפולין של שנות ה־50, ואחר כך המציאות הפוליטית החברתית והכלכלית הקודרת של ה־60. זגייבסקי כותב שירה בהירה, חווייתית, לא אניגמטית, שירה שמתכתבת עם המציאות החרבה שאליה נולד אחרי מלחמת העולם השנייה.

     

    "אף אחד לא התעסק איתה". ויסלבה שימבורסקה | צילום: EPA
    "אף אחד לא התעסק איתה". ויסלבה שימבורסקה | צילום: EPA

     

    פרס נובל האמריקאי

     

    הוא נולד ב־1945 בלבוב (היום מערב אוקראינה, לפנים פולין) וגדל בגְלִיוִיצֶה, לשם עקרו הוריו בתום מלחמת העולם השנייה. מאוחר יותר עבר לקרקוב ולמד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה. "חייתי עשרים שנה בצרפת", הוא אומר על השנים שבהן היגר מפולין בתקופת הקומוניזם, "אבל הסיבה שעזבתי לפריז היא בעקבות אישה. הייתי מתנגד פוליטי, אבל הייתי נשאר למרות ההתנגדות שלי לולא האהבה. לא יכולתי לפרסם בפולין כי הייתי ברשימות השחורות".

     

    עכשיו אתה כבר יכול להוציא ספרים.

     

    "טוב, עכשיו הרשימות השחורות לא כוללות פרסום ספרים אלא רק איסור לטוס למקומות מסוימים. אולי דברים ישתנו בעתיד, מי יודע. אבל בזמני הייתה קבוצה של משוררים ופירסמנו מגזין שירה והייתה לנו את הדרך לפרסם שירה".

     

    זגייבסקי כבר זכה בפרסים נכבדים — בהם פרס נוישטאט המוכר כ"פרס נובל האמריקאי" — וזה רק עניין של זמן עד שיזכה בפרס נובל לספרות. הוא נחשב לבא בתור בשושלת המשוררים הפולנית, אחרי צ'סלב מילוש, זביגנייב הרברט וויסלבה שימבורסקה, שהצליחו לכבוש את לבבות קוראי השירה מכל קצווי עולם.

     

    את הפרסום הראשון הוא חייב עד היום לשימבורסקה, שהייתה אז עורכת שירה של מגזין שבועי בקרקוב. "הכרתי את שימבורסקה טוב מאוד", הוא אומר בחיוך ומוסיף: "כשעברתי ללמוד באוניברסיטה בקרקוב הייתי מאוד ביישן והערצתי את כל הסופרים הגדולים. לאט־לאט התחלתי לכתוב, ואני זוכר את הביקור הראשון שהלכתי לשימבורסקה. היא הייתה עורכת שירה במגזין שבועי בקרקוב שנקרא 'חיי הספרות'. היא קיבלה מדי פעם משוררים צעירים, ושם נפגשתי איתה לראשונה. אני רעדתי".

     

    מה היא אמרה כשבאת?

     

    "בביקור הראשון היא אמרה 'ובכן, יש משהו, אבל נצטרך לחכות. תחזור בעוד כמה חודשים'. ובאמת חזרתי אחרי מספר חודשים ואז היא פירסמה שיר שלי. היא הייתה הראשונה שפירסמה שיר שלי, ומאוחר יותר הפכנו לידידים קרובים מאוד. שימבורסקה הייתה ליידי נהדרת עם חוש הומור נפלא. אישה מצחיקה שלא אהבה כל כך לדבר על שירה כי אם על נושאים יומיומיים ועל פוליטיקה. כשחתמתי על מכתב המחאה נגד השינויים בחוקה ביקשו ממני להחתים גם את שימבורסקה, אז הלכתי אליה והיא חתמה בזכותי. זה היה המכתב שהכניס אותי לרשימה השחורה של השלטון".

     

    אז גם שימבורסקה הייתה ברשימה השחורה?

     

    "היא הייתה מוכרת מדי, אישיות עם כוח. אף אחד לא באמת התעסק איתה, ולא נראה לי שהיו לה בעיות בפרסום ספרים. אני, לעומת זאת, לא יכולתי להוציא ספרים בהוצאות מוכרות אחרי המכתב הזה".

     

    שירת האקסטזה

     

    זגייבסקי כותב על הזיכרון שנעלם ועל הרחובות שהשתנו. המציאות של הזיכרון הישן עם החיים החדשים היא המורכבות של שירתו. בשיר "אלגיה שלא נכתבה ליהודי קרקוב" הוא כותב: "אֲבָל עָצוּב מִכֹּל הוּא רְחוֹב יוּזֶפָה, הַצַּר כְּמוֹ הַיָּרֵחַ בְּמוֹלָדוֹ,/ שֶׁאֵין בּוֹ עֵץ אֶחָד וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא לֹא נְטוּל חֵן מְסֻיָּם", ומנסה להעלות באוב את הרחוב שהיה פעם שוקק בקהילה היהודית שנעלמה. ומנגד הוא מציג את החיים המורכבים של הפולנים בצל הזיכרון ההיסטורי, כפי שעולה בשיר "27 בינואר": "יוֹם כְּפוֹרִי. שֶׁמֶשׁ קָרָה./ נְשִׁימוֹת לְבָנוֹת./ אֲבָל בְּאוֹתוֹ יוֹם שִׁשִּׁי לֹא יָדַעְנוּ בְּבִטְחָה/ מַה לַּחְגֹּג וְעַל מָה לְהִתְאַבֵּל./ — מִפְּנֵי שֶׁהָיָה זֶה, בַּד בְּבַד,/ יוֹם הַזִּכָּרוֹן לְקָרְבְּנוֹת הַשּׁוֹאָה/ וְיוֹם הַהֻלֶּדֶת הַחֲגִיגִי שֶׁל מוֹצַרְט./ הַזִּכָּרוֹן שֶׁלָּנוּ לֹא יָדַע מַה לַּעֲשׂוֹת".

     

    את תהילתו קיבל לאחר ששירו "נסה להלל עולם שהוטל בו מום" פורסם בעמוד האחרון של "הניו־יורקר", בגיליון שהוקדש ל־11 בספטמבר אחרי הפיגוע במרכז הסחר העולמי. השיר, שמתאר את החורבן שאליו נולד זגייבסקי, נקשר לחורבן העולם החדש, ומאז נפוץ השיר ברחבי ניו־יורק ואפשר היה לראותו בחלונות ראווה ועל גבי קירות בתים ומקומות הנצחה.

     

    "בזמן הפיגועים במרכז הסחר העולמי הייתי בפריז ולא ידעתי על הפרסום", הוא אומר. "אבל אחרי הפרסום קיבלתי מאות תגובות ומיילים מקוראים אנונימיים. זה היה מדהים ונפלא. השיר הזה נכתב מתוך החיים הפרטיים שלי. כשהייתי קטן מאוד אבא שלי אהב לטייל בהרים. פעם אחת התחבאנו בכפר שנחרב, למעשה לא על ידי הגרמנים אלא על ידי הקומוניסטים אחרי המלחמה. הם יישבו מחדש את האוקראינים שהואשמו בתמיכה בטרוריסטים. ומה שנשאר מכל זה, זה כפרים מתים. זה מחזה לא ייאמן. יש לך תפוחי עץ שגדלו לממדים ענקיים כי אין אף אחד שיקטוף אותם. יש סרפדים בכל מקום, כי יד אדם לא עצרה את התפשטותם. ונשארה בי תמונה של אנשים שעזבו וחפצים שנשארו מאחור. זה נשאר בתוכי וגדל לכדי שיר על החורבן שלתוכו נולדתי. אני גדלתי בתוך עולם שחרב. אבל באותו הזמן אהבתי את העולם הזה כל כך. ועד היום אני מנסה ליישב את הדיכוטומיה הזאת — את החורבן עם האהבה שלי".

     

    מה זה באמת לגדול בפולין החרבה?

     

    "אני נחשפתי לממדי האסון כשנסענו לאושוויץ מטעם בית הספר. יותר מאוחר קראתי כבר על המלחמה ופיתחתי מעין מבט חשדני כלפי אנשים מבוגרים. הייתי הולך ברחוב, וכשראיתי אנשים מבוגרים הייתי מנסה לפענח באיזה צד הם היו בתקופה ההיא - האם הם היו חסידים או משתפי פעולה. אבל אז הדברים התבהרו יותר, גם בעזרת השירה".

     

    איזה מקום יש לשירה ולספרות בחייך?

     

    "משוררים הם לא אנשים מיוחדים. יש רופאים, יש מהנדסים. משוררים יכולים לחלוש על כל דבר - פרחים, גשרים, חולי ומוות - אבל השיר לא יכול לשנות את העולם העכשווי. יש שורה מפורסמת של הלדרלין: 'מה שנשאר מעוצב על ידי המשורר'. המשורר הוא במובן הזה ההפך מפוליטיקאי. הפוליטיקאי מעצב את מה שעכשיו, אבל המשורר מעצב את מה שיבוא אחר כך. ולכן למשורר לא צריכות להיות שאיפות לשנות את מה שעכשיו. השירה היא כמו פירות שמבשילים לאיטם. השירה מייצרת לעיתים אקסטזה, וזה נותן לך ממד נוסף. היא עושה אותך אדם אחר, לא בהכרח אדם טוב יותר, אבל אדם אחר".

     

    ערב עם המשורר אדם זגייבסקי יתקיים היום ב־19:30 במשכנות שאננים בירושלים

     

    נסה להלל עולם שהוטל בו מום

    אדם זגייבסקי | תירגם: דוד וינפלד

     

    נַסֵּה לְהַלֵּל עוֹלָם שֶׁהֻטַּל בּוֹ מוּם

     

    זְכֹר יְמֵי יוּנִי אֲרֻכִּים

     

    וְתוּתֵי בָּר, טִפּוֹת שֶׁל יֵין "רוֹזֶה".

     

    זְכֹר סִרְפָּדִים שֶׁהִתְפַּשְּׁטוּ, חֶלְקָה אַחַר חֶלְקָה,

     

    בְּבָתֵּי הָאֲחֻזָּה שֶׁנָּטְשׁוּ הַמְגֹרָשִׁים,

     

    חוֹבָה עָלֶיךָ לְהַלֵּל עוֹלָם שֶׁהֻטַּל בּוֹ מוּם.

     

    הִתְבּוֹנַנְתָּ בְּיַאכְטוֹת הֲדוּרוֹת וּבָאֳנִיּוֹת;

     

    אַחַת עֲתִידָה הָיְתָה לָצֵאת לְמַסָּע אָרֹךְ,

     

    לָאַחֶרֶת צִפָּה רַק הָאַיִן הַמָּלוּחַ.

     

    רָאִיתִי פְּלִיטִים שֶׁהָלְכוּ לְשׁוּם מָקוֹם,

     

    שָׁמַעְתִּי מְרַצְּחִים שֶׁזִּמְּרוּ בְּעַלִּיזוּת.

     

    שׂוּמָה עָלֶיךָ לְהַלֵּל עוֹלָם שֶׁהֻטַּל בּוֹ מוּם.

     

    זְכֹר רְגָעִים שֶׁהֲיִיתֶם בְּיַחַד

     

    בַּחֶדֶר הַלָּבָן וְהַוִּילוֹן זָע.

     

    חֲזֹר בַּמַּחְשָׁבָה אֶל הַקּוֹנְצֶרְט, כְּשֶׁפָּרְצָה

     

    הַמּוּזִיקָה.

     

    בַּסְּתָו אָסַפְתָּ בַּלּוּטֵי אַלּוֹן בַּגָּן

     

    וְהֶעָלִים הִסְתַּחְרְרוּ מֵעַל צַלְּקוֹת הָאֲדָמָה.

     

    הַלֵּל עוֹלָם שֶׁהֻטַּל בּוֹ מוּם

     

    וְנוֹצָה אֲפֹרָה שֶׁאִבֵּד הַקִּיכְלִי,

     

    וְאֶת הָאוֹר הֶעָדִין, שֶׁתּוֹעֶה וְנֶעֱלָם

     

    וְחוֹזֵר.

     


    פרסום ראשון: 14.02.18 , 20:34