חסד גדול היו עושים איתנו ראש הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה אם היו יושבים יחד בחדר סגור ומגיעים להסכם שלפיו פורש ראש הממשלה מתפקידו ללא כתב אישום. משום שמה שהולך לקרות כאן לא יועיל לאף אחד. צריך להניח לכל הקלישאות בנוסח "מיצוי הדין" ו"מבחן בוזגלו". הרי תהליך ההרס העצמי שאנחנו כבר שרויים בתוכו עלול להגיע לתהומות חדשים. לא כדאי להגיע לשם. ובכל מקרה, רוב מוחלט של אזרחי ישראל לא מחכה להחלטת היועץ ולא לבית המשפט. תומכי נתניהו לא יאמינו לשום הרשעה, ומתנגדיו יזעמו על כל דבר שהוא פחות מהרשעה מחמירה.
זה לא רק בעניין נתניהו. ישבתי עם חבורה של אנשים רציניים. מאוד רציניים. הם רצו להבין מדוע אני, לטענתם, "מנהל קמפיין" נגד ארגון שמאל מסוים. הצגתי בפניהם דברים שאמרו ארבעה מתוך חמשת הבכירים באותו גוף. הוכחתי להם שמדובר בשקרים בוטים. הם לא מבקרים את ישראל, הוספתי. הם משניאים את ישראל. ולמען הסר ספקות הצגתי להם קטעי וידיאו מתוך דברים שנאמרים על ידי פעילי אותו ארגון ברחבי העולם. דברים מזעזעים.
זה לא עזר. הם הקשיבו והיו אטומים לחלוטין. העיקר המטרה, הם אמרו לי. המטרה היא להביא סוף לכיבוש. ומכיוון שהם פועלים למען מטרה נעלה – הם טענו נגדי – אתה נתפס לשטויות. וגם אם אתה צודק בחלק מהטענות שלך, זה פחות חשוב. אלה דברים שוליים. חייבים לעזור לחבר'ה האלה גם אם הם מגזימים פה ושם.
ישבתי גם עם תומכי נתניהו. אנשים רציניים. אנשים שעשו משהו למען המדינה. הצגתי להם את הטענות הקשות נגד נתניהו. את הנהנתנות. את המתנות. את ההתנהלות. את החצר הביזנטית. את הכניעה לחרדים. הרשימה ארוכה. זה לא עזר. הם הקשיבו והיו אטומים לחלוטין. העיקר המטרה, הם אמרו לי. ומכיוון שנתניהו פועל למען מטרה נעלה – הם טענו נגדי – אתה נתפס לשטויות, וגם אם אתה צודק בחלק מהטענות שלך, זה פחות חשוב. אלה דברים שוליים. חייבים לעזור לנתניהו גם אם הוא מועד פה ושם.
לא, זה לא אותו דבר. שום דבר לא אותו דבר. זה רק מבהיר ששום דבר טוב לא הולך לצאת לנו מהמשבר שאנחנו נכנסים אליו. זה משבר מיותר. זה משבר שיפצע אותנו. נתניהו הוא לא שרון ולא אולמרט. הוא מהלך קסמים ואימים. הוא לא יתפטר מרצונו. אין סיכוי. אבל אולי, רק אולי, אם היועץ המשפטי לממשלה יבהיר לו שהמשחק נגמר, שכתב האישום יוגש, שסיכויי ההרשעה בשמיים, אז אולי, רק אולי, אפשר יהיה לסיים את הסאגה הזאת בלי הנזק האיום והנורא שממתין מעבר לפינה.
אין להמעיט בחומרת החשדות נגד נתניהו, כפי שהם נחשפו השבוע בסיכומי המשטרה. יכול להיות שלרוני ריטמן היה משהו נגד נתניהו. גיא פלג חשף את שינויי הגרסה של ריטמן בעניין התלונה נגדו על הטרדה מינית. וזה בהחלט מטריד. ויכול להיות שרוני אלשיך מעד, ובעימות בינו לבין נתניהו, בעניין החוקרים הפרטיים שכביכול נשלחו לעקוב אחרי חוקרי משטרה – דווקא נתניהו צודק. אבל זה לא מפחית מעוצמת הטענות על כך שמשהו השתבש אצל נתניהו בשנים האחרונות. מתנות במיליון שקל, או אפילו רק בחצי מיליון שקל, הן לא חלק מיחסים חבריים. אין חיה כזאת. ריטמן לא המציא את זה וגם לא אלשיך. לא דרוש הליך פלילי כדי לדעת שזה פסול.
וזה עצוב, כי פעם היה לנו שר אוצר, אותו נתניהו, שעשה דברים קשים ובוטים, גם נגד המגזר החרדי, כדי לייצב את כלכלת ישראל. המדינה הייתה חשובה לו יותר מהפוליטיקה הקטנה. אבל בשנים האחרונות יש נתניהו אחר. נתניהו שרמס את מתווה הכותל. נתניהו שפועל נגד השוויון בנטל. נתניהו שהעביר את הגיור לשליטה אולטרה־חרדית. נתניהו שמצפצף על האינטרס הלאומי לטובת האינטרס האישי. בשביל מה? בשביל כלום. ובעיקר משום שהוא חושב ש"המדינה זה אני". ועם כל הכבוד לראיות הפליליות שנאספו נגד נתניהו, הן רק מצטרפות לאותה התנהלות שמשרתת באופן אישי את נתניהו, אבל פוגעת בישראל.
ולא, זה לא נתניהו אחד. יש את נתניהו החכם, הכריזמטי, השנון, שמנהיגים רבים בעולם משחרים לפתחו. נתניהו שהצליח להפוך את ישראל למעצמה, נתניהו שלא גרר את ישראל לשום מלחמה מיותרת, וכאשר הוא ניצב מול עימות, הוא עושה מאמץ לא להיכנס אליו. נתניהו שתחת שלטונו נפגעו פחות ישראלים מאשר בכל תקופה אחרת. נתניהו שהוביל את ישראל להתעצמות כלכלית ואפילו, בשנים האחרונות, גם לצמצום פערים. ודווקא ההישגים הללו מעצימים את התסכול. משום שיש פגם באיש עם הפוטנציאל האדיר הזה. פגם בהתנהלות האישית. פגם של חיבה יתרה לכסף. פגם שיוצר זהות בין טובתו האישית לטובת המדינה. והתוצאה היא שטובת המדינה נפגעת. וכדי שלא להעמיק את הפגיעה במדינה יש צורך בהפסקת אש. גם התפטרות. גם סיום הפרשה ללא כתב אישום.
קשה לכתוב על הדברים הללו בלי להתייחס לעובדה שמדובר בחשד שקשור גם לבעלים של העיתון שבו הדברים הללו נכתבים. זה קשה לי, משום שהדברים היחידים שאמר לי נוני מוזס היו שאני חופשי לכתוב בעיתון כל מה שאני רוצה. כבר קרוב לארבע שנים שאני כותב בעיתון הזה. שמעתי על כל מיני "מוגנים" שאסור לכתוב נגדם. כתבתי נגדם, והמאמרים נגדם פורסמו גם בעמוד הראשון. זכיתי לחופש מלא. מוחלט. ולמרות זאת, נדמה לי שבמצב שנוצר, חייב מוזס להשעות את עצמו מתפקיד העורך האחראי, גם אם מדובר בתפקיד סמלי בלבד. משום שמה שאנחנו מטיפים לאחרים, אנחנו חייבים להטיף גם לעצמנו.
הדברים הללו נכתבים בכאב, משום שהפער בין המציאות היומיומית בעיתון לבין מה שאני קורא על ידי עיתונאים עוינים - הוא פער אדיר. רוב הביקורת מגיעה מצד עיתון "הארץ". מדובר בעיתון שמצוי בשליטה טוטלית של הבעלים, עמוס שוקן. כבר שנים רבות שהעיתון בצלמו ובדמותו, אבל לעיתון הזה יש חוצפה להטיף מוסר לאחרים. אני גאה לכתוב ב"ידיעות", משום שלא רק לי אלא גם לעמיתיי יש חופש מלא. אני גאה לעבוד בעיתון שבו יש מגוון כל כך גדול של דעות. אבל עם כל הגאווה, הקריאה למו"ל נותרת בעינה.
