"זו הרגשה של חוסר אונים. לפני רגע הובלת רביעייה, ביצעת משימה, היה ברור לך שאתה חוזר הביתה, ופתאום זהו. אתה חבילה על מצנח".
אירועי השבת האחרונה, במהלכם הופל מטוס F־16 ישראלי מאש נ"מ סורית, החזירו את אל"מ (במיל') מיקי לב ל־20 בנובמבר 1983. שכבה דקה של עננים כיסתה באותו יום את שמי לבנון, שעה שפגז נ"מ השבית את מטוסו של לב, אז מפקד טייסת הקרב "התוכי המנפץ". "ברגע אחד אתה הופך ממלך העולם לכלום", הוא נזכר השבוע. "המטוס שלך כבר לא מטוס, הוא גוש מתכת בשמיים".
לאחר שמשך בידית ההפלטה ונורה מתא הטייס כמו מלוע תותח, היה תלוי לב בחסדי שמיים.
בעוד הרוח נושאת אותו החלה על הקרקע תחרות מטורפת: ארגוני המחבלים, צבא לבנון, יחידת שלדג ושלוחת המוסד בלבנון, כולם עשו כמיטב יכולתם להגיע ראשונים אל הטייס הנוטש. לב, חבילה על מצנח, לא יכול היה לעשות דבר בשלב זה. בזווית העין ראה את מטוסו לשעבר פוגש את האדמה ומתפוצץ.
"הבנתי שאני הולך אל הלא נודע", הוא מספר. "עברתי מתחושה של 'לי זה לא יקרה' להרגשה של 'דווקא לי זה קרה'. ואז נחתתי על הקרקע ושמעתי יריות. ראיתי אנשים במדים מתקרבים אליי. חשבתי על גילי פוגל, ששנה לפני כן נטש מעל סוריה ונפל בשבי, ואמרתי לעצמי שאני מצטרף אליו".
בסוף השבוע האחרון נפל, למעשה הופל, דבר בישראל. אמנם הדי התרסקות מטוס ה"סופה" נבלעו קצת בסערת המלצות המשטרה בתיקי נתניהו, אך במטה חיל האוויר עוסקים גם ברגע זה בתחקיר האירוע החמור.
גם שני אנשי צוות האוויר שנאלצו לנטוש את מטוסם עדיין מתאוששים מהפציעות, ומתמודדים עם האתגר הנפשי הכרוך באיבוד מטוס. אין כמו לב, הטייס הישראלי האחרון שמטוסו הופל בידי אויב לפני כמעט 35 שנה, כדי לנסות ולהסביר מה עובר עליהם עכשיו.
הפגישה עם לב, היום מנכ"ל המכללה האקדמית כנרת, שהשתתף באין־ספור גיחות מבצעיות ובכלל זה תקיפת הכור הגרעיני בעיראק, מתקיימת בדירתו בתל־אביב. באחד החדרים הוא עוד שומר את שעון מטוס הכפיר המפויח שחולץ מהריסות זירת ההתרסקות ונעצר על השעה 14:25, שבה התרסק מטוסו על אדמת לבנון.
בימים האחרונים התעדכן בדיווחים על הפלת מטוס הסופה, שנפגע מטיל SA5. יוסי יהושוע חשף ב"ידיעות אחרונות" שתחקיר חיל האוויר העלה כי הצוות נטש את המטוס מבלי לדווח על כך בקשר. עוד נקבע בתחקיר כי מטוס נוסף בכוח הצליח לחמוק מטילי המערך הסורי, שננעלו גם עליו. "בזמן משימה כזו, הצוות מרוכז בתוך הקוקפיט", אומר לב. "כמות הנתונים, ההתרעות והדיווחים בקשר עצומה. יכול להיות שאתה לא מזהה התרעה על נעילה של טיל. יכול להיות גם שהטייסים לא חיפשו".
טייס קרב לא אמור לדעת להתמודד עם שטף המידע הזה?
"נכון, אבל אתה נמצא עם הרבה כדורים באוויר ואתה לא תמיד מצליח לתפוס את כולם. אתה צריך להתעסק עם המון אינפורמציה, ואם אתה רוצה להמשיך במשימה אתה אומר, 'אני אחכה עוד קצת'. במקרה הזה, כנראה שזה היה מאוחר מדי".
על פי הדיווחים שוגרו לעבר המטוסים בשבת שעברה עשרים טילים, כמות חריגה. זה יכול להסביר את הפגיעה?
"כנראה שמעבר לכמות, גם היה סלט של טילים. יש את ה־SA5, טיל לטווח רחוק אבל מיועד למטוסים שלא מתמרנים, כמו מטוסי תובלה או נוסעים; וה־SA17, שהוא טיל הרבה יותר מתקדם, שיודע 'לרדוף' אחריך. יכול להיות שהם התרכזו בהתרעה של טיל אחד ולא שמו לב לאחר".
מה יכלו הטייסים לעשות כדי לחמוק מהטיל?
"לתמרן. אסור לך להישאר כמו ברווז במטווח".
יכול להיות שהם שגו?
"אני לא יודע מה קרה שם, אבל בלוחמה האווירית העיקרון הוא שעדיף לנצח 1:0 מאשר 2:1. עדיף לוותר על נקודות כדי לחזור הביתה עם המטוס, כי אם מטוס לא חוזר, איבדת אותו לנצח. לא מבצעים בכל מחיר. יש שלב שבו אתה עוזב את המשימה ומתעסק באיום עליך, ואם צריך גם מנתק מגע".
למרות הביקורת שעולה מדבריו של לב, הוא משוכנע שהטייסים עשו כמיטב יכולתם בהתחשב בנסיבות. "יש אווירה כזו שזה קרה בגללם, אבל אתה צריך להיות בזירות כאלו כדי להבין שאתה לא שולט בהכל. אפשר להמשיך לטוס אחרי שקורה דבר כזה. זה מה שאני עשיתי".
להסתחרר מעל ביירות
המדיניות של חיל האוויר במקרים של נטישה היא להחזיר את הטייסים הנוטשים אל תא הטייס במהירות האפשרית. "מתחקרים את הדברים, לומדים, מנסים להתחזק ולהמשיך הלאה, לא לשקוע", אומר לב.
לא קשה לחזור?
"בפעם הראשונה שחזרתי לטוס מעל לבנון אחרי הנטישה, זה היה לי מאוד מוזר. אבל די מהר אתה חוזר לשגרה. כנראה הדחקתי הכל".
ההדחקה היא מנת חלקו של טייס הקרב. בהיבט הזה, לב הוא דגם קלאסי. חודש וחצי לקח לגופו של לב להחלים מהנטישה שסדקה את צלעותיו. לנפשו הוא לא הקדיש טיפול מיוחד. בלי פסיכולוג, הוא חזר לטוס.
היו חששות בתקופה הזו?
"האמת שלא. בגלל שהייתי מפקד טייסת, הלחץ היה להמשיך להיות במיקום של המפקד, להגיד, 'חזרתי ואפשר להמשיך כרגיל'. במלחמת יום כיפור היו מפקדים שחזרו ולא תיפקדו, והוחלפו. אירוע כזה נחרט לך".
אתה יכול לתאר מה יעבור על הטייסים שנטשו בשבת?
"זה נורא אישי. היה לי חבר שנטש והיה בשבי במצרים ביום כיפור, והוא חזר לטוס, אבל אחרי זה עבר לטייסת תובלה בגלל לחץ של אשתו. והיו גם לא מעט טייסים שחזרו מהשבי והמשיכו".
הוא יליד 1951, בן קיבוץ יגור. כשהיה בן שמונה התגייס אחיו הבכור, רפי, לקורס טיס. מאותו רגע השקיע עצמו לב בדגמי מטוסים ובביטאון חיל האוויר. "החלום שלי היה להיות טייס, כמו רפי", הוא מספר.
לב התקבל לקורס טיס ב־1969. את מלחמת יום הכיפורים העביר בטייסת הפנטום "העטלף", אז חש לראשונה על בשרו את אימת הנ"מ. "היינו מרימים את התחת בכיסא, כדי להרגיש שאנחנו מתרחקים מהפגזים".
ביום השני למלחמה חזר מגיחה בסוריה לבסיס תל נוף, שם קיבל את פניו מפקד הבסיס, רן פקר, ובפיו בשורת איוב: אחיו הנערץ, רפי, הופל מטיל נ"מ במהלך תקיפה ברמת הגולן, ונהרג. "הייתי יומיים עם המשפחה וחזרתי לטייסת". אמו, חווה, נתנה לו את ברכת הדרך. "היא הייתה הגיבורה האמיתית. היום כשיש לי ילדים אני לא מבין איך היא עמדה בזה".
איבדת אח, ועוד אח טייס. זה לא גרם לך להרהר שוב?
"זה בהחלט היה שוק, אבל זה עשה לי דווקא משהו כמעט הפוך. זה היה חלום כל כך חזק שבכלל לא חשבתי על הפסקת טיסה. תמיד חשבתי דווקא על איך רפי התעקש לחזור לטיסה אחרי שנטש את המטוס בששת הימים וחולץ".
יש לך איזה זיכרון חזק ממנו?
"באחד החגים עשו חגיגה של הקיבוץ על הכרמל. הוא לקח מטוס קל, אני עליתי איתו והייתי בתפקיד המפציץ. הוא נתן לי שק סוכריות, עברנו מעל החוגגים וזרקנו. זה היה לפני שהתגייסתי לקורס טיס. אלו דברים שהיה אפשר לעשות בשנות השישים".
אחרי המלחמה עבר להטיס מטוס חדש שהתקבל אז בחיל האוויר הישראלי, F15, חוד החנית של זרועו הארוכה של צה"ל. איך התמודד עם הסיכוי שיופל בשטח אויב? "אתה לא חושב על זה. זה סרט שלא קשור אליך".
אחרי מלחמת לבנון קיבל את הפיקוד על טייסת מטוסי כפיר חד־מושביים בעובדה, הרחק בדרום הרגוע. "מטוס כיפי. תמיד טסתי על מטוסים גדולים ופתאום אתה עובר למטוס קטן, זריז, עם מנוע אחד. תענוג".
לכאורה זו הייתה אמורה להיות תקופה שלווה יחסית. "לעבור מטייסת החוד של חיל האוויר לטייסת הזו, זה בהחלט פחות אינטנסיבי. אתה מתעסק בעיקר באימונים ובגידול הדור הבא של הטייסים".
בסתיו 1983 נרגעה הלחימה בלבנון, והוא האמין שזה הזמן הנכון לטבילת אש לחבר'ה. לבקשתו הוטל על הטייסת לתקוף יעדי מחבלים על כביש ביירות־דמשק. לב שיבץ את עצמו כמוביל המבנה וניצל את הפריבילגיה השמורה למפקד הטייסת כדי לצוות לעצמו את המטוס האהוב עליו, מספר זנב 954.
"חימשנו את המטוסים, מילאנו הרבה דלק ויצאנו לדרך", הוא נזכר השבוע. התקיפה הייתה אמורה להיות מגובה רב, אלא שמעל המטרות המתינה הפתעה. "הייתה שם שכבת עננים בגובה 14 אלף רגל, שאילצה אותנו להנמיך. נכנסנו לתקיפה בטווח של אש הנ"מ".
בניגוד לאירוע הטרי, שבו נפגע המטוס מטיל, הכפיר של לב נפגע מפגז. "זה נשק פשוט, שהסיכוי להיפגע ממנו הוא אחד למיליון. אין איך לתמרן נגדו, רק לקוות שלא תיפגע".
הצלצול המתכתי ניפץ ללב את האשליה שהוא בלתי פגיע. מאותו רגע החל בסדרת פעולות אוטומטיות: פנייה לכיוון הים, הטלת כל התחמושת והדלק, צבירת גובה ודיווח לחברי המבנה שלו.
אלא שלמטוס היו תוכניות אחרות. "כנראה שכל השמן ההידראולי נשפך כתוצאה מהפגיעה. המטוס הזדקר ונכנס לסחרור".
לב ראה את הים, את ביירות ואת בקעת הלבנון מסתחררים. "הייתה לי תקווה שאולי המטוס יחזור לעצמו, אבל שום דבר, הוא עשה מה שהוא רוצה. כשאני חוצה את גובה 6,000 רגל, אני נוטש. הכל משתנה ברגע הזה".
מחשבה שתלווה כל גיחה
למזלו של לב, בתחרות על לכידתו ניצחו אנשי צבא לבנון. באותם ימים שלטה משפחת ג'ומייל בלבנון, ונקרעה בין הנאמנות שלה לסורים לשיתוף הפעולה עם ישראל. מרגע קבלת הדיווח על הנטישה החל מאמץ דיפלומטי כבד של ישראל וסוריה, שהפעילו לחץ על ממשלת לבנון להעביר את הטייס השבוי לידיהם.
במקביל גם הוקפץ לביירות צוות גדול וחמוש של יחידת שלדג, בראשות מפקד היחידה דאז, דורון אלמוג, שהגיע למפקדה שבה הוחזק עם שלושה אנשי מוסד. הלבנונים ויתרו על הטייס הישראלי. "אם לא היינו מגיעים לשם מהר, כשדים משחת, גורלו של מיקי היה דומה לזה של רון ארד", אומר אלמוג השבוע.
בכך שבר לב את השיא הלאומי לזמן הקצר ביותר בשבי האויב: שש שעות. "למרבה המזל, ההודעה שנטשתי וההודעה שחולצתי הגיעו לאמא שלי באותו הזמן".
מה קרה כשנחתת בחזרה?
"כשהחזירו אותי לישראל, הנחיתו אותי בתל השומר ואמרו לי שאני נשאר שם ל־24 שעות. אמרתי להם, 'חברים, אני לא נשאר פה. אני קודם כל נוסע לטייסת'. הטיסו אותי לעובדה ונחתתי שם בשתיים בלילה. חצי מהבסיס חיכה לי שם, באמצע הלילה. הרי לבסיס כולו זו הייתה טראומה, מפקד טייסת שלא חזר. זו הייתה קבלת פנים מאוד מרגשת".
לב המשיך בתפקידי פיקוד בחיל האוויר ופרש בדרגת אל"מ לאחר 28 שנות שירות. את שליחותו הפיקודית בצה"ל הוא ממשיך מבחינתו במסגרת תפקידו כמנכ"ל המכללת האקדמית כנרת. "היום צה"ל הוא כבר לא כור ההיתוך הישראלי, אלא האקדמיה", הוא מסביר. "מגיעים אליה יהודים לצד מוסלמים, דרוזים ונוצרים. האקדמיה מעניקה לכל המגזרים האלה אפשרות לתעסוקה מכובדת ומכבדת".
בשבוע הבא ייפתח כנס כנרת הרביעי לאגודת חוקרי צבא־חברה. "הכנס יעסוק ביחסים בין הצבא לחברה, איפה זה מתחבר ואיפה לא", אומר לב. בכנס מתוכנן לנאום הרמטכ"ל, גדי איזנקוט.
האם לדעתך הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר וראש הממשלה, יחשבו יותר פעמים לפני הוצאת גיחה בעקבות הפלת המטוס?
"אין לי ספק שבכל אישור גיחה בעתיד, תמיד יישב בראש המקרה הזה. אבל אני לא חושב שזה ישנה מהותית את ההחלטות".
ואם ייפול טייס נוסף, בשטח האויב?
"אחד הדברים היפים שאתה רואה כטייס נוטש, זה שכל המערכת מתארגנת ומתמקדת בלחלץ אותך. אתה לא רואה את זה בעיניים, אבל אתה יודע שכולם כרגע עסוקים בך. זה היה המקרה שלי, וזה מסר לטייסים היום. לא יוותרו עליכם". n
