אישום שמום
אם היה נראה שפרסום המלצות המשטרה יגרום לרעשי משנה שיערערו את יסודות הממשלה - אפשר כבר להגיד שזה לא קרה. אחרי ההלם הראשוני של חומרת ההמלצות – שני תיקי שוחד, מרמה והפרת אמונים – חזרנו לעולם המוכר והלא־טוב.
קודם כל נאום של נתניהו, שמצליח כמו תמיד להסיט את האש ממנו לכל מי שרק אפשר: משטרה, יאיר לפיד, אולמרט, שמעון פרס, אפילו חברי הכנסת. למחרת, עוד נאום של ראש הממשלה בוועידה של מרכז השלטון המקומי, שבו ממקד נתניהו את טענותיו ביריבו הפוליטי, מזכיר את קרבתו של לפיד למילצ'ן ודורש שגם הוא ייחקר על יחסיו עם המיליארדר.
לפיד אומר שהוא העיד במשטרה כ־45 דקות על נושא שכבר היה ידוע לחוקרים ומונח בפניהם: ניסיונות ראש הממשלה לדחוף את חוק מילצ'ן. לדבריו, הוא אינו עד מפתח והניסיון להפוך אותו לכזה הוא פוליטי בלבד. עדותו הייתה נקודתית ומתייחסת לחלק קטן מהחקירות.
בתוך כך נרתמים בכירים בליכוד להגנה על נתניהו, כשמגדיל מכולם לעשות השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, שהפגין פיצול אישיות מרשים כשגם גיבה את המשטרה וגם טרח להדגיש שעמדתה היא לא הקובעת. שנה וחצי עבודה של מיטב החוקרים ולחצים בלתי פוסקים על המפכ"ל והמשטרה, נגמרים במשפט מקטין ומגמד של השר הממונה.
ואז מתייצבים ראשי מפלגות הקואליציה: כחלון שהכריז שרק היועמ"ש יחליט, ליברמן במשפט צפוי שהוא מחכה להכרעת בית המשפט (כבר לא החלטת היועץ המשפטי, עכשיו זה רק בית משפט), דרעי שענה על חוסר הציפיות ממנו ובנט – שאמנם תקף את הצד המוסרי של קבלת מתנות – בהצהרה שלא יפרק את הממשלה.
וישנם כל האחרים, אלה שהתמיכה שלהם בנתניהו היא פבלובית: נתניהו מותקף והם נובחים. מירי רגב, יריב לוין ויו"ר הקואליציה, דוד אמסלם, שככל שנוקפים ימיו בתפקיד הוא נחשף עוד ועוד בטמטומו. כן, אין מילה אחרת שיכולה להסביר את הדברים שאמר על לפיד מעל דוכן המליאה. שטינקר קטן, כך הוא קרא לו. חבר כנסת מוזמן למשטרה למסור עדות, ויו"ר הקואליציה רואה בו מלשן עלוב, כשהוא לא חוסך מאיתנו איפה למד את זה: "דבר ראשון כשהייתי ילד, לימדו אותי: דודי – לא מלשינים". האומנם דודי, זה מה שלימדו אותך בילדותך, או שמא כשגדלת והסתובבת כנראה בחוגים שבהם שטינקר זו מילה לגיטימית למי שמעיד במשטרה.
ההסברים של נתניהו איכשהו מחלחלים לתודעת הציבור, והסקרים השבוע מוכיחים שהציבור עוד לא מוכן להיפרד ממנו. עד כמה טענותיו מופרכות אפשר לראות בדוגמה שנתן, כשאמר שעזר למילצ'ן לקבל ויזה לארצות־הברית בזכות תרומתו למדינה. זו טענה מגוחכת: שהרי קבלת טובת הנאה לא מחייבת שהפעולה שתמורתה היא התקבלה תהיה בלתי ראויה. אבל גם אם זה נכון ששמעון פרס או ראשי ממשלות אחרים עשו, או היו עושים אותו דבר - הם לא קיבלו שוחד עבור זה. הבעיה היא עם טובת ההנאה, לא עם הפעולה.
אבל זה עולם הפוך, וכבר מזמן מתקשים פה להבחין בין טובים לרעים, בין ראוי ללא ראוי. המשטרה הגישה המלצות קשות, גם בכמות וגם באיכות, שלפיהן ראש ממשלת ישראל חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. את החקירה ליוותה פרקליטה מתחילת הבדיקה ועד הגשת ההמלצות. גם אם מאוד ירצה, יתקשה היועמ"ש אביחי מנדלבליט לסגור לגמרי את שני התיקים. השאלה היא מה יישאר מהם: האם סעיף השוחד בתיק 1000, שעל פי הדיווחים יצוק בטון, ייוותר כפי שהוא, או שיוסר.
האם תיק 2000, הטוען כי יש תשתית ראייתית להעמיד לדין בעבירות הצעת ובקשת שוחד את נתניהו ואת מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, יעבור את הסף של היועץ המשפטי, או שגם בו תושמט עבירת השוחד? כך או כך, דרך ארוכה מחכה לנו, ואנחנו רק בתחילתה. על אף שמנדלבליט לא אמור לגלות בתיקים האלה משהו שלא ידע, ולמרות שפרקליטת מחוז תל־אביב מיסוי וכלכלה, ליאת בן־ארי, הייתה שותפה פעילה בו – הפרקליטות, כמו הפרקליטות, תיקח את הזמן שלה. ואחר כך יגיע שלב השימוע, שבו יהיה לנתניהו זמן בשפע ללמוד את התיק. כך שאם הוא לא יחליט ללכת לבחירות בזק, מה שכרגע לא נראה סביר, נכונו לנו חודשים ארוכים עד הכרעת היועץ.
בערב שבו פורסמו המלצות המשטרה, כתבתי שזה לא ערב שמח. לא יכולה להיות שמחה לא בימין ולא בשמאל, כשיש המלצת משטרה להעמיד לדין ראש ממשלה באשמת שוחד. כתבתי שזה גם ערב עצוב במיוחד לעובדי "ידיעות אחרונות". אם הפרסום על שיחותיו של מוזס עם נתניהו בניסיון להגיע איתו לעסקה היה כמו אגרוף בבטן - הרי שההמלצה להעמידו לדין באשמת הצעת שוחד הייתה כמו בעיטה בפרצוף. אין מנוס אלא לגזור גזירה שווה בשני המקרים. כמי שדורשים את התפטרותו או השעייתו של ראש הממשלה, מן הדין שנבקש מהמו״ל שלנו לוותר על סמכויותיו כעורך ראשי עד שיוחלט בפרקליטות אם להעמידו לדין.
רק שאלה לכל אלה שאומרים, שגם אם יהיה כתב אישום ראש הממשלה לא צריך להתפטר. האם מישהו מהם מבין את המופרכות שבאמירה הזאת? האם מישהו רואה מצב שבו ראש ממשלה מתייצב בבית המשפט, בוקר־בוקר, ארבע פעמים בשבוע למשך שעות רבות, וממשיך לנהל את המדינה מספסל הנאשמים?
איי רסט מיי קייס.
חמלה אין קץ
פרס ישראל ניתן לזוכה בו בגלל כישרונו והצטיינותו בתחום מסוים ולא בגלל אישיותו. לא תמיד אנשים ברוכי כישרון ניחנים בנפש יקרה, בנשמה גדולה, באישיות כובשת לב. לעיתים קרובות זה להפך. משוררים, ציירים, סופרים, מוזיקאים ומדענים יכולים להיות אגוצנטרים, חסרי רגישות לזולת, מתנשאים, או איך לומר בעדינות – בעלי אישיות לא נעימה.
נדמה לי שאם פרס ישראל היה ניתן לאדם על אישיותו, גם אז הוא היה ניתן לסופר דויד גרוסמן, לפחות בגלל תכונה אחת: אמפתיה. היכולת שלו לחוש את האחר. ולא משנה אם זו אישה, ילד, פלסטיני או פליט. הוא מסוגל להיכנס לדמות שעליה הוא כותב, לבטא בחמלה וברגישות אין קץ תחושות של אדם שאינו הוא.
שום תכונה אנושית אינה זרה לגרוסמן. זה מה שעושה אותו סופר גדול. זו מה שעושה אותו אדם גדול. הפרסים הרבים שקיבל במהלך חייו, כולל פרס מאן בוקר היוקרתי, ומספר הקוראים הרב שלו בעולם - מספרים את הסיפור.
אבל לא את כל הסיפור. יפה דיבר השבוע שר החינוך, כשאמר שגרוסמן הוא אחד הקולות המרגשים, העמוקים והמשפיעים, שניחן בחוכמת לב עמוקה, ברגישות אנושית ובלשון ייחודית. יפה שיו"ר הבית היהודי ראה לנכון להעניק את הפרס לאדם שמאמין שהכיבוש, השליטה שלנו על הפלסטינים, הוא מקור כל הרע. בנט טען גם נגד אלה שטוענים כי גרוסמן אינו פטריוט. גרוסמן, אמר בנט, לא צריך להוכיח שהוא פטריוט.
לפני כשנה ראיינתי את גרוסמן לרגל 30 שנה לצאת ספרו "הזמן הצהוב". זו הייתה שיחה עצובה, על אף שגרוסמן הוא אדם אופטימי, עם חוש הומור עצמי וראייה מפוכחת. השבוע נזכרתי במשפט שעשה עליי רושם רב כי הוא מסכם בפשטות, בלי מילים גבוהות, את החברה הישראלית. את מה שנהיה ממנה.
"אם אתה מצליח לכבוש עם אחר במשך 50 שנה באופן כל כך יעיל עד שאתה כמעט לא מרגיש", אמר גרוסמן, "אתה מתחיל להאמין שאתה אדם יותר טוב מהם. שאתה אדם יותר גבוה בהיררכיה האנושית. ברגע שנתת לגיטימציה לרגש הזה, זה לא ייגמר בפלסטינים. זה מזין את הבוז והשנאה שיש פה בין השבטים השונים".
עם חברים כאלה
מי שלא שמע את תחינתו של שר החוץ האמריקאי, רקס טילרסון, לא שמע תחינה מימיו. היה ממש מכמיר לב לראות את שר החוץ של הנשיא הכי ידידותי למדינת ישראל כמעט יורד על ברכיו כדי להחזיר את אבו־מאזן לשולחן המשא ומתן. וזה קורה כשהיינו בטוחים שהבית הלבן מציג כתף קרה לפלסטינים.
מתי ראינו דבר דומה? אה, כן: כשראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, עוד חבר טוב של נתניהו, הניח זר פרחים על קברו של ערפאת וכינה אותו "ממנהיגי העולם הגדולים". וגם כשפוטין – נכון, ידיד נוסף – גינה את כניסת מטוסי חיל האוויר למרחב האווירי של סוריה, אבל לא אמר מילה על חדירת המל"ט האיראני לתחומנו.
לא זכורה לי תקופה שבה היה כזה פער בין נסיעותיו המדיניות המרובות והמוצלחות של ראש הממשלה, לבין מצבה האמיתי של מדינת ישראל. כל כך הרבה נסיעות, כל כך הרבה חברים טובים מעבר לים – וכשהאיראנים מתבצרים על גבול הצפון והאזור רותח, אין לנו על מי לסמוך. היינו מצפים מהנשיא הכי טוב אי פעם לעם ישראל, שיגיד לרוסים, "עד כאן". שארה"ב תתנגד להתבססות האיראנית על גבולנו. אבל בבית הלבן דממה. מי זוכר היום את האופוריה שהייתה פה כשטראמפ הודיע על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. אפילו נתניהו מתקשה לזכור, אחרי שהשבוע הציגו אותו בבית הלבן כשקרן.
זה היה אחרי דבריו בסיעת הליכוד, כשאמר שמזה זמן הוא מנהל שיח עם האמריקאים בנושא הסיפוח. אני מרשה לעצמי לנחש שנתניהו, שרצה להוריד לעצמו מהגב את הסמוטריצ'ים, זרק את עניין הסיפוח ולא חשב שזה יעשה כאלה גלים. הוא עשה זאת כמו שהוא עושה תמיד כשהוא אומר איזו אמת למחצה או סתם שקר: בלי להניד עפעף. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זו הצעת חוק לסיפוח יהודה ושומרון. אז איך משכנעים את אלקין ולוין מצד הליכוד, ואת בנט ושקד מצד השותפים הקואליציוניים, לרדת מהעניין? אומרים שהוא כבר מטפל בזה מול האמריקאים, שישאירו את זה לו.
התגובה לא איחרה לבוא: הדיווחים שלפיהם ארה"ב דנה עם ישראל על תוכנית סיפוח בגדה הם שקריים, נמסר בהודעת הבית הלבן. עוד נמסר, כי ארה"ב וישראל מעולם לא דנו בהצעה כזאת.
זה לא שהקביעה שנתניהו שקרן גרמה לנו ליפול מהכיסא. כבר היו דברים מעולם. כבר היו נשיאים שתועדו כשהם אומרים את זה. גם כאן יש לא מעט אנשים שטוענים שראש הממשלה, איך לומר, לא תמיד דובר אמת. הבעיה היא שנתניהו שיעבד את עצמו ואת ישראל לנשיא האמריקאי. בהכרה שלו בירושלים ובגינוי לפלסטינים קנה טראמפ את עולמו. כבר זמן רב שזו מדיניות החוץ של ממשלת ישראל: ממשלה שתומכת במפעל ההתנחלויות ומתבטאת נגד הפלסטינים – היא ידידה שלנו, ולא חשוב כמה היא ימנית, פאשיסטית או ניאו־נאצית.
אז זהו, שלא: טראמפ כנראה התחיל לאבד את הסבלנות, שגם כך לוקה אצלו בחסר.
בארה"ב, גם זו של טראמפ, יש התנגדות נחרצת לסיפוח שטחים. חזון שתי המדינות, שהיה חזונו של הנשיא בוש ב־2002, בשיא האינתיפאדה – הוא עדיין המדיניות המקובלת בבית הלבן. על פי תחינותיו של טילרסון השבוע בפני הנשיא הפלסטיני, נראה שבממשל טראמפ עדיין מלקקים את הפצעים מפרשת העברת השגרירות לירושלים. דבריו של נתניהו בעניין הסיפוח מעמידים אותם במצב לא נעים גם מול האיחוד האירופי.
גם התיקון של הבית הלבן ביום רביעי, על כך שמדובר במים מתחת לגשר ושלתקרית הסיפוח לא יהיו השלכות על היחסים של הבית הלבן עם נתניהו, לא צריך לכבות את האורות האדומים שנדלקו כאן. האירועים האחרונים בצפון והאדישות מצד האמריקאים למעורבות הגוברת של הרוסים רק ממחישים את בדידותנו ואת הצורך שלנו לא לסמוך על אף אחד.
מעניין מה חושבים היום כל מי שבאו בטענות לאובמה על ההסכם שעשה עם איראן. איך הם מרגישים עכשיו עם נוכחות איראנית בחסות רוסיה, עם המגבלות שעלולות להיות ליכולת התגובה שלנו ועם הפיקוח האווירי.
איך אמר נתניהו על טראמפ אחרי ההכרה שלו בירושלים כבירת ישראל?
"הנשיא טראמפ קשר עצמו לנצח לתולדותיה של בירתנו. שמו יתנוסס עכשיו יחד עם אחרים בהיסטוריית עמנו".
אז אמר.
הטייסים מתגייסים
סערת הפליטים והצווים שניתנים בימים אלה לראשוני המועמדים לגירוש פינתה השבוע את מקומה לסערות אחרות, אבל נראה שהיא לא מתכוונת להיעלם. בכירים לשעבר בחיל האוויר מתארגנים עכשיו במטרה לעצור את מה שנראה להם כמעשה לא מוסרי שאזרחי ישראל צריכים להתקומם נגדו.
"גירוש הפליטים, גם אם הם נקראים 'מהגרי עבודה', מנוגד לכל הערכים שעליהם גדלנו והיינו מוכנים להילחם עבורם", אומר תת־אלוף במיל. אסף אגמון, שהיה ראש ענף מבצעים מיוחדים של חיל האוויר ובמשך עשר שנים עסק בהעלאה חשאית של יהודי אתיופיה. לדבריו, בין הבכירים המוחים נגד הגירוש יש לא מעט שהשתתפו כמוהו במבצעים להעלאת היהודים מאתיופיה.
גם בינינו יש פדויי שבי, הוא אומר, התובעים מהמדינה לפעול לפי האמנות והחוקים הבינלאומיים. הם חוו על גופם התנהגות לא אנושית. לגרש חסרי ישע לאזורים כמו אלה שישראל חתמה עליהם, אומר אגמון, מנוגד לכל מה שהסתכנו עבורו. וההרגשה הזאת משותפת גם לאנשי המוסד, השייטת וחיל הים, לוחמי שלדג ולוחמים נוספים שהשתתפו פיזית במבצעים האלו.
לדברי אגמון, ראש מוסד לשעבר אמר לו כי בלי קשר לחוסר האנושיות שבדבר, גירוש כזה יהיה טעות איומה מבחינת דעת הקהל הבינלאומית. כל העולם, הוא אמר, יוצף בתמונות שבהן יהודים מגרשים שחורים לאפריקה. תמונות הפליטים הטובעים בים התיכון יוחלפו בתמונות יהודים שטוענים כל השנים לגזענות כלפיהם, והם עצמם פועלים כמו אחרוני הגזענים.
מפקדי ובכירי חיל האוויר, אומר אגמון, קוראים לחבריהם בחברות התעופה האזרחיות לסרב להטיס את המגורשים. לדבריו, הם מתכוונים לקרוא גם לחבריהם בארגוני הטייסים הבינלאומיים לסרב לשתף פעולה.
אבל לא רק טייסים הם בין המוחים. גם פקחי טיסה במגדל בן־גוריון ובקרי הטיסה במרכזי הבקרה קוראים לעמיתיהם שלא לשתף פעולה וכך למנוע את הגירוש בדרך האוויר. גם נותני שירותי האחזקה ושירותי הקרקע הודיעו כי יימנעו מסיוע לגירוש בכוח. יש ביניהם כאלה שכבר הודיעו כי יסתירו בבתיהם פליטים.
טייסים שהיו שותפים למטס חיל האוויר מעל למחנות ההשמדה, אומר אגמון, קוראים למדינת ישראל לא לעשות מעשה המנוגד לרוח היהדות ולערכי זכויות האדם. ובכל מקרה, אנחנו תובעים לחשוף את ההסכמים עם המדינות המקבלות, כדי לוודא שביטחונם וזכויותיהם של המגורשים יישמרו.
רבים מאיתנו, אומר אגמון, שהיו מעורבים בפעילות מול מדינות כמו אוגנדה ורואנדה, יודעים מה טיבם ואמינותם של הבטחות והסכמים בארצות אלה.
