ב־29 במאי 1996 נערכו בישראל בפעם הראשונה בחירות אישיות לראשות הממשלה. פרס, ראש ממשלה מכהן, מול נתניהו, יו"ר הליכוד. אלה היו הבחירות הטעונות ביותר בתולדות המדינה: טראומת רצח רבין בצד האחד, ועלבון המגזר שהואשם ברצח בצד השני. ההנחה הכללית הייתה שפרס מנצח. זה גם מה שאמרו הסקרים. בין השניים התקיים עימות שנועד לשידור בטלוויזיה, כמעט כמו באמריקה.
העימות הוקלט בבוקר יום ראשון, 26 במאי, שלושה ימים לפני הבחירות, ושודר כפי שהוא באותו ערב. הוא התקיים באולפן הטלוויזיה של העבודה, בשדרות ההשכלה בתל־אביב. קומץ עיתונאים הוזמן לצפות בו מבעד לזכוכית האטומה של האולפן. יחד עם העיתונאים ישבו בחדר כמה מעובדי מטות הבחירות של שתי המפלגות. הם הריעו לתשובות של המועמד שלהם והגיבו בבוז לתשובות של המועמד היריב. האווירה הזכירה משחק דרבי בבלומפילד.
לאחר שנסתיימה ההקלטה, ביקשתי לצפות בה שנית. הושיבו אותי מול מכשיר טלוויזיה ביתי והעלו את ההקלטה על הצג. הרושם היה אחר לגמרי מאשר באולפן. כשהשידור הסתיים, התנצלתי על טרחנותי וביקשתי לצפות בו שוב, בפעם השלישית. התוצאה הייתה מדהימה: למרות שההקלטה הייתה אותה הקלטה, משידור לשידור פרס נראה ונשמע רע יותר, ונתניהו נשמע ונראה טוב יותר.
רצתי למערכת העיתון, ובפי בשורה: נתניהו ניצח בעימות. נוני מוזס היה אז עורך העיתון בפועל, בתקופת ביניים בין שני עורכים. ראש דסק החדשות היה מיקי רוזנטל, היום חבר כנסת בולט במחנה הציוני. העיתון ביקש מד"ר מינה צמח, אז ראש מכון דחף, לערוך סקר טלפוני מיד לאחר שידור העימות באותו ערב. תוצאות הסקר היו הכותרת הראשית של הגיליון שיצא למחרת. הכותרת, לרוחב כל העמוד, נוסחה כך: "סקר: ביבי שיכנע יותר". 45 אחוז מהנסקרים השתכנעו מדברי נתניהו, 41 אחוז מדברי פרס.
לאחר יומיים נפתחו הקלפיות. נתניהו ניצח בהפרש של פחות מ־30 אלף קולות. 15 אלף קולות שעברו מצד לצד הכריעו את המערכה. פרס תלה את האשמה בכותרת הראשית ובטור שכתבתי בשולי העמוד, תחת הכותרת "ניצחון הפחד". שתי המילים, ניצחון ופחד, שיחקו לידי נתניהו. הוא חזר על טענתו עד סוף חייו. הרומן של נתניהו עם "ידיעות" היה קצר בהרבה.
נזכרתי באירוע ההוא לאחר שהמשטרה פירסמה את המלצתה בתיק 2000. נתניהו ונוני מוזס נפגשים שוב יחד, תחת כותרת אחת. אלא שהכותרת ב"ידיעות" הפעם הייתה "שוחד". בטור שפירסמתי בעיתון באותו יום קראתי לנתניהו ולמוזס להשעות את עצמם עד להחלטת היועץ המשפטי לממשלה. לצערי, את שניהם לא שיכנעתי.
הנה הקונספירציה
הודעת המשטרה שמסכמת את חקירותיה בתיק 1000 ובתיק 2000 נוסחה על ידי דובר אגף החקירות והמודיעין, בפיקוח הממונים עליו. ההחלטה הייתה לנהוג בנתניהו בנימוס מרבי. במשטרה זכרו את הניסוחים המתלהמים של אורי קורב, פרקליט התביעה במשפט אולמרט, וביקשו להימנע מהם. לאורך כל ההודעה נתניהו לא מוזכר בשמו אלא בתוארו בלבד: ראש הממשלה. ההקפדה על התואר מעצימה את רישומן של ההאשמות. לא האזרח נתניהו מוכתם בפלילים – גם המוסד.
נתניהו עלה לשידור בטלוויזיה מיד לאחר פרסום ההודעה. צפיתי בנאום פעמיים ושלוש. משנתו הייתה סדורה. אבל משידור לשידור הוא נשמע פגוע יותר, מר יותר, עסוק יותר בעצמו. נתניהו התמחה לאורך הקריירה שלו בדמוניזציה של יריבים, אמיתיים או מדומים. הוא השתכנע שכל ביקורת עליו היא מזימה שמאלנית, כל אזכור לא מחמיא של אשתו הוא בגידה במולדת. אבל מה יגיד על מפכ"ל שהוא מינה, מפכ"ל שכיפה סרוגה מעטרת את ראשו, שחי בעבר בהתנחלות, שבא מהשב"כ, שהשקפותיו המדיניות נטועות עמוק בימין?
הוא זקוק נואשות לתיאוריה קונספירטיבית, לעלילה חשאית, אפלה, ששומטת בבת אחת את הקרקע מרגלי יריביו ומבטיחה לו את הניצחון. בצר לו, הוא נאחז במשפט שאמר המפכ"ל לאילנה דיין ("עובדה") על גורמים שעקבו אחר קציני משטרה שמעורבים בחקירות נתניהו. התיאוריה היא שהמעקב הרגיז את החוקרים, והרוגז תורגם לדעה קדומה של המשטרה נגד נתניהו. רציתם קונספירציה? הנה הקונספירציה.
במשטרה טוענים שהיה מעקב. אדם שזהותו ידועה, גם הזיקה שלו לנתניהו ידועה, הפעיל חוקרים שהציגו לשכנים ולמכרים של קציני משטרה שאלות לגבי התנהגותם האישית, גם אירועים מלפני שנות דור. השאלות הפכו לשאילתות של עיתונאים מקורבים למלכות. הניסיון היה לא נעים, אולי אפילו מציק ומאיים, אבל לא פלילי.
נתניהו ציפה מאלשיך שיגן עליו. לא משום שהבטיח לו למנות אותו בבוא היום לראש השב"כ – לא סביר שמי שמפקד על 30 אלף שוטרים ומעורב כמעט בכל אירוע במדינה, יתפתה לשוב ולהתכווץ אל תוך הפינה החשאית למחצה שבה פועל השב"כ, ועוד יראה בכך שדרוג. הוא ציפה שאלשיך יגן עליו משום שהוא איש המחנה, אחד משלנו. מה הוא חושב שאני, תמה אלשיך. אני באתי מהשב"כ. בשב"כ מחנכים אותנו לממלכתיות, לא להגנה על אינטרסים של מישהו, יהיה חשוב ככל שיהיה.
קרה לאלשיך מה שקרה למאיר דגן המנוח ולבוגרים רבים אחרים של לשכת נתניהו ושל הצמרת הביטחונית, בכללם שרי ממשלה: הם פגשו את המלך בתחתוניו, הציצו ונפגעו. אבל ספק אם עלבונו של אלשיך השפיע על המלצות המשטרה.
טעות בניווט
לטענת החוקרים, שווי הטובין שקיבל נתניהו מארנון מילצ'ן ומג'יימס פאקר הגיע למיליון שקל. ההיקף, ועוד יותר מזה הדרישות לחידוש המלאי שהועלו מפעם לפעם, הופכים את זרם המתנות לקו אספקה קבוע של אלכוהול, סיגרים, תכשיטים. עלפניו, זהו מעשה פלילי, שמצדיק כתב אישום על מרמה והפרת אמונים.
הפרקים שבהם מדברים החוקרים על תמורה משכנעים פחות. הבטחתי, נהג לומר לוי אשכול. לא הבטחתי לקיים. אשכול אמר את המשפט בהומור עצמי; נתניהו הפך אותו לאידיאולוגיה. הוא עקשן גדול במימוש הבטחות שהוא נותן לעצמו. לאחרים הוא מבטיח הרבה ומקיים מעט. הבקשה של נתניהו להאריך בעשר שנים את הסידור המפוקפק שמכונה חוק מילצ'ן הייתה מופרכת. הוא לא התעקש עליה.
כישלון הניסיונות שלו להגשים את משאלותיו של מילצ'ן הושפע גם מהדרך הקופצנית שמאפיינת את עבודתו כמנהל. מה שחייבים לסדר היום, אחרת המדינה תתמוטט, נשכח מלב מחר. החלטות רבות נולדות מקפריזה: בעד ונגד השידור הציבורי, למשל; בעד ונגד יצוא קנאביס. האיש האחרון שלוחש על אוזנו, קובע, לפחות באותו רגע.
את המשא ומתן עם מוזס הוא תיאר בחקירתו כמצג שווא, כתרגיל הונאה. התיאור עורר תהיות: הציבור מקבל ראש ממשלה שמשקר למען ארץ ישראל, אבל מתקשה לקבל ראש ממשלה שמשקר לגבי כמות עותקים של חינמון. אי לכך נקרא יעקב וינרוט, עורך דין לכל עת, לעזור. "הוא בסך הכל בדק אופציות", הסביר.
התוצאה הייתה שגם נתניהו וגם מוזס הבטיחו מה שאסור היה להם להבטיח, מה שלא יכלו לקיים ומה שלא התכוונו לקיים. הם לא טרחו להסביר את מניעיהם עד היום.
השוטרים הביאו אל החקירה את עולם המושגים שלהם. העולם הזה בנוי על תן וקח: אדם נותן משהו ומקבל משהו בתמורה. בעולם המושגים שבו פועל נתניהו קיימת הפרדה מוחלטת בין הנתינה לקבלה. הוא מקבל דברים כי מגיע לו; לא מדובר בשוחד אלא בעשיית צדק; והוא מתערב למען מישהו כי מותר לו. לפעמים נתניהו קורא לזה משילוּת.
מה שסיבך את נתניהו היה האובססיה שלו בכל מה שנוגע לתקשורת. כאשר נתניהו התעקש למנות את עצמו לשר תקשורת, הזהרתי כאן שזה ייגמר בחקירות משטרה: זה לא יכול היה להיגמר אחרת. משרד התקשורת מיותר. כפי שחזרו והמליצו ועדות למיניהן, צריך להקים במקומו רשות רגולטורית, טכנית בעיקרה, שתדאג לספק לנו תקשורת אלקטרונית במחיר ובאיכות סבירים. נתניהו חשב על תקשורת במונחים אחרים: הוא יפתח את שוק הטלוויזיה לעשרות ערוצים, שבעליהם יהיו תלויים ברצונו; הוא ישנה את פני אתרי החדשות באינטרנט ואת פניה של העיתונות המודפסת. התפיסה שלו הייתה מיושנת: היא נעצרה באמצע העשור הקודם; המהות שלה הייתה מושחתת. בהשאלה ממסמך המשטרה בפרשת תיק 1000, השילוב בין מה שיכול לאשר הרגולטור, שר התקשורת, לבין מה שמצפה לקבל ראש ממשלה, יצר מערכת יחסים שוחדית. למרבה המזל, הוא נכשל, לאורך כל הדרך.
נגיעותיה של הרפתקת התקשורת של נתניהו ניכרים בממצאי החקירות של המשטרה בתיק 1000 ובתיק 2000. ההתערבות שלו בפתיחה ובסגירה של ערוצי טלוויזיה מסחריים; הניסיונות שלו להעביר בעלות על ערוצים לידיהם של טייקונים שהוא רואה בהם מקורבים; המתנה הגדולה מכולן, הקמת עלון התעמולה המכונה "ישראל היום"; הניסיון לתווך במכירת "ידיעות אחרונות". פרשת בזק, שטרם הבשילה לחקירה רשמית של המשטרה, ממחישה את עומק הנפילה. נתניהו אולי לא ייפגע ממנה, אבל את אלוביץ', הטייקון הידיד, היא הורידה מהחשוב בנכסיו.
מיליארדר יהודי אמריקאי, מתומכי המפלגה הרפובליקנית, פגש פעם את נתניהו. "למה אתה לא קונה את 'ניו יורק טיימס'", שאל נתניהו. "למה אני צריך את 'ניו יורק טיימס'", שאל האיש. "כדי שתהיה לך השפעה", אמר נתניהו.
נתניהו מאמין שהדרך לשלוט בתקשורת היא לשלוט בבעלים. הוא טועה. במדינה חופשית לא הבעלים שולטים בתכנים אלא אנשי המקצוע – העיתונאים, העורכים, המנהלים. האינטרנט הוא סיפור אחר, אבל גם שם לא הבעלים שולטים. הייתה לו טעות קשה בניווט.
מה יש לו להציע
בגלל כל הסיבות האלה, וסיבות נוספות, מקובל להניח שעד שהיועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט יגיע להחלטה, ייעלם סעיף השוחד. היועץ יסתפק במרמה ובהפרת אמונים. נתניהו עשוי לפרק את הממשלה מתישהו בחודשי החורף או האביב של 2019, בין החלטת היועץ להגיש כתבי אישום לשימוע שיינתן לפרקליטיו. הוא ילך לבחירות על מנת לחזור מהן עם מנדט מהציבור להמשיך לכהן. זה מה שמצפים שיקרה, אבל במזרח התיכון דברים לא מתרחשים בדרך כלל על פי הציפיות. הדבק שמחזיק את הקואליציה יחד מגלה סימני התרופפות. ותמיד יש אפשרות למלחמה.
נוסח ההמלצות מקשה מאוד על מנדלבליט לסגור את התיק, אבל אני מתקשה להאמין שיאמץ אותן כלשונן.
לפיד הוא עד משמעותי בפרשת חוק מילצ'ן. נתניהו רצה להאריך את החוק. לפיד, כשר אוצר, התנגד וטירפד. במקרה הזה לפיד היה בצד הנכון של הוויכוח. עם זאת, החברות הקרובה בינו לבין מילצ'ן יצרה ניגוד עניינים. נתניהו והוא חרגו מהמותר.
עכשיו קורא ח"כ דוד אמסלם ללפיד "מלשן" ו"שטינקר" ומדקלם לעברו את "למלשינים לא תהי תקווה". קללה שנאמרה כלפי יהודים שהסגירו יהודים אחרים לגויים, מוטחת עכשיו כלפי מי שמעיד כחוק במשטרת ישראל. זה סולם הערכים של יו"ר הקואליציה, זה הפרצוף שלה.
לפיד יוצא נשכר מהתחזקות החרדים ומחקירות נתניהו. זה מחייב את כולנו לשוב ולבדוק מה יש לו להציע. הוא פרזנטור מצוין, אח רק לנתניהו. נשאלת השאלה, מה הוא יכול להציע מעבר לזה.
הבית השמאלני
"כולי עלמא" הוא בר תל־אביבי, בתפר שבין רוטשילד לדרום. השם מאתגר, דו־משמעי. בעיון בגוגל מצאתי שהוא בר ידידותי לגייז. בשבוע שעבר התקיים שם אירוע הפתיחה של קמפיין הבחירות של תמר (תמי) זנדברג, 41, חברת סיעת מרצ. זנדברג מתמודדת על ראשות המפלגה. מולה מתמודדים זהבה גלאון, אילן גילאון, אבי בוסקילה ואבי דבוש. גלאון וגילאון נמנים עם הגוורדיה הוותיקה של המפלגה. שניהם נכנסו לכנסת ב־1999. זנדברג נכנסה לפני חמש שנים. יש לה סיכוי טוב להגיע לסיבוב השני מול אחד משני הוותיקים.
למרות האופי הצעיר של הבר המארח, הקהל שהגיע היה ותיק ברובו, בני 60 ויותר. בלט בו רן כהן, 80, מראשי מרצ בעבר, שזנדברג הייתה העוזרת הפרלמנטרית שלו. "תמר מייצגת שני דברים שאינם במרצ", אמר. "אחד, רעננות; שני, היכולת שלה להגיע להמון אנשים. מרצ חדשה".
זאת הנקודה המעניינת במה שקורה היום במרצ. לאחר מאבק פנימי המפלגה החליטה לפתוח את שורותיה למתפקדים חדשים ולקיים פריימריז לראש/ראשת המפלגה. זנדברג מבססת את הקמפיין שלה על גישה פרגמטית, אנטי־טהרנית. אם לפיד או גבאי ירכיבו את הקואליציה הבאה, היא תרצה לשבת בה, גם אם יצורפו אליה מפלגות מהימין.
בדרך כלל בבחירות פנימיות במפלגות הנטייה היא הפוכה, ללכת אל הקצה. אבל זנדברג משוכנעת שדור חדש של מצביעים שמאלנים רוצה יותר השפעה, זקוק ליותר השפעה. "הדור שלי לא שבע", היא אומרת. "אין לנו עבודה קבועה וביטוח סוציאלי. אנחנו חיים בדירות שכורות בלי סיכוי לרכוש דירה בעתיד". היא מתקנאת בהשפעה של בנט. "אני רוצה להיות הבית היהודי של ממשלת מרכז־שמאל".
מי את, שאלתי. "אני אישה, גרה בתל־אביב, שמאלנית, לוחמנית", אמרה.
אשכנזייה, אמרתי.
היא לא נעלבה. "אני מייצגת בצורה טובה מאוד את הציבור של מרצ", אמרה.
יש במרצ כאלה שרואים בה, לטוב ולרע, מהדורה צעירה של זהבה גלאון. היא משוכנעת שהיא שייכת לעולם חדש. בתפר בין מרצ ללפיד, בין מרצ לעבודה, היא משוכנעת שהעולם הזה יכול להביא למפלגה עשרה מנדטים.
בינתיים, מי שחיזק אתכם הוא גבאי, אמרתי.
"נכון", אמרה. "אבל אי־אפשר לסמוך רק על זה. ביום פקודה הוא עשוי ללכת שמאלה".
זנדברג היא אחותו הגדולה של שחקן הכדורגל מיכאל זנדברג. זנדברג שיחק בין השאר בבית"ר ירושלים, עם הקהל הגזעני, בלי ערבים.
"אבל הוא הצביע מרצ", אמרה.
•
בטור לפני שבועיים הזכרתי את בורג' חליפה, המגדל הגבוה בעולם. בכיר בצה"ל אמר שכמות המלט שישראל איפשרה להכניס בשנים האחרונות לרצועת עזה גבוהה מכמות המלט שנדרשה לבניית המגדל בדובאי. ציינתי מספר – 500 טון. לאחר הפרסום הוצפתי במיילים של קוראים שעשו חישובי כמויות וביקשו לתקן. לא 500 טון הושקעו במגדל בדובאי אלא משהו בין 300 אלף טון ל־800 אלף. רוב הכותבים הימרו על 500 אלף. כמות המלט שיובאה או הוברחה לעזה גבוהה יותר. כמו שציין הקצין, מגדלים לא נבנו שם; רוב המלט הושקע במנהרות.
בטור שפורסם ביום ראשון השבוע על יום הקרב בצפון כתבתי שהאיראנים המציאו את משחק השחמט. הקורא אבי בן־בסט ביקש לתקן: רוב ההיסטוריונים משוכנעים שהשחמט הומצא בהודו ועבר באיראן בדרך לאירופה. את השם נתנה לו השפה הפרסית. שח־מט הוא "מארב למלך" או "המלך חסר אונים".
