הדבר הכי קל והגיוני לעשות כשיש חופשה של עשרה ימים מהעבודה זה לטוס לניו־יורק או לעשות עם התינוק בינג' של גן שעשועים ומשטח פעילות, ואז אחרי תשעה ימים להגיד "מה עשינווווווו - למה לא טסנו לניו־יורקקקק?!?! אז החלטנו במקום לטוס למקום המוכר, הנוח, הכיפי והמושלם - ניו־יורק - להגשים חלום קטן ולטוס לטוקיו. ולא התלבטנו יותר מדי: הטיסות והמלונות זהים במחיר, המאפים עשירים באותה חמאה (בטוקיו המון סניפים מרהיבים של Dean & DeLuca) ונהגי המוניות בטוקיו יודעים אנגלית יותר טוב מהקולגות שלהם בניו־יורק. אז אין שום סיבה לא לגוון את החיים ולטוס לטוקיו במקום למנהטן פעם אחת לפחות.

הבעיה העיקרית בלטוס עם תינוק ליפן זה לא התינוק, הביורוקרטיה או ההכנות; אלה האנשים ששומעים על זה וחייבים להגיב. כי הרי אם ניסע עם התינוק לירושלים מיד יעירו: "השתגעתם?! קר שם ומסוכן". עכשיו נשאלת השאלה, איך מבשרים לאנשים שאתה מכיר שאתה לוקח את התינוק איתך ליפן מבלי לגרום להם לדמם מהאוזניים? אז למי שמתכנן לטוס עם תינוק בן חצי שנה, הנה פתרון התשובות המלא לכל מה שישאלו אותך:

הג'ינג'ים - מאיה סובול ואיל אפטר

"רגע אבל קר שם עכשיו לא?" — אז נְפַתֵּחַ מעין שכבה נוספת שמלבישים על הבגדים שתפקידה יהיה לחמם את הגוף ולהגן מגשם, ונקרא לזה "מעיל".

"עד לטוקיו?! אבל זה ממש רחוק" - אז ניקח אותו במטוס.

"לא חבל? אתם לא תיהנו" — בטוח יהיה יותר כיף מהשיחה הזאת איתך.

הפסיכולוגיה ברורה: אנשים חושבים על החיים שלהם, על זה שבמשך שנים הם חששו לנסוע לטוקיו בגלל הפחד מהדבר הרחוק והמסובך הזה, כי הכל ביפנית ובטח יגישו להם בכל מקום סנדוויץ' עם תמנון. ולכן לא הגיוני מבחינתם שמישהו יטוס לשם, ולא סתם - אלא עם תינוק בן חצי שנה! זה גיל שאנשים לא לוקחים בו את התינוק לראש־העין בגלל הבדלי תרבות ומזג אוויר, אז ליפן?

פיניקס התינוק

הטיסה 

המקום הכי נוח במטוס

הדרך הכי נוחה לטוס עם תינוק זה בעריסה שחברת התעופה נותנת לכם. לא רק שהתינוק ישן בנוחות לאורך כל הטיסה, ההורים של התינוק מקבלים את המקום הכי נוח במטוס, עם הכי הרבה מקום לרגליים. כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לשקר לגבי המשקל שלו והדיילת התקינה לנו עריסה. קל ונוח. בהתחלה ניסינו להימנע מלשבת ליד התינוק הבוכה במטוס אבל מהר מאוד התאפסנו, הפנמנו שהוא שלנו, והייתה לנו טיסה נפלאה. לא בטוחים לגבי שאר 400 הנוסעים.

המלצות 

דג סקסי שמח

ותרו עליהן. כי לקחת המלצה (כמו שאנחנו לקחנו מ"טריפ אדוויזר") לראמן הכי־הכי טעים, הכי של מקומיים (למה אנחנו תמיד מחפשים מקומות של מקומיים? מי אמר שלמקומיים יש טעם כזה טוב?) כזה שלא נכנס לשם תייר מעולם (אז איך זה ב"טריפ אדוויזר"?) כזה שאם לא אכלת שם לא היית בטוקיו (כתב כנראה בעל המסעדה...), ולחפש אותו שעה ברחוב עם גוגל מפות שהוא נוח והגיוני בכל מקום בעולם, אבל ביפן הוא כנראה נעזר בגוגל טרנסלייט כי אחרת איך אפשר להסביר את מסעדת "דג סקסי אני מזון שירות שמח" שאנחנו שעה כבר מחפשים. ואז סוף־סוף כשהגענו למקום המומלץ־מומלץ־מומלץ הזה, עם תינוק ער ורעב וכל התקוות שלנו היו תלויות במקום החמים והנוח הזה... גילינו מולנו כניסה צרה בין בניינים עם 70 מדרגות בזווית שאינה מכבדת עגלה, תינוק או בני אדם, ונראית הגיונית כנראה רק כשמסתכלים עליה בעיניים מלוכסנות, אז הבנו שלרדוף אחרי המלצות זה מיותר. בעיקר כי הראמן האקראי שנכנסנו אליו, היקיניקו או עשרות הסושיות חסרות השם שאכלנו בהן, היו משהו שהיינו כותבים עליו המלצה בטריפ אדוויזר עם שלושה "מומלץ", תשעה סימני קריאה ושני "חובה", אבל למה לעשות את זה לאחרים?

מאיה ופיניקס

גיוון 

"הנה חפץ!"

נוח לטייל עם תינוק בן חצי שנה, כי לילד גדול יותר יש כבר דעות ומחשבות והוא רוצה דברים, ולעומת זאת לתינוק יש מחשבה אחת בלבד בכל מקום שאליו לוקחים אותו: "הנה חפץ! אני יכול לתפוס אותו? מעניין אם הוא ייכנס לי לפה". ולכן נוח מאוד, כי התינוק זורם עם מי שאנחנו רוצים לעשות. אנחנו חילקנו כל יום ככה שתמיד יהיה לנו רצף של "משהו לראות, משהו לעשות, משהו לקנות, ומשהו לאכול — ובשביל פיניקס זה היה "מחליפים לי בחוץ, מחליפים לי בפנים, אני אוכל ליד קיפוד, סלפי, סלפי, סלפי עם זרים".

מקדש Senso ji

תינוק סלב

קאוואייייייי

בארץ התינוק שלכם זה הדבר שהכי משעמם אנשים בפייסבוק. בטוקיו התינוק שלכם הוא ביונסה. עשרות נערות ואמהות יפניות (אף פעם לא גברים) יעצרו את כל מה שהן עושות כדי לצעוק בהתרגשות "קאוואייייייייייי" עם דגש על האייייי. המילה הזאת היא ערך שלם בתרבות היפנית שהפירוש הלשוני הבסיסי שלו זה "חמוד־מתוק־טוב" וכמה שה "איייי" מתמשך יותר ככה הוא מתוק יותר מבחינתם. "הלו קיטי" היא הפרזנטורית של הערך הזה. אבל לראות תינוק ג'ינג'י עם עיניים עגולות באמצע הרחוב בטוקיו, אנשים פשוט פרקו את הלסת מהתרגשות.

הג'ינג'ים - מאיה סובול ואיל אפטר

אטרקציות 

חלום של טלטאביז

Ueno Onshi Park: פארק מקסים שמומלץ להתחיל בו את היום. יש כאן מוזיאונים, אגם, שוק סוף שבוע, מקדשים בני מאות שנים ודוכני מזון קטנים. כיף להתחיל מצפון הפארק ולטייל עד ליציאה הדרומית, שם תצאו ישר לשוק העצום Ameyoko Market עם מאות אלפי יפנים, שלאן שלא תלכו בו תמיד תרגישו שאתם נגד התנועה.

משם ממשיכים ברגל ל־Akihabara. אקיהאברה היא תאונה חזיתית בין בית דפוס לחוברות מנגה, מכולות עם ציוד אלקטרוני ומפעל לניאון. זה האזור הפסיכוטי ביותר בטוקיו, וניתן להשיג כאן בובות של אבוקדו מחייך, טוסטרים ששרים ומלצריות שמחופשות למשרתות צרפתיות שכל ייעודן בחיים זה לצחקק מול צעירים יפנים שלראשונה חווים אינטאקציה עם אישה ולא עם בובת המנגה שאיתה הם התחתנו ברוב המקרים... פיניקס חשב שהוא משייט בתוך חלום של טלטאביז, ובאיזשהו שלב מרוב מידע ויזואלי, הוא פשוט כיבה את עצמו ונרדם על המנשא. וכן, בדקנו לו דופק. ואם חוויית התאורה הקיצונית, שלטי החוצות, קניוני הענק והמוני היפנים עם חוברות המנגה שלהם לא מספיקה, אז מכל חנות גם יוצא סאונד חזק מאוד שהתיאור הכי קרוב לצלילים האלה זה כאילו שאתה לא מפסיק לזכות בדובדבנים במשחק מחשב מהניינטיז. כדי שלא יכאבו לנו העיניים מרוב קולות וצבעים היינו צריכים לשבת רגע בצד ולהסתכל על תמונות של חולון.

דון קיחוטה (Don Quijote) הוא כלבו ענק וקטן שמרכז את כל מה שיש לאקיהאברה להציע בשבע קומות קלסטרופוביות ועמוסות מוצרים מהרצפה ועד התקרה.

מונסטר קפה. כאן הילד הבין שלא כל בעלי החיים הם יונקים

Kawaii Monster Cafe (קפה מפלצות): בתוך קניון קטן ממש מול הכניסה לרחוב טקשיטה (Takeshita) המפורסם שבשכונת האראג'וקו (Harajuku) מסתתר אחד מבתי הקפה המטורללים בעולם, שכל כולו יצירות אמנות בדמות פסלי מפלצות של אמן מקומי. לא מגיעים לכאן בשביל האוכל, אבל זה מקום מעולה לשבת ולנוח ולתת לתינוק לחשוב שהוא חי עכשיו בתוך סרט מצויר.

האוכל היה מגניב, פיניקס התמיד בחלב אם

קניות 

הכל ב־100 ין

אל תתבאסו: ביפן יש את הדברים הכי מגניבים וקיצוניים בכדור הארץ, אבל אי־אפשר לקנות אותם. הם פשוט עולים יותר מדי. כן אפשר לקנות בזול ביוניקלו (הפוקס של היפנים). הוא נמצא בכל פינה, ובמרכז גינזה יש סניף מהמם של 12 קומות - Uniqlo Ginza Store.

Daiso: רשת חנויות "הכל בדולר", שנקראות כאן "הכל ב־100 ין". אפשר לקנות כאן המון שטויות דביליות לתינוק או לבית, שאין שום יתרון לקנות אותן ביפן כי הן יוצרו בסין.

הרחובות מוצפים בחנויות עיצוב של מותגי־העל - פראדה, גוצ'י, שאנל וכל החבורה, ושווה מאוד להיכנס ולהסתובב בחנויות האלה כי הן ברמה של גלריות, ולפעמים יש בתוכן אשכרה גלריות עם אמנות מתחלפת כמו למשל בדיזל או בלואי ויטון. אדריכלים יפנים עיצבו כל חנות מותג כזו מבחוץ ומבפנים. רחוב Omotesando מצוין לסיבוב שכזה.

חברים שפגשנו בדרך, התעקשנו לא לשמור על קשר

מה שכן, שווה להשקיע בחיפוש פריטים ייחודיים של מעצבים יפנים שלא תוכלו לקנות בסתם אאוטלט בארה"ב. יש המון חנויות כאלה. מאוד מגניב לקנות בטוקיו ממתקים וחטיפים - אנחנו קנינו מזוודה שלמה מלאה בממתקים שיצאו משליטה כמו למשל חטיף המוצ'י היפני שעשוי מאורז בצבע סגול במילוי של שעועית מתוקה, מאצ'ה ופטל או חטיף קיטקט בטעם ניו־יורק צ'יז קייק.

בחנות בגדים של מעצב יפני

אוכל 

אצות במקום עמבה

לפיניקס היה מושלם. האוכל ביפן ממש הזכיר לו את האוכל בארץ. שד ימין היה טעים כמו שד ימין ושד שמאל השתבח עם הפרש השעות והוא לא התבלבל בינהם למרות שכולם כאן נוהגים הפוך. לנו האוכל היה הפתעה נעימה.

בטוקיו ה"לרדת רגע מהמשרד לדחוף משהו מהיר" זה לא פיתה מלאה בשומן כבש ובשר מרוח בעמבה עטוף בצ'יפס. אצל היפנים סטנדינג סושי הוא ה"פאסט פוד" הבריא ביותר בעולם. מדובר במסעדונת זעירה שמורכבת מבר ולא מגישה כיסאות. שם, כפוף כמעט לאורך כל שעות היום, עובד סושי מאסטר ללא הפסקה כדי לשרת מאות יפנים שרוצים לקבל את מנת האורז הדביק עם חתיכת דג נא טרי ומושלם. הם צורכים את זה כמו שהאיטלקים שותים את האספרסו שלהם, בשלוק, משלמים ונעלמים חזרה להמון. פתאום זה נראה לנו הגיוני שבלב המסעדה אין עמדת מפיות עם טפטופי טחינה מעל פח פתוח.

מרמלדה מהעתיד

קרפ עם כל דבר: דוכנים צבעוניים שמגישים עשרות סוגי קרפים מלוחים ומתוקים עם כל קומבינציית מזון שהייתם מקבלים על סושי או על פנקייק או משהו שחלמתם שהיה קיים כשהייתם ילדים. סניף פופולרי מאוד נמצא בכניסה לרחוב takeshita שבהארג'וקו.

בארץ התרגלנו שהאוכל בקניון זה פאסט פוד סיני שמנהל מישהו שטייל בהודו ולא חזר לנגב עם נייר טואלט. הדרך לזהות שהגעת לקומת האוכל זה שהרצפה משמיעה פתאום רעש בכל פעם שהרגל שלך מנסה להיפרד ממנה, ולפניך בתור עומדת נגה ניר נאמן עם מצלמה נסתרת, כי זאת פעם ראשונה שהיא רואה שאת האוכל מגיש החיידק אי־קולי בעצמו. אז נכון, באירופה זה גם שונה, וקומות האוכל בקניונים הגדולים שם באמת מרשימות מאוד, אבל קחו את אירופה ותכפילו בשבע, תוסיפו אצות ואסתטיקה ותגלו את הבר רפאלי של דוכני הגורמה. מי שמגיש לך את האוכל הם כנראה סטודנטים לרפואה או מנתחים או סתם האנשים הנקיים והמדויקים ביותר עולם, וזה כל כך נעים ויפה, שדגים בכל העולם מתפללים להיות סשימי כאן.

Ginza Six: אחת מקומות האוכל היפות והנעימות נמצאת בגינזה סיקס, קניון יוקרתי ברחוב המרכזי של גינזה - Chuo-dori.

מיצג אומנותי בחנות ספרים בקניון Ginza Six

שירותים 

מים חמים לטוסיק

כשבחוץ חמש מעלות וריח חריף של גופרית עולה מהחיתול של פיניקס, האינסטינקט אומר להחליף לו מיד לפני שיהיה בכי מטורף. אבל האסתטיקה היפנית והאנשים שחולפים מולך משדרים לך: אל תהיה ישראלי ותחליף ברחוב, כי זה גם לא נעים לעוברים ושבים וגם הקור יקפיא לתינוק שלך את הטוסיק, ולכן היפנים גאים להציג — שירותי העתיד!

זוכרים את הסצנה ב"ספרות זולה" כשסמואל ל.ג'קסון וטרבולטה פותחים את המזוודה ורואים איך המבט שלהם מופתע והפנים שלהם מוארות באור זהוב? אז זאת חוויית הכניסה לשירותים עם עמדת החתלה בכל מקום בטוקיו, רק שהפנים שלנו מוארות באור לבן־פנינה בוהק. הדלתות חשמליות ונפתחות בלחיצת כפתור, משטח ההחתלה מבריק, על האסלה אפשר לערוך פיקניק רומנטי, ובצד שלה יש שלט המציע מגוון שירותים כמו "שפריץ מים חמים לטוסיק" ו"מוזיקה לאווירה".

חיות 

קפה עם חתולים

הרבה תופעות לא ברורות יש ביפן, אבל הגדולה מכולן היא ללא ספק ההחלטה שהתקבלה מתישהו בהיסטוריה של קבוצת האיים המטורפת הזאת לחבר בין חתול לקפה. אנחנו יודעים שזה נשמע הזוי אבל חכו, רק התחלנו. היפנים החליטו ליצור בתי קפה מקסימים ולמלא אותם בחתולים מתוקים כדי שתושבי העיר יוכלו להעניק אהבה תוך כדי שתיית קפה, לשמח חתול מפונק ולטעון את הגוף באושר. הגענו נרגשים לאחד מעשרות הסניפים של רשת בית הקפה חתולים (Cat Café Motcha), והתאכזבנו לגלות שלא נותנים לתינוק תמים בן חצי שנה להיכנס. "נו אינשורנס, סוריייי". ניסינו להסביר שיש לנו חתולים בבית והילד ממש בסדר איתם ולא אלרגי, אבל היפנים מאוד נוקשים עם החוקים.

לכן פיניקס מאוד הופתע כשנתנו לנו להיכנס לבית קפה קיפודים. כן, יש כזה וזה מדהים. ועוד יותר מדהים זה שאין ביטוח לתינוק בן חצי שנה שרוצה ללטף חתול, אבל אין שום בעיה שילקק קיפוד. אחרי חצי שעה של בילוי בבית קפה הזה (Harry Hedgehog cafe) אתה עדיין לא מבין למה החיה הקוצנית הזאת, שחיה בטבע ובאגדות, צריכה להיות בבית קפה ושילטפו אותה — זה לא נעים לאף אחד מהצדדים. אבל זה עוד מקום נחמד וחמים להימלט אליו מהקור ולתת לילד קצת זמן איכות מחוץ לעגלה. והנה תכונה שלא כתובה בויקיפדיה על קיפוד: "הוא משתלב מצוין לצד שוקו חם, וגמיש בצורה מפתיעה כשהוא צריך לברוח מתינוק שרוצה להכניס אותו לפה".

אם הריגוש לא מספיק לכם אז חפשו בעיר "בית קפה ינשופים" (Owl Cafe). מעניין לגלות כמה תינוק וינשוף דומים כששניהם עושים את אותו פרצוף מופתע ומשתומם כשהם פוגשים זה את זה.

ומשפט לסוף: לא אכפת לנו מה החינוך הנכון ואם זה בסדר לקחת תינוק איתך למסע של עשרה ימים רחוק מאוד מהבית. היינו פשוט הורים שהצליחו להגשים חלום ולבלות יחד עם התינוק שלהם 24/7 ולחזור איתו חי ומאושר ולא פחות חשוב - עם המון תמונות באינסטגרם.

מי אנחנו?

הכותבים הם זוג תסריטאים העובדים וחיים יחד. חובבי חיות ופחמימות ריקות. כותבים בתוכנית הסאטירה "גב האומה". לאחרונה הקימו את העמותה "אמרו לא לספורט" ובקרוב משיקים קו אופנה חדש של כיפות סרוגות לחתולים. וכל יום מתפללים שהילד שלהם לא יהיה רואה חשבון.

לעוד תמונות ממסעות הג'ינג'ים בעולם, חפשו באינסטגרם: hajinjim

היתרון בטיול עם תינוק זה שתמיד יש מי שיצלם