ראשון 24 ביוני 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מאור צברי, גליה מזר, מרים גווילי ודסי מלול | צילום: אלעד גרשגורן
    24 שעות • 17.02.2018
    קרביות
    דסי מלול גדלה כחרדית בירושלים, אבל בחרה ללמוד בפנימייה הצבאית ולהיות חיילת קרבית כשתסיים את לימודיה. היא וחברותיה מנווטות בשטח, מתאמנות בירי, מדלגות על מכשולים, מוכנות להילחם — "ואם צריך גם למות בעד ארצנו בדיוק כמו החיילים". ויש להן גם מה להגיד לרבנים שמתנגדים לגיוס נשים לצה"ל. "שהרבנים יתעסקו בעניינים שלהם. שילמדו תורה ויפסיקו לדבר ולכפות את דעתם על אחרים"
    נעם ברקן | צילום: אלעד גרשגורן

    משטח האימונים בפנימייה הצבאית השוכנת על הכרמל, מרחק נגיעה מבית הספר הריאלי, טובל בחורש ירוק. מרים גוילי אוחזת בחבל בשתי ידיה, מלפפת אותו בין נעליה, מטפסת, ומושכת בזרועותיה את גופה למעלה בזריזות. חברותיה — גליה, מאור ודסי — מתבוננות בה בגאווה. כשהיא גולשת למטה, מאור נותנת לה צ'פחה חברית על הכתף. אחר כך ארבעתן משתטחות לזחילה אינדיאנית על האדמה, בין מחטי האורן שנשרו מן העצים, האצטרובלים היבשים והאבנים הקטנטנות.

     

    גוילי, מאור צברי, דסי מלול וגליה מזר, תלמידות הפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, אמנם עדיין תיכוניסטיות אבל כבר חולמות להיות לוחמות, ושום דבר לא ירפה את ידן, בטח לא דברי הרבנים והחרדים נגד גיוס בנות לצבא. מדי יום הן מקיצות בשש בבוקר, רבע שעה אחר כך ארבעתן כבר עומדות למסדר. אחרי האימון הגופני הן מנקות את החדרים, מקפלות את הסדינים, שוטפות את האבק ויוצאות לשטח, לימי שדאות, ניווטים, אימונים טקטיים ושבוע מלחמה. בין האימונים הן כמובן מוצאות זמן גם ללמוד, כמו כל תלמידה בת גילן, בבית הספר הריאלי הסמוך.

     

    "לא יקבע לנו מה לעשות". הרב יוסף קלר
    "לא יקבע לנו מה לעשות". הרב יוסף קלר

     

    איומים בחרם

     

    מאור צברי מגוש־עציון מסיימת עוד מעט כיתה י"ב. היא למדה בבית ספר דתי, באולפנה, וחולמת לשרת בקרקל. "אני מאמינה באלוהים, אבל ידעתי שאני רוצה להיות לוחמת, קרבית, אפילו שבאולפנה לא מעודדים בנות לכיוון הזה, לכן התחלתי לחפש מידע. בדקתי על בית הספר הטכני בירושלים ואז הגיע העלון של הפנימייה. אחי הגדול התלהב ודירבן את ההורים שיאשרו לי. הגעתי למיונים, התאהבתי והתקבלתי".

     

    דסי מלול, תלמידת כיתה י' בריאלי וחניכה שנה א' בפנימייה, גדלה כחרדית בירושלים. הוריה התגרשו בילדותה. אמה יצאה בשאלה, ואביה ושתיים מאחיותיה נותרו חרדים. היא למדה בתיכון חרדי, קפצה על כיתה ח' והחלה ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת בר אילן. "בית הספר לא קיבל את זה שפעם בשבוע אני לומדת באוניברסיטה במסגרת משולבת של בנים ובנות", היא מספרת. "הם איימו לעשות עליי חרם. עזבתי את בית הספר וחיפשתי מקום אחר. שמעתי מחברים על הפנימייה והגעתי למיונים. לפני כן לא באמת ידעתי לאן אני מגיעה, אבל התאהבתי במקום. כשאני מסיימת יום לימודים ואימונים ואני יודעת שנתתי את כל כולי, זה עושה אותי מאושרת".

     

    אבא שלך מקבל את העובדה שאת לומדת בפנימייה הצבאית?

     

    "זה היה קשה. בהתחלה לא סיפרתי לו על תהליך ההרשמה והמיונים. רציתי להיות בטוחה בעצמי ולא סתם להרעיד את המערכת. מבחינת החברה זה לא פשוט. אבא שלי מאוד מעורב בקהילה, וזה לא קל כשאני חוזרת הביתה עם מדים. אבל הוא מקבל אותי וממש גאה בי".

     

    הניצוץ בעיניה של גליה מזר, מהיישוב מעלה־צביה, ניצת לפני כשנה. היא הייתה אז תלמידת כיתה ט'. אמה כבר עמדה לזרוק לפח את המכתב שהגיע מהפנימייה הצבאית של האגף הביטחוני־חברתי של משרד הביטחון, אבל ברגע האחרון הציעה לה לעיין בו. "משהו הדליק אותי במקום הזה", מספרת גליה.

     

    מה הדליק אותך?

     

    "אף פעם לא דמיינתי שתהיה לי קריירה צבאית, אבל סבא שלי היה בפלמ"ח וגם לאבא שלי היה רקע צבאי. תמיד הייתה בי תחושת שליחות, ותמיד ידעתי שחשוב לי לעשות משהו משמעותי בצבא. בשלב המיונים הבנתי כמה אני רוצה לעשות משהו מעבר לבית ספר, משהו שיכניס בי דרייב לקום בבוקר, לדעת שכל יום אני צריכה לתת מעצמי. כשאת רואה סביבך מפקדים תותחים, את רוצה להוכיח את עצמך. זה עזר לי להוציא מעצמי דברים שלא דמיינתי שיש בי", היא אומרת ועיניה נוצצות מגאווה.

     

    גם מרים גוילי מאור־עקיבא מסיימת השנה את כיתה י"ב. היא נתקלה באתר האינטרנט של הפנימייה במקרה. "הסתכלתי על הסרטונים, קיבלתי רבאק ואמרתי, 'ננסה'", היא מספרת. "נרשמתי למיונים, התקבלתי והתחלתי. כבר בכיתה ט' חשבתי מה אעשה בצבא. רציתי להגיע למקום משמעותי. יש כאן הרבה משברים, אבל את לומדת להתמודד איתם. זה משפר אותך ומפתח אותך אישית".

     

    בכיתה י"א חתמה גוילי קבע לשלוש שנים. היא רוצה להיות חובלת בחיל הים וכבר החלה את שלב המיונים. "לפעמים אני שומעת הערות כמו 'למה את עושה את זה? לא שווה לך', אבל יש גם הרבה שמפרגנים", היא אומרת. "אני בטוחה במה שבחרתי".

     

    החברה הדתית מפחדת

     

    ארבעתן מתנגדות בתוקף להתבטאויות החריפות שמשמיעים רבנים מהציונות הדתית נגד גיוס נשים לצה"ל. אני נפגשת איתן זמן קצר לאחר שדבריו הבוטים של הרב יוסף קלנר מהמכינה הקדם צבאית כבשו את הכותרות. "הרבנים כופים את דעתם האישית על חברה שלמה. אני לא מסכימה עם הדרך הזאת. אף אחד לא יכול לקבוע לאדם אחר כיצד עליו לחיות", אומרת דסי מלול.

     

    "זה יכול לנבוע מפחד של החברה הדתית, שנשים או גברים ילכו לצבא לשירות מעורב והם 'יתקלקלו', 'ייחשפו לעולם אחר', אומרת מאור. "מי שמאמין באמת, והאמונה שלו מספיק חזקה, לא יתערער בשירות. אני הייתי באולפנה, ופחות חשפו ועודדו אותנו לצבא. אבל אני חושבת שאם לא מתגייסים לצבא, צריך לעשות שירות לאומי. אנחנו חיים יחד במדינה, וצריך להיות שוויון בנתינה, בהירתמות חברה".

     

    "אותי זה מעצבן", אומרת גליה. "אנחנו מוכנות להקריב מעצמנו. אני מאוד מקווה שזה לא יגיע לכדי כך, אבל אני מוכנה גם להקריב את החיים שלי. זה לא הוגן שרק בנים ישרתו, יילחמו וייהרגו. חיילים וחיילות משרתים את אותה מטרה. כשרבנים מתבטאים כך, זה פשוט חוסר הסתכלות על התמונה הגדולה. אנחנו פה כדי לשרת את המדינה, ובנות יכולות לתרום כמו כל אחד אחר.

     

    "הצבא צריך את הבנות, יש להן יכולות טובות, שונות משל בנים אבל חשובות. הן מסוגלות להביא שינוי. אני לא קשורה לענייני הדת, אבל נראה לי הגיוני שנשים יתגייסו לתפקידי לוחמה וייתנו את מה שיש להן להציע", היא אומרת, ומאור מוסיפה: "לרבנים הייתי אומרת שיתעסקו בחיים שלהם. שילמדו תורה במקום לדבר".

     

    דסי: "יש מפקד שפועל על פי סמכות, ויש מפקד שהוא מנהיג. הרבנים הם לא מנהיגים. הם לא עושים את זה בדרך הנכונה, הם כופים את דעתם על החברה שהם משתמשים בה. כילדה חרדית יש לי תלות בחברה, כי אין לי מקום אחר. גם אם אני רוצה לצאת מהחברה הזאת, אין לי לאן ללכת. במקרה היה לי מזל והצלחתי לצאת למקום הרבה יותר טוב. אבל הם מובילים את האנשים אחריהם בדרך של כפיית הדעת ולא מתוך בחירה חופשית. האנשים שם תקועים בתוך קובייה ולא רואים את התמונה המלאה. ברגע שיש מישהו או מישהי שכן רוצים להתגייס, אין סיבה להחזיר אותם בכוח לאמונה של מישהו אחר".

     

    "אני מאמינה בתורה ועבודה", אומרת מאור. "אפשר להאמין באלוהים ולקיים מצוות. לי אישית יש את הדברים שחשובים לי — אני אוהבת לעשות קידוש, ארוחות שישי בבית והבדלה, אבל בעיניי, כל דתי מאמין, ירא שמיים, צריך גם לעבוד. הצבא מאפשר לכל אחד את המקום שלו, וכך אפשר לקחת חלק בשוויון של העשייה".

     

    דסי: "אנחנו לא חיים על פי הנורמות של השכונה החרדית שבה אנחנו גרים. אמנם אף אחד לא פגע בי, אנחנו גרים בשכונה טובה, אבל עדיין תמיד דופקים מבטים. כשאני חוזרת הביתה, מסתכלים עליי, 'מי זאת היצורה הזאת? מה היא עושה על מדים'? אבל לא אכפת לי. אני בטוחה בדרך שלי ומאמינה בה. גם טוב בשבילם להכיר עוד סוגים של אנשים", היא אומרת. "תיקון עולם", זורקת מאור לאוויר וכולן צוחקות.

     

    אנחנו יכולות להיות שווה לבנים". הבנות באימונים | צילום: אלעד גרשגורן
    אנחנו יכולות להיות שווה לבנים". הבנות באימונים | צילום: אלעד גרשגורן

     

    בדרך לקרקל

     

    סא"ל ידידיה חזני, מפקד הפנימייה הצבאית, גדל בעיר העתיקה בירושלים. בספטמבר האחרון, כשהפנימייה הצבאית עברה מצה"ל לאגף הביטחוני־חברתי של משרד הביטחון, עבר עם משפחתו לחיפה. "הגורל זימן לי הזדמנות לשלב בין הצבא לחינוך", הוא אומר.

     

    "הייעוד של הפנימייה תמיד היה לייצר את שדרת הקצינים, המפקדים בחילות השדה, להביא מ"פים איכותיים לצבא, חדורים באמונה ומקצועיים. תפקיד הקצין הקרבי הוא מקצועי, לכן הם לומדים כאן שלוש שנים, מכיתה י' עד י"ב. אנחנו נותנים מעטפת מקצועית וערכית".

     

    לדברי סא"ל חזני, הבנות משתלבות בפנימייה בדיוק כמו הבנים. הבנות הראשונות נקלטו בפנימייה בשנת 2000. בשנים הראשונות מספר הנשים בכל מחזור היה נמוך מאוד — שלוש עד שש בנות בכל שכבה. לפני שלוש שנים חלה עלייה גדולה במספרן, וכיום לומדות בכל מחזור כ־25־20 בנות. כל בוגרות הפנימייה מתגייסות לתפקידי לחימה בתותחנים, למערך הנ"מ, לגדודים המעורבים, משמר הגבול, קרקל ולקורס החובלים. עם בוגרות העבר נמנות מ"פ לשעבר בתותחנים, חובלת בחיל הים, לוחמת מג"ב שהספיקה במהלך שירותה לעצור מחבל שהתכוון לבצע פיגוע, ומ"מית בגדוד מעורב.

     

    "לכל אחת מהבנות בפנימייה יש תפקיד", אומר סא"ל חזני. "היום בנות מבינות שהן יכולות להשתלב ביותר מקומות בצבא ולהגיע לתפקידים יותר בכירים. זה פוגש אותנו כאן בפנימייה. אנחנו רואים יותר בנות שרוצות לבוא הנה. אם לפני 15 שנה סיימה רק בת אחת את הלימודים, היום יש לנו 12 תלמידות במחזור של י"ב. זה קורה כי יש דרישה מלמטה ואמונה מלמעלה שזה נכון".

     

    בשדרת האלופים בדרך לחדר האוכל אפשר לזהות בין בוגרי הפנימייה הצבאית את הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין שחק ז"ל, ואת האלופים במיל' עמרם מצנע, מתן וילנאי, גבי אשכנזי, דורון אלמוג ואת ניצב בדימוס אריה עמית. "בשנים האחרונות צה"ל פתח עוד תפקידים, ולפני שלוש שנים החלטנו לפנות במכוון גם לבנות", אומר דימה יורין, פסיכולוג ארגוני ומנהל ההרשמה בפנימייה. "שלב המיון הראשון הוא מבחן פסיכוטכני. מי שעובר את ציון הסף מגיע לשלב השני — ליום שדה. הם עוברים תרגילי שטח, בונים אוהלים, וזוחלים. בשלב הבא הם מגיעים לפלוגת הכנה.

     

    "במקום חופשת הקיץ הם מגיעים הנה לשלושה שבועות. בבוקר הם לומדים בבית הספר הריאלי לשון, מתמטיקה ואנגלית, ובצהרים מגיעים לשיעורי נשק ולפעילויות ספורט. לאחר מכן, המפקדים ומורי בית הספר יושבים יחד ומעריכים את המועמדים. בית הספר צריך לומר שהם מסוגלים ללמוד בריאלי, ואנחנו צריכים לומר שהם מסוגלים להיות חניכים בפנימייה. ישנו גם שלב ממיין נוסף של בדיקת פרופיל רפואי שמוודא שהמועמדים יכולים להיות לוחמים או לוחמות בעתיד".

     

    בדרך למגורים ולמגרש האימונים אנחנו עוברות ליד טנק הצוערים. מאור, שמדריכה את הסיור הספונטני שלנו בפנימייה, מספרת כיצד פלוגת "חץ", בוגרת הפנימייה ב־2013, התנדבה כחלק מהמשימות שלקחה על עצמה, להנציח את ארבעת הצוערים שהיו בוגרי הפנימייה ונפלו במלחמת יום הכיפורים.

     

    אתן לא מפחדות למות בקרב?

     

    "לא", אומרת מאור. "להפך", מצטרפת דסי, "למות בקרב זה מוות עם משמעות, זה למות למען המדינה". וגליה מוסיפה: "כן, זה מפחיד. ברור שכולנו מקוות שזה לא יקרה, אף אחד לא רוצה למות, אבל אני מוכנה לזה אם זה יקרה".

     

    עוזרות גם לבנים

     

    אנחנו מגיעות לחדרי המגורים. באגף אחד שוכנים חדרי הבנות. בכל חדר ארבע מיטות, שולחן כתיבה ומרפסת. כשאחד הבנים רוצה להיכנס לחדריהן עליו להמתין שישהו בחדר לפחות שתי בנות. אחרת הכניסה אסורה עליו.

     

    איך אתן מסתדרות עם הבנים בפנימייה?

     

    מרים: "האווירה מצוינת. הם חברים מאוד טובים שלנו, כמו אחים. בהתחלה הם חשבו 'למה צריך כאן בנות', ועכשיו הם מבינים שיש לנו כוח בפלוגה, בתור בנות. שיש לנו סיי, יש לנו מה לומר".

     

    הם נעזרים בכן בלימודים?

     

    "כן", אומרת מאור, וארבעתן צוחקות. "לא כולנו גאונות, יש גם בנים מסודרים ובנות שהן פחות מסודרות, אבל הרבה פעמים הבנות יושבות ותומכות ודוחפות את החבר'ה ללמידה ועשייה".

     

    מה תגידו לבנות שמתלבטות אם ללמוד כאן?

     

    מאור: "אם הן מאמינות בעצמן ורוצות באמת הכנה מושלמת לצבא וגם לפתח את עצמן ולהפוך לבני אדם טובים יותר, ולמפקדות טובות יותר — זה בדיוק המקום לאתגר את עצמך ולעשות שלוש שנים משמעותיות במקום לשבת ולרבוץ בבית. זה הבית הכי חם שיכולתי לקבל בתיכון".

     

    "אני מסתכלת אחורה ושואלת, 'מה? את כל זה עברתי'?" אומרת מרים. "אנחנו כל הזמן עסוקים ולומדים. יש געגועים הביתה, אבל אנחנו לומדות להתמודד".

     

    מאור: "בסוף השנה, אני ומרים נתגייס, ואנחנו רק רוצות להישאר. לא לעזוב. נותנים לנו כאן כלים חשובים. עכשיו המ"פ שלי יושב איתי על היעדים האישיים, ומחר אצטרך לעשות את זה לבד. לפתח אחריות אישית, לדעת להשתפר. עצוב שזה הסוף. מפחיד להתגייס כי בסופו של דבר את נושאת סיכה שאת מכאן, ואת צריכה להוכיח את עצמך פי אלף".

     

    מרים: "היינו באימון סיפוחים בחנוכה, הגענו לתותחנים, ליחידה המובחרת שלהם. היו הרבה דברים שלימדו את הטירונים שאנחנו כבר ידענו. כשנתגייס, נצטרך להיות צנועות, לא להראות כאילו אנחנו יודעות הכל, להיות עם כולם".

     

    "הבנות כאן מחזיקות אחת את השנייה, מעצימות זו את זו", אומר גליה. "הבנים מעריכים אותנו, אבל בסוף היום, כשיש לי קשיים, אני מעדיפה לדבר עם אחת הבנות". ומאור מוסיפה: "הרבה פעמים הקשרים עם הבנות זה מה שמחזיק אותנו ועוזר לנו לעבור את התקופות הקשות. בסופו של יום זה החיבוק שלהן בחדר. לכל אחת מאיתנו יש את החברים הטובים שלה מקרב הבנים, אבל בסוף היום, בלילה כשאני בוכה כי היה לי יום גרוע, מי שאיתי בחדר תעזור לי".

     

    מה יכול לשבור אתכן?

     

    מאור: "חוסר הצלחה, אם אני בוחרת להתמקד במשהו ואני נכשלת. קשה לי נורא לא לעמוד ביעדים ולהרגיש שאני לא ממצה את עצמי עד הסוף".

     

    גליה: "הלחץ שאת נמצאת בו, במקום שמסתכלים עלייך 24/7, ואת צריכה להוכיח את עצמך כל הזמן. מפחיד להיכשל. הפנימייה היא מקום שמצפה שכל הזמן תצמחי ותתפתחי ואת צריכה להוכיח התקדמות. לפעמים את מתעייפת ונשברת ובא לך הביתה, בא לך את אמא, אבל כשמתגברים על זה — זה באמת מחזק".

     

    מרים: "אני למדתי בפנימייה איך להתמודד עם כישלונות כי חוויתי יחסית הרבה כישלונות. זה גם מחזק אותך. מכל כישלון את לומדת להשתפר".

     

    דסי: "לי הכי קשה הפן החברתי. היה לי נורא קשה בהתחלה כי הגעתי ממקום שונה לגמרי. לא ידעתי איך אשתלב ואיך יקבלו אותי. אבל למדתי המון. הרגשתי שכולם מקבלים אחד את השני לגמרי וגיליתי שאני יכולה לתרום. נכון שאני יודעת פחות על הפן הצבאי, אבל יש לי את החוזק שלי והאמונה החזקה. אני מאמינה באמונה. חשוב לי נורא שכל אחד ילך בדרך שהוא מאמין בה. כשאני מרימה פעילות בפלוגה וכולם נהנים ומסיימים שמחים, וזה תורם להם — זה ממלא אותי".