הסופרת נאוה מקמל־עתיר אוהבת לקחת את קוראיה למסע בעקבות דמויות היסטוריות בארץ ישראל של פעם. לאחר שהביאה אל הלבבות את סיפורו של אבשלום פיינברג ממחתרת ניל"י, היא חוזרת עם רומן חדש, שכבר נמצא ברשימות רבי המכר. הפעם מזמינה אותנו מקמל־עתיר לצאת איתה בעקבות רחל המשוררת, שאת דמותה רקמה לתוך הרומן "יד אחות", שמתרחש בתל־אביב של ימינו. חייהן של ארבע נשים שאינן מכירות זו את זו עתידים להצטלב ולהשתנות בעקבות סיור מודרך אליו הן יוצאות בתחנות חייה של רחל.
"סיפור חייה של רחל היה מסע מרתק וארוך. לולאות המידע האמיתי הובילו אותי שלב אחר שלב, והדמיון היה הטיח שחיבר את עצמות השלד. כך, למשל, הפריצה לבית שושנה, אחות רחל, וגניבת הארכיון הייתה לולאת אמת. נערות יהודיות שעבדו ברחובות ירושלים הרעבה וההרוסה אחרי המלחמה היו אמת ששזרתי בבדיה. חשבתי לעצמי שאחרי אבשלום פיינברג ועלילות הגבורה ושלל קרבות, רחל תהיה שקטה כמימי אגם. טעיתי. מרגע שדרכתי בסיפור חייה הייתי כמכושפת, וכאישה הקוסמת באוב נברתי, קשרתי, הוספתי מהדמיון וניסיתי לרקום יריעה. בחרדת קודש עשיתי כל אלה ואהבתי כל רגע".
מתוך הספר — עשרה דברים שלא ידעתם על רחל המשוררת:
1. בשש השנים האחרונות לחייה התגוררה רחל בחדר קטן בעליית גג ברחוב בוגרשוב 5א' בתל־אביב, בחדר שבמקור היה מיועד לכובסת.
2. ליפא לוינסון, בעל הבית בבוגרשוב, ששמע שגירשו את רחל מדגניה בגלל מחלת השחפת, נטע שלושה דקלים בחצר האחורית של הבית בבוגרשוב מתחת לחלון חדרה כדי להזכיר לה את נוף הכנרת. הדקלים עומדים שם עד היום.
3. רחל, שחיה בדירות שכורות וסבלה מחסרון כיס, הייתה בתו של אחד מעשירי תל־אביב. לאביה, איסר לייב, היו 12 ילדים משתי נשים. שתיהן נפטרו צעירות ולשתיהן קראו סופי. רחל היא בתה של סופי השנייה. בגיל 70 נשא את אשתו השלישית.
4. את אשתו השלישית הכיר איסר לייב אחרי שפירסם מודעה בעיתון. מאשה נאומובנה, רווקה ללא ילדים שגרה במקום מרוחק, נענתה למודעה. הוא הזמין אותה לבוא אליו אבל היא דרשה שהם ייפגשו באמצע הדרך. כשנפגשו אמר לה, "את לא נראית לי, אבל אם כבר באת עד לכאן..." בסוף התחתנו. מאשה הייתה מרשעת וקמצנית, ומשדעך בעלה אל הדמנציה השתלטה על כספו. היא תוארה תמיד כאם החורגת המרשעת מהאגדות, כמו אמה החורגת של סינדרלה, ורחל תיעבה אותה.
5. ב־1913 נסעה רחל ללמוד אגרונומיה בטולוז ותיכננה לשוב ארצה לכינרת בתום לימודיה. אלא שאז פרצה מלחמת העולם הראשונה והטורקים לא איפשרו לנתיני ארצות אויב לחזור ארצה. רחל, בעלת הנתינות הרוסית, "נתקעה" באירופה. שש שנים היטלטלה לאורכה ולרוחבה של רוסיה, רעבה וחסרת כל, ועבדה כמטפלת בבתי יתומים, עדה לזוועות המלחמה. באחד מבתי היתומים הללו נדבקה בשחפת, ומששבה לארץ כבר הייתה חולה מאוד.
6. רחל חזרה ארצה ב־1919, באונייה "רוּסלאן", שעל סיפונה נמצאו ה"סלבס" של התקופה: ההיסטוריון ישראל קלויזנר, הרקדן ברוך אגדתי, אביו של המשורר חיים גורי, אביו של השחקן עודד תאומי, הוריה של זהרה לביטוב, האדריכלים זאב רכטר (סבא של יוני) ויהודה מגידוביץ', ורוזה כהן, אמו של יצחק רבין (רשימה חלקית).
7. רחל הייתה בקשר רומנטי עם זלמן שז"ר, לימים נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל, שהיה נשוי לרחל אחרת (רחל כצנלסון). הם ניהלו קשר ארוך שנים במחשכים. היא כתבה את השיר "אשתו" (1926) ואמרה לחברתה חיה, "מעניין מה תגדנה גבירות תל־אביב על השיר, איזו פרוצה כתבה אותו". לרחל לא היו ילדים. לשז"ר הייתה בת יחידה, מונגולואידית.
8. חלק מארכיונה של רחל נשמר בבית אחותה שושנה ברחוב לילינבלום שבתל־אביב ובו מכתבים וצילומים נדירים. ב־1971 התרחשה פריצה מסתורית לבית והחומר נגנב, יחד עם חומרים נדירים נוספים.
9. רחל, ששיריה העצובים שיוו לה דימוי מלנכולי, הייתה בעצם אישה מצחיקה מאוד בעלת חוש הומור מופלא. בהתכנסויות חברתיות היא נחשבה לבעלת אישיות מהפנטת. בנוסף ניחנה בכישרון ציור ובילדותה ניבאו לה הכל כי תהיה ציירת.
10. בשעותיה האחרונות שכבה רחל כאלמונית בחדר הקבלה של בית החולים הדסה ברחוב בלפור בתל־אביב, בלי שיהיה לצידה איש מבני משפחתה או מחבריה. לפנות בוקר החליפו האחיות משמרת ואחת מהן ניגשה לאלמונית שבמיטה, הסיטה את הסדין וגילתה את רחל המשוררת.
