נושאי המגבעת

כשה'שבאבניקים' הופיעו לנו על המסך בפרקים הראשונים, מיד פיקפקנו. אולי זה מצחיק, מעוצב להפליא וכתוב נהדר, אבל לא אמין. קל לנו לחשוב על חרדים כמו על עקיבא או שולם מ'שטיסל', או אפילו על עמרם ויעקב מ'כיפת ברזל'. לעומתם הדמויות המוגזמות והמלוטשות שכתב אלירן מלכה נראו בעיקר כמו פנטזיה. וכמובן אי־אפשר שלא להזכיר את הספורט הלאומי של צופים דתיים – איתור טעויות דתיות וצקצוק מתמשך (הרב שפיצר הליטאי מניח תפילין כמו ספרדי?).

והנה, נגמרה העונה, הדמויות חדרו ישר לתוך הלב, ושאלת האמינות הפכה ללא רלוונטית. למה? בעיקר כי השתכנענו. גדליה אפילו הצליח לשכנע אותנו למשך 35 דקות שהגיוני לשרוף שלט חוצות.

'שבאבניקים' סיפרה על המציאות וייצרה את המציאות בנשימה אחת, ובזה היה טמון כוחה. לפתע הלייזרים והגדליות והדבורות שנמצאים אי שם בעצימות נמוכה מקבלים לגיטימציה לתפוס מקום ממשי בעולם. הבחירה בארבעה אבות־טיפוס של דמויות אמיתיות לחלוטין תוך הוספה של ליטוש מוגזם, פוזה וסטייל - מייצרים ממד של ריחוק וקנאה (גם של חילונים וגם של חרדים).

האשליה שלפיה זה "לא על אמת" דווקא מאפשרת קשב. מקום לאינטימיות שאין בה רק הצצה לעולמו המדומיין של 'האחר' האולטימטיבי, אלא בחינה מחדש של מה שאנחנו חושבים על שלל הדמויות הסטיגמטיות שסיפרו לנו עליהם כל החיים.

ככל שהעלילה מתקדמת, כך גם הקליפות נושרות. כל דמות מתגלה מחדש לצופה פעמיים: הן באנושיות ובפגיעות שלה, והן במורכבות הזהות הדתית הייחודית שלה. כך צפות נקודות תורפה שקיימות בציבור החילוני – פשוט בלבוש אחר, וגם הדמויות שנדמה שיצאו מקטלוג של זארה או מישיבה בניו־יורק הופכות להכי מקומיות, אותנטיות והגיוניות. בנוסף, האינטרקציות הפשוטות עם העולם שמחוץ לישיבה, מוסיפות רובד ואמינות. החוקר מהציונות הדתית, החברה החילונית או בית הכנסת הפריפריאלי שבו גדל סבג, מוכיחים עד כמה הסיפור נעוץ בכאן ובעכשיו - במלחמת השבטים הישראלית שמערערת ומעצבת מחדש את התפיסה שלנו את עצמנו.

השילוב בין האסתטיקה המוגזמת לבין נגיעה בסוגיות בוערות ואנושיות, הצליח לעבוד על הצופה הישראלי הממוצע, שקצת רוצה להכיר על אמת את לייזר, גדליה, סבג ולסרי, וגם על הצופים החרדים שמקפידים לצפות בסדרה באמצעים יצירתיים מאוד. אלה שואלים את עצמם מתי גם הם יוכלו לרגע לשבור את התדמית המצופה מהם ולהיחשב לדוס הכי קול בעיר.