איזה דיכי
'אנטומיה של מגפה' מצטרף לשורה של ספרים חשובים שתוקפים את האינפלציה האבחונית והתרופתית
לא נורמליים // אלן פרנסיס - מאנגלית: דפנה לוי - עליית הגג - 403 עמודים
ל ספרו של אלן פרנסיס, 'לא נורמליים', שתורגם לעברית לפני כשנתיים, מצטרף עכשיו 'אנטומיה של מגפה' מאת רוברט וויטאקר, ויחד מייצגים שני הספרים שתיים מהחזיתות הפעילות ביותר במתקפה על הפסיכיאטריה בת ימינו. ספרו של פרנסיס מדווח מחזית אחת, זו שכבר מעל שני עשורים מסתערת על ה־DSM - הקטלוג המפורסם של הפרעות הנפש, שהוא האורים והתומים של העשייה הפסיכיאטרית. הספר ממצה למעשה עשרות ספרים אקדמיים שהצביעו על הפתולוגיזציה שעשתה הפסיכיאטריה לרבים ממצבי הרגש שלפנים נחשבו נורמליים לחלוטין: הגדרת הדיכאון שגרעה מהחוויה האנושית את חסד העצב הפשוט; ה"חרדה החברתית" שגזלה מהביישנות את קסמה; הפתולוגיזציה של האהבה העצמית, ועוד דוגמאות רבות למגמה כללית שפרנסיס מכנה "אינפלציה אבחונית".
קשה להתווכח עם העמדה הזו. ב־DSM הראשון שיצא ב־1952 היו 109 מחלות נפש, וברביעי, שפורסם ב־1994, היו 297. גם אדם שמחזיק עמדה פוזיטיביסטית מוחלטת יתקשה להאמין שבמהלך 40 השנים האלה "התגלו" כמעט 200 מחלות. במקרה הרע הן הומצאו; במקרה הטוב הן נגזרו, פוצלו והורחבו מקודמותיהן. כך או כך, הן נוסחו וקודדו. זו, הלא, המשמעות של כל הדבר. רשת ידע רפואי צריכה לכסות רשת אקטוארית: כל מחלה צריכה למלא רובריקה בשורת ביטוח; כל טיפול צריך לקיים קשר עם פיצוי כספי. הלגיטימציה של הפסיכיאטריה תלויה ביכולת לארגן את החולי הנפשי כפי שמתארגן החולי הגופני. ראשית, יש למתוח קו בין אוסף תופעות לבין מחלה, בשלב הבא בין מחלה לתרופה. הדגם הזה הועתק כברור מאליו מהגוף אל הנפש, אף ששום דבר מזה אינו ברור מאליו. ברורה מאליה רק התוצאה: מעבר לכוח העצום שאינפלציית התחלואה העניקה לפסיכיאטריה בשיח הציבורי על הנפש, היא בעיקר העניקה לה כוח כלכלי. ה"מערכת" נמצאת בכל מקום, מסועפת וקשה להבנה, אבל בראשה ישנו מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA), וזה מאשר תרופות רק לפי התוויה ספציפית, אף פעם לא כשלעצמן. אדריאמיצין מאושרת לטיפול בממאירויות; אינסולין לטיפול בסוכרת. ציפרלקס להפרעות דיכאון וחרדה. קיומן של קטגוריות אבחנתיות, אם כך, הוא תנאי בסיסי לאישורן של תרופות. רוצים שתאושר תרופה? זאת אומרת, רוצים שתימכר תרופה? קודם כל, שייכו אותה למחלה.
צריך, אם כך, מחלות, ורצוי שיהיה הרבה מהן. זה אפוא הגשר שמתקיים בין החזית שמייצג פרנסיס לזו שמייצג רוברט וויטאקר, שאת ספרו המצוין תירגמה מצוין ליאת פלן־לברטובסקי. 'אנטומיה של מגפה: כדורי קסם, תרופות פסיכיאטריות והעלייה הדרמטית בתחלואת הנפש בעולם המערבי' שם במרכזו את האינפלציה בטיפול הפסיכיאטרי, כלומר מדווח מהחזית השנייה, שמתמקדת בפסיכו־פרמקולוגיה ובשקריה, ובמיוחד בניסיון שלה לקיים עוד ועוד את האשליה שהידע שלנו לגבי פעולתן של תרופות פסיכיאטריות דומה לזה שיש לנו לגבי תרופות כמו אינסולין או אלתרוקסין. אבל הנכלוליות הרטורית היא לא העיקר. התלונה המהותית ביותר של וויטאקר היא שהתרופות האלה - לא רק שלא היטיבו עם מצבם של חולי הנפש (והבריאים שאובחנו כחולי נפש), אלא שהן דירדרו אותו משמעותית. הוא מוליך לנגד עיני הקוראים מחקר אחרי מחקר. והעיניים נפקחות.
הספר עושה אם כן עבודה טובה, והוא בהחלט מומלץ לקריאה, אבל לבדו הוא אינו מספיק, מקיף ויסודי ככל שיהיה. וויטאקר מפנה את הדעת לקשר בין האינפלציה הפרמקולוגית לאינפלציה האבחונית, אך הוא מוגבל תרבותית והיסטורית, ומחמיץ את הסיבות למצוקה שהדיסציפלינה הפסיכיאטרית שרויה בה. הוא אינו היחיד שהולך בדרך כזו. בולט ממנו הפסיכיאטר דיוויד הילי, שתוקף בספריו את חברות התרופות ומצביע הן על השקר הנוגע ליעילותן, ולא פחות חשוב מכך, על הונאת הלוואי שבהצנעת החומרה והחשיבות של תופעות הלוואי של התרופות, שבטווח הרחוק גורמות לנזק גופני ונפשי עצום.
אפשר היה לומר, אם כן, שהספרים של פרנסיס ושל וויטאקר משלימים זה את זה. שתי איגרות משתי חזיתות. אבל למרות ששניהם מציעים חלקים משמעותיים מאותו פאזל, הם עדיין לא מציירים את התמונה כולה. אף שמדובר בשני ספרים חשובים - זה של פרנסיס טוב; זה של וויטאקר משובח ממנו לאין שיעור - משהו חסר במתקפה הזו, שהיא, צריך לזכור, ניסיון להגן על חולי הנפש ואולי על הנפש בכלל. מה שחסר, כמעט בכל הספרות בנושא (בתקווה שהרבה ממנה עוד יתורגם לעברית), הוא היכולת לתזמר את כל זה לכדי מניפסט שיתפוס, בו בזמן, גם את ההבנה התרופתית וגם את הלוגיקה הרפואית שהפסיכיאטריה כפתה על הנפש. נוסח כזה דורש חקירה היסטורית עמוקה ומקיפה יותר מזו שמסוגלים לה וויטאקר או פרנסיס. למעשה, למרות החטיבה הגדולה שהתגייסה למתקפה בפסיכיאטריה, אין היום אף טקסט שמקיף את הנושא על כל היבטיו ומצליח לצאת מפרספקטיבה אינטלקטואלית של חשד וביקורת לפרספקטיבה של שיקום. טקסט כזה צריך להיות מחויב למה שמישל פוקו כינה "ההיסטוריה של ההווה"; כלומר, עליו להתעקש להבין את מצב העניינים הנוכחי מתוך חקירה כוללת של העולם הפסיכיאטרי - אינטלקטואלית, מוסדית, כלכלית, חברתית ותרבותית. נכון לעכשיו, מי שרוצה לקבל תמונה מקיפה של המצב הפסיכיאטרי, צריך לקרוא את הספרים ולחבר את הנקודות בכוחות עצמו. †
