הצד שלה
לא רק גברים שואלים את עצמם שאלות קשות בעקבות התהליך שעובר על הגבריות המודרנית, גם נשים נאלצות לברר שוב נושאים כמו חיזור, הורות וקריירה. מצד אחד הן שמחות על גברים שרוצים לבלות זמן עם הילדים ולדבר על הרגשות שלהם. מצד שני, זה מעמיד אותן לא פעם במבוכה, ואפילו מאיים על אזורי הנוחות והכוח שלהן. אז מה חושבות נשים על המהפכה המגדרית החדשה, ומה תעשה הנסיכה, עכשיו כשהאביר על הסוס הלבן מעדיף שהיא תציל אותו? איתי אילנאי בפרק אחרון במסע בעקבות הגבר הישראלי החדש
"היזהרו במשאלותיכם, יום יבוא והן תתגשמנה".
— פתגם סיני עתיק
יערה (שם בדוי) היא אשת היי־טק בכירה. בכל בוקר היא לובשת את החליפה, יוצאת בשעה מוקדמת לעבודה ושבה רק כשהילדים כבר אחרי המקלחות. בן זוגה, איש חינוך, הוא זה שאוסף אותם מהגן, מכין ארוחת ארבע ויורד איתם לגינה. את אמא, המפרנסת העיקרית בבית, הם רואים בעיקר בסופי שבוע. "החלוקה הזו מקובלת עלינו", אומרת יערה.
אבל האידיליה נסדקה לפני כמה שבועות, ביום שישי בצהריים, כשכל המשפחה הייתה בבית וברדיו התחיל להתנגן השיר "כולם באילת" של עדן בן־זקן. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יערה שמעה את השיר הזה, ממש לא הסגנון המוזיקלי שלה, אבל כשהסתכלה מסביבה הבחינה לפתע שבסלון מתארגנת מסיבה: בן הזוג והילדים עזבו הכל, התחילו לרקוד לפי הקצב ודיקלמו את מילות הפזמון במקהלה. "גיליתי הווי משפחתי שאני לא חלק ממנו", אומרת יערה. "הבנתי שאני אאוטסיידרית".
"מגיעים אליי הרבה זוגות שבהם הנשים בחרו לפתח קריירה, והגברים בחרו במקצועות שנחשבים 'נשיים'", אומרת שרי אופיר־לביא, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית. "הנשים האלה מאוד מעריכות את הקשר החם שיש לילדים עם האבא. זה נותן להן שקט שמאפשר להן להמשיך לעשות את מה שהן אוהבות. אבל מצד שני מתפתחת בבית תחרות לא מדוברת על אהבת הילדים ותשומת הלב. יש מטופלות שמספרות שבסופי שבוע, כששני ההורים בבית, אם הילדים רבים או מישהו נופל, הכתובת הראשונה שפונים אליה היא האבא. זה צובט להן את הלב, הן מרגישות שהן פחות אמהות".
כשאישה "מפסידה" בתחרות ההורית זה יותר קשה לה מאשר לגבר?
"יש ציפייה מסורתית שהורות זה התפקיד של הנשים. כשאישה לא ממלאת את התפקיד הזה, גם אם זה משהו שנובע מהסכמה בתוך הבית שלה, עדיין יש לה ביקורת עצמית קמאית שטבועה בתוכה. כשהמראה הזו עומדת לך מול הפרצוף, זה לא פשוט".
בשבועות האחרונים פירסמנו במוסף "24 שעות" סדרת כתבות שעסקה בגבר הישראלי החדש. אחרי שנים ארוכות בהן הגבריות המקומית הצטמצמה לגבולות הצבר המאצ'ואיסטי, הלוחם ללא חת, השתקן הבטוח בעצמו שיודע להחליף גלגל אבל לא חיתול, החל בשנים האחרונות שינוי; הגולם הגברי־ישראלי סדק את הפקעת ויצא אל העולם: לאחרונה יותר ויותר גברים רוצים להיות אבות מעורבים, מעוניינים לדבר על הרגשות שלהם ולוקחים את הזמן לפני הכניסה למיטה.
את הקרדיט יש לזקוף דווקא לזכות הנשים. הן היו הראשונות שסירבו להיכלא בתוך תפקידים מגדריים ופרצו את הגדרות. הגברים, שראו כי טוב, הסתערו בעקבותיהן. גם הם ביקשו חירות מגדרית.
הבעיה היא שחירות יכולה להיות מבלבלת. בסדרת הכתבות שפירסמנו כאן שוחחנו עם גברים על גברים, וניסינו להבין האם המנעד המתרחב של האפשרויות העומדות בפניהם מוביל למשבר או לצמיחה. לא קיבלנו תשובות חד־משמעיות. בכתבה האחרונה בסדרה אנחנו מבקשים להפנות את הזרקור לעבר הנשים: מה הן מגלות על הגבר הישראלי החדש, איך הן מתמודדות עם השינוי, והאם הן מרוצות ממנו? גם כאן, התשובות לא חד־משמעיות.
"זו חרב פיפיות", מנסחת אופיר לביא. "מצד אחד נשים מאוד מעריכות את העובדה שגברים הפכו להיות יותר רגישים, לוקחים יותר תפקידים בבית וכו'. מצד שני יש אכזבה גדולה מהתפרקות התפקידים המסורתיים. זה מבלבל אותן לא רק לגבי עצמן, אלא גם לגבי הציפיות שיש להן מגברים".
"פתאום ריחמתי עליהם"
"תמיד חיפשנו אצל גברים את הרגש, ההכלה וההקשבה, ופתאום כשזה מגיע אני מודה שאנחנו לא ממש יודעות מה לעשות עם זה", אומרת איבון אפרתי, עיתונאית, בימאית דוקומנטרית ועורכת בערוץ 10. "כשקראתי את סדרת הכתבות, די ריחמתי עליהם. אנחנו הנשים עשינו כברת דרך מהדיכוי שהשאיר אותנו בבית, היום אנחנו במקום אחר לגמרי. הגברים נמצאים עכשיו בעיצומו של התהליך, רק בכיוון ההפוך: הם חוזרים אל תוך הבית, אל המשפחה והילדים והרגש שהם מנסים להביע".
אז הדרישה הגברית לשחרור מגדרי היא משבר עבור נשים?
"ככל שהאישה יותר מגובשת עם עצמה ועם הנשיות שלה זה לא יהיה משהו מאיים או מבלבל — נהפוך הוא. אני ממליצה לנשים לקבל את זה בשתי ידיים, זה מה שחיפשנו כל הזמן. ובכל זאת, זה תהליך שנמצא עדיין בהתהוות, מין חיפוש וגישוש שהוא בעיקר שלכם, הגברים. אולי נגיע לתשובות מוחלטות עוד כמה שנים".
גם שרון שחף, יועצת תקשורת שעקבה אחרי סדרת הכתבות, סבורה שהגברים בישראל נמצאים בנקודת מפנה. "ברגע הראשון, כשקראתי על הבלבול הגברי, התחשק לי להגיד 'באמת? קשה לכם גם לחתל וגם לבשל? חבל, כי אנחנו חיות ככה מלא זמן ואנחנו לא מתלוננות. תסבלו בשקט, אלה החיים'. אבל אחרי זה הבנתי שגברים פשוט קיבלו חינוך אחר מאיתנו. החברה לא גידלה אותם להיות גם בן הזוג, גם המכיל שמחצין רגשות וגם גבר. היום, כשאני מסתכלת אחורה לכל מיני קשרים שהיו לי עם גברים, לאו דווקא קשרים אינטימיים, פתאום הרבה דברים צצים החוצה — הכמיהה המאוד גדולה שיש להרבה אבות להיות עם הילדים, הרצון להיות בבית עם בת זוג אחת ולא לשוטט במסיבות עם חשפניות. ובכל זאת, יש פער גדול בין הרצונות האלה לבין מה שמותר לך להביע כגבר".
גם לדבריה, זה הזמן שבו גברים צריכים לגשש את דרכם באפילה המגדרית. "אני שומעת הרבה גברים שאומרים 'אתן, הנשים, יכולות לעשות הכל: לעבוד בכל עבודה, לשרת בכל תפקיד בצבא, ליזום מגע מיני. מה זה אומר עלינו?' ייקח להם זמן להבין שגם הם יכולים להשתנות".
חיזור גורלי
אחת הזירות בהן נשים נתקלות בשינוי מהותי ביחס לו הן זוכות מגברים הוא תחום החיזור. לא כולן מרוצות מזה.
"פעם, כשגבר הזמין אישה לעלות לקפה, שני הצדדים ידעו מה המשמעות", אומרת הסטנדאפיסטית מיכל קירזון, חלק משלישיית הסטנדאפיסטיות שמעלה את המופע "בנות עם ביצים". "היום, 'קפה' הפך לקפה! הוא מתחיל להסביר לך על התערובות, על איך להקציף. תגיד לי, אתה בריסטה? באתי לעשות סקס".
"כמות הנשים שממורמרת על השינוי שחל בעולם החיזור היא אסטרונומית", אומרת דיאנה רז, מנהלת מרכז LoveAcademy לאימון דייטים וזוגיות. "פעם הדברים היו מסודרים. היינו רגילים לזה שהגבר הוא זה שיוזם, לוקח טלפון. היום הגבולות יותר מטושטשים; הגבר אומר 'רגע רגע. את בונה קריירה, את דוחה ילודה, את אפילו לא צריכה אותי בשביל לעשות ילד — אז מי בכלל אמר שאני צריך להתחיל איתך?'. המון נשים עדיין רוצות להיות מחוזרות, למרות הקריירה והתארים האקדמיים. זה מבלבל".
גם היחס לסקס משתנה, לדבריה. "בעבר נשים היו משתמשות בסקס בתור קלף, היו מחכות עם זה כדי למשוך את הגבר. היום יותר ויותר נשים מוכנות להיכנס למיטה בדייט ראשון. אני לא מדברת על נשים שעושות את זה מחוסר ביטחון, אלא כאלה שאומרות 'למה אני צריכה לחכות? מי אמר שלי אין יצרים?'".
"יש פער בין מה שהחברה משקפת לבין מה שנשים רבות רוצות", טוענת ד"ר איריס בר־און, העוסקת בייעוץ אישי זוגי. "זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל בחורה יכולה להגיד 'אני רוצה גבר ניאנדרטלי, אני רוצה לעבוד חמש שעות ביום ולהיות בבית עם הילדים'. מותר לך להגיד את זה לבחור שאת יוצאת איתו, אם זה מה שאת רוצה. אל תנסי לעבוד על אף אחד".
"הגבר של היום מפחד לחזר", מתלוננת הסטנדאפיסטית קירזון. "הגברים של פעם היו ניגשים, מחמיאים, אומרים איזה משפט פתיחה מעפן. היום הם מחכים שאת תיזמי ותתחילי איתם. אני אישה חזקה, עצמאית, שיודעת מה היא רוצה — ואני רוצה שהגבר ישלם עליי, יאסוף אותי, יפתח לי את הדלת, יישא אותי על כפיו כשקשה לי עם העקבים! אני רוצה גבר־גבר, האדם הקדמון".
אז האם הדרך היחידה של גבר לקבל את הכפל הנכסף ולהפוך רשמית ל"גבר־גבר" היא להישאר, במילותיה של קירזון, האדם הקדמון? "בכל כתבה שקראתי בסדרה מיד חשבתי לעצמי 'איך בן הזוג שלי לא מרואיין שם?'", אומרת יובל עופר. בן זוגה של עופר, יותם קונסטנטיני, הוא חבר בוועד המנהל של אסל"י (ארגון סרט לבן ישראל — גברים אומרים לא לאלימות כלפי נשים) ומתנדב במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל־אביב. "כל הנושא של שוויון מגדרי בוער בעצמותיו, אין אדם שהוא פוגש שהוא לא מנסה לקרב לתפיסות פמיניסטיות", היא אומרת. "הוא שמח על כל הזדמנות להתחבר למקום הרגשי שלו, וזה לא מוריד במילימטר מהגבריות שלו. להפך, זה הופך אותו לשותף שלי במובן הכי מלא של המילה. הוא פשוט מייצר מודל אחר של גבריות שאני מאוד אוהבת".
כשבנים ילמדו לרקוד
עופר משמשת כדוברת שדולת הנשים בישראל, עמותה שנוסדה בשנות השמונים במטרה להוות לובי עבור נשים בכנסת, באמצעות חקיקה המקדמת זכויות נשים. אולם, באופן שאולי יישמע מפתיע, בימים אלה מנסה השדולה לקדם חוק שלכאורה מיטיב דווקא עם גברים — חופשת לידה לאבות.
ממחקר מקיף שערכו בשדולת הנשים ושיפורסם בקרוב עולה כי רק חצי אחוז מסך הגברים בישראל מנצלים את האפשרות לקחת חופשת לידה. השדולה מציעה לשנות לפיכך את המודל הקיים בחוק, כדי שרעיון חופשת הלידה הגברית יקרוץ יותר ויעודד עוד גברים לקחת. "אנחנו מבינות שאם גברים ייקחו חופשת לידה, זה יהיה צעד לטובת הנשים", היא מסבירה. "להיות בבית עם תינוק קטן שהרגע נולד מייצר מחויבות מאוד עמוקה לטפל בילד. אם גברים יהיו שם בתקופה הזו, גם בלי בנות הזוג שלהם, אז כשהילד יבכה שני ההורים ידעו למה הוא בוכה ולא בהכרח האישה תהיה זו שתיגש אליו".
יש נשים שהמצב הזה דווקא מאיים עליהן כאמהות.
"בשביל שהמצב הכללי בחברה ישתנה, גם המצב בבית חייב להשתנות", אומרת עופר. "כל אחד מוותר על חלק ממוקד הכוח הנוכחי שלו, כדי לקבל משהו במקום החדש שאליו הוא נכנס".
מי שכבר פעלה בכנסת בעניין היא ח"כ רחל עזריה (כולנו), שלפני חצי שנה העבירה תיקון בחוק שמקל על גברים לקחת חופשת לידה. "אמהות ואבות לא נמצאים בתחרות", מסבירה גם עזריה. "אנחנו תאים משפחתיים משותפים וככה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. במשפחה שלי, בלידות הראשונות אני יצאתי לחופשה, ובאחרונה עשיתי חצי־חצי עם בן זוגי. המטרה שלי היא לאפשר גמישות ולחוקק חוקים שמתאימים לאיך שאנשים חיים את החיים שלהם".
"הפמיניזם הצליח להוציא נשים החוצה, אבל הוא לא הצליח להכניס גברים פנימה", אומרת פרופ' דפנה הקר מהפקולטה למשפטים והתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל־אביב. "אתן לך דוגמא: הבן שלי רוקד נהדר. כשהוא היה קטן רציתי לרשום אותו לחוג ריקוד, והוא סירב בנימוק שהוא הבן היחיד בקבוצה. מצד שני, יש לי בת שהיא סייפת. במילים אחרות, לבנות יש מנעד הרבה יותר רחב לבטא את עצמן, ובמובן הזה יותר קל להיות אישה היום. לכן אני חושבת שלפמיניזם יש הרבה מה להציע לגברים. האידיאל הפמיניסטי הוא חברה שוויונית וצודקת, לא אי של אמזונות, אבל בגלל שלא מלמדים פמיניזם במערכת החינוך נוצר בלבול שמפרש את הפמיניזם כשנאת גברים".
אז מה הפתרון?
"אנחנו צריכים להתחיל ללמד כבר בגן את הרעיון שזה שנולדת זכר לא מלביש עליך זהות כל כך צרה".
הקר ודאי תשמח לשמוע שיש כבר מי שפועל למימוש החזון הזה. מזה שש שנים מקיימת אגודת הסטודנטים והסטודנטיות במכללת סמינר הקיבוצים את "שבוע המגדר", במסגרתו משתתפים מחנכי העתיד בסדנאות והרצאות העוסקות בנושאי מגדר וחינוך. "ההתניות המגדריות נבנות כבר בגיל קטן, ואנחנו האופציה הכי טובה לשנות אותן", מסבירה דניאל נעים, האחראית על הפרויקט מטעם האגודה. "זו הזדמנות לעורר את המודעות לשוויון מגדרי".
יש סיכוי שהילדים שנמצאים היום במערכת החינוך יתבגרו אל תוך עולם של שוויון מגדרי מוחלט?
"זה משהו שצריך לשאוף אליו. כמחנכת, אני נכנסת לכיתה וסוגרת מאחוריי את הדלת. הצורה בה אדבר ואתנהג תשפיע על התלמידים שלי. הדורות מתחלפים, ואיך שנחנך את הדור הבא זה מה שיהיה".
לפנייה לכתב/ת 
