הדוגמנית לונא מנסור לא ממש זיהתה את הגבר המזוקן בחליפה המתוקתקת שניגש והושיט לה יד בפרמיירה הנוצצת לעונה השנייה של הסדרה "פאודה". "לא ידעתי מי האיש", מספרת מנסור. "חשבתי שאולי הוא מעריץ של הסדרה או משקיע. המשכתי לחייך. האיש רק לחץ לי את היד ואמר: 'כל הכבוד'".
בהמשך הערב שאלה את אביה אם הוא מכיר את הגבר המסתורי. "אבא אמר לי: 'מה קרה לך, זה אהוד ברק. אבל הכל טוב, לא צריך להתרגש. התנהגת כמו בוגרת ולא עשית סצנה מול העיתונאים. בפעם הבאה רק תפתחי עיניים'".
באמת לא ידעת מי זה אהוד ברק?
"אני רחוקה מפוליטיקה. בעיניי כל הפוליטיקאים ומנהיגי הדת הורסים את העולם ורק מעודדים מלחמות".
כאפות משני הצדדים
מנסור, סטודנטית לספרות ערבית וספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב (25), נולדה בעכו למשפחה מוסלמית. אביה שחקן הכדורגל והמאמן אברהים מנסור, אמה, העובדת כיום כפקידה רפואית, הייתה דוגמנית בעברה. יש לה שתי אחיות גדולות ואח קטן, תלמיד תיכון. "אמא שלי בלי כיסוי ראש, אבל בבית מתפללים. יש דודים חילונים יותר ויש דודים דתיים ממש".
אביה איש מוכר בעכו. "גדל במשפחה של 11 אחים ואחיות, כולם מהנדסים ומנהלי בנק, אבל ברח מהלימודים ושיחק כל היום כדורגל. בסוף שלחו אותו לאחד הדודים שגר בברצלונה. הוא תמיד גאה שהוא התאמן פעם עם מרדונה, ששיחק אז בברצלונה. מספרד הוא המשיך לדנמרק ושיחק בליגה המקומית".
לאחר כמה שנים, שב לארץ והתקשה למצוא עבודה. הוא לא התקבל לבית"ר, שיחק בהפועל עכו ופרש ממשחק. מנסור טוענת שההפסד כולו של הכדורגל הישראלי. ״בעיניי, הקהל של בית״ר ירושלים הוא הכי גזעני בארץ. לפני כמה שנים, הגיעו אליהם שחקנים צ׳צנים שהביאו אותם לניצחונות, והאוהדים עדיין קיללו אותם. תתייחסו אליהם כשחקנים. אין לכם כבוד? הם לא רק גזענים, הם גם חוצפנים. לאחרונה הצטלמתי לסרט החדש של עמוס גיתאי, שנקרא ׳הרכבת הקלה' בירושלים. שיחקתי עיתונאית ספורט שמראיינת את המאמן של בית״ר. ההפקה הביאה אוהדים אמיתיים כניצבים. עבדנו יחד מהבוקר ועד הערב על הסט. אוכלים, צוחקים, מצטלמים. ואז לפני סוף היום, אחד מהם ביקש ללכת, עצרו עבורו את הרכבת והוא ירד. בעקבותיו ירדו עוד אוהדים, ואז הם התחילו לקלל את כל צוות ההפקה, ללכלך, לעשות תנועות גסות עם הידיים״.
גם בקריירת האימון, היא מספרת, נתקל באותם מכשולים. ״אבא הפך למאמן, אבל בקבוצת הדגל של המגזר, בני סכנין, העדיפו לא להחתים אותו ובחרו מאמן יהודי. אפילו כעוזר מאמן לא לקחו אותו. למה שלא ייתנו הזדמנות למאמן ערבי? חסרים אצלנו כישרונות?״
את מקומו מצא לבסוף בליגה הפלסטינית, אימן כמה קבוצות ואף הוביל את ״אל אהלי אל חליל״ מחברון לגביע אסיה. אבל גם שם, טוענת מנסור, לא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית. ״כשהם עלו למעלה, החליטו לוותר עליו. רצו מאמן אוריגינל מפלסטין, לא פלסטיני ישראלי. היום הוא תקוע באמצע, מקבל כאפות משני הצדדים. זה מדכא, הוא רעב לאימון ויושב בבית בעכו. כל כך מעצבן. מה פלסטיני ישראלי צריך לעשות בחיים שלו כדי להצליח בעולם הזה״.
את חוששת שזה גם יקרה לך?
״מה שלא יהיה, אני לא מתביישת בזהות שלי. לא מפחדת לומר שאני פלסטינית ואזרחית של מדינת ישראל. ששני הצדדים יתמודדו עם זה״.
את עצמך נתקלת בגילויי גזענות?
"ב־2017 הלכתי למבחני דיילות באל על. אני גבוהה, האנגלית שלי כמעט ברמת שפת אם והמראה, יא חביבי. בדיוק מה שכתוב בקריטריונים. הגעתי לראיון, שמעו את המבטא שלי באנגלית והיו בהלם. בסוף כמובן שלא התקבלתי״.
איך הגבת?
״זה היה מביך ולא נעים. בפעם הבאה שיכתבו במודעת דרושים: מחפשים בחורה לא מוסלמית. היו חוסכים לי זמן וכסף. הסתכלתי על הבנות שהגיעו איתי למבחנים, הייתי יותר טובה מכולן - בשפה, בגובה, במראה. אין סיבה שלא אתקבל מלבד העובדה שאני מוסלמית. בפעם הראשונה הרגשתי שאני ערבייה בישראל ושיש הבדל״.
מאל על נמסר בתגובה: ״המיון לקורס דיילים באל על נעשה על בסיס קריטריונים שירותיים שאין להם כל קשר לדת, גזע או מין. באל על ישנם דיילים מכל גוני החברה״.
גם במהלך חיפושי הדירה פגשה את הגזענות הישראלית. ״מישהי חיפשה שותפה במעונות של האוניברסיטה. הלכתי לראות את החדר. במדרגות פגשתי במקרה חברות שלי והן דיברו איתי ערבית, אז הבחורה אמרה: לא ידעתי שאת ערבייה, אני צריכה לבדוק ואחזיר לך תשובה. ואז קיבלתי הודעה: לונא, סליחה, אנחנו לא מערבבים דתות בחדר אחד״.
משפיל.
״הרגשתי רע, אכזבה גדולה. עוד כאפה. אבל בגלל אדם אחד או שניים גזעניים אני לא שופטת עם שלם. קיבלתי בחיים הרבה תמיכה ואהבה. בתל־אביב ובעכו לא הרגשתי שמפלים אותי. אלו ערים שאני מרגישה בהן את הדו־קיום״.
חוצפה ישראלית
היא החלה לדגמן לאחר שסיימה תיכון. ״רציתי לנסות, אז חבר שלח אותי לצלם. אחרי יום הצילומים הוא אמר לי, 'מברוק: התקבלת לתחרות מלכת היופי של המגזר', עניתי, מה מברוק? מי אמר לך שאני רוצה תחרות יופי? לא שהייתי אנטי, אמא שלי אפילו זכתה בתחרות כסגנית של המלכה. היא יותר גבוהה וכוסית ממני. גוף פצצה. היא עבדה בדוגמנות בעידודו של אבא שלי, אבל אז היה לה קשה להתקדם. הצלם שיכנע אותי, הוא אמר: 'לא יזיק שיראו וישמעו עלייך'. אמרתי לעצמי, תכלס צודק, נלך לתחרות ונזרום. נבחרתי למלכת היופי. ואז הגיעו הצעות לקמפיינים ווידיאו קליפים״.
מה הייתה התגובה במשפחה?
״המשפחה הקרובה והאחיות שלי איתי לאורך כל הדרך. רק הדוד הבכור, שהוא דתי, אמר לי: את חושפת את עצמך יותר מדי. אבל גדלתי במשפחה שבה לא משנה אם אני מסכימה איתך או לא ‑ אני צריכה לסתום ולכבד אותך. אם אפתח את הפה ואדבר בחוצפה, אקבל סטירה. לעולם לא אומר לאחיות שלי, ׳מי אתן שתגידו לי לעשות ככה או ככה׳. זה לא מכובד. הוא אומר לי: תתמקדי בלימודים, ואני אומרת לו טוב. אבל אז אני יוצאת וממשיכה בחיים שלי. ברור שהייתי רוצה שיהיה גאה בי, אבל יש לי דוד אחר, שגר בספרד, שתמיד אומר, לונא, אנחנו גאים בך, תמשיכי ככה ותגיעי רחוק״.
עדיין לא ראינו אותך מככבת בקמפיין של קסטרו.
״נכון. עדיין לא פרצתי את גבולות המגזר, אבל כנראה שלא הייתי בשלה לזה. הייתי מרוכזת בלימודים. נרשמתי גם לתחרות מלכת היופי של ישראל, אבל לא התקבלתי. לא התבאסתי. אולי לא הייתי בשלה אז להצטלם בבגד ים ושכולם יראו אותי. לא היה לי כוח לכל הבלה־בלה־בלה שזה יכול לייצר״.
והיום?
״קיבלתי הצעה מסוכנות דוגמנות במגזר שיש לה מגזין אופנה והם הציעו שאצטלם בבגד ים על השער. אמא ואבא אמרו לא, זה זול מדי. הם רק רוצים להקפיץ את הרייטינג שלהם על חשבונך. לעשות עליי קצת רעש. זה לא שקסטרו פנו אליי ואמרו: לונא אנחנו רוצים אותך לקטלוג קיץ, ובמסגרת הצילומים יהיו גם בגדי ים. לזה אני חושבת היום שהייתי מסכימה״.
היופי עזר לך לשבור את החומות?
״יופי פותח דלתות, לא רק בישראל, בכל העולם. גם בפלסטין. אני גם מודעת לזה שלא מזהים אותי כערבייה, חושבים שאני יהודייה עולה מצרפת עם מבטא. ברור שאני שמחה להוכיח שיש גם פלסטינים יפים. זה משנה לכם את הסטיגמה שפלסטינים הם מגעילים. כן, יש גם פלסטינים בלי כיסוי ראש או שמלות ארוכות או זקן עד הרצפה. יש גם פלסטינים חתיכים. בכלל, הזקן הזה הפך להיות טרנד. גרמנים, אמריקאים, יהודים - כולם היום נראים אותו דבר, למרות שאני אישית בכלל לא אוהבת את הזקן דאעש הזה״.
המשחק תמיד משך אותה, אבל היא מעולם לא נרשמה ללימודים מסודרים. ״כשראיתי סרט או סדרה - התמקדתי בתנועות הגוף והבעות הפנים של השחקנים. אחר כך הייתי רצה לשירותים, נועלת את הדלת ומחקה אותם. אם צריך לבכות - בוכה. אם לרקוד - רוקדת עם עצמי. להרביץ למישהו? מעיפה גלילי נייר טואלט. אמרתי לעצמי, סלין דיון הבאה אני לא ממש יכולה להיות, אבל אנג׳לינה ג׳ולי בוודאי שכן. אני לוחמת״.
את הפוש הראשון נתנה לפני שנתיים, כשנסעה עם חברות ישראליות לקי ווסט בפלורידה כדי למכור מוצרי קוסמטיקה. היא שמעה במקרה ברדיו המקומי שמחפשים שחקנים וניצבים לסרט הוליוודי והתייצבה לאודישנים. ״חיפשו שחקנים וניצבים לסצנת חתונה עם עדיפות לאלו שנראים לטינים ויודעים לרקוד סלסה. נבחרתי כששושבינה וזומנתי ליום מדידות״.
מנסור התקבלה לסרט “אהבה בדרכים”, בכיכובם של דונלד סאת׳רלנד והלן מירן, אבל רגע לפני הצילומים כשהבינו בהפקה שאין לה חשבון בנק אמריקאי והדיחו אותה ‑ הרימה סרט מרשים משלה על הסט. ״אמרתי: נו ווי, לא זזה מפה. אמרו לי: אין מצב, את לא חוקית. ואני בכלל לא שחקנית ראשית, אבל כולם שם פתאום התחילו להתעסק עם לונא. בסוף הצעתי להם שאעבוד בלי תשלום״.
חוצפה ישראלית?
״כשסיימנו את הצילומים, עמדתי ליד המפיק, שהתגלה כיהודי. ואז דונלד יצא והוא קרא לו: בוא תכיר מישהי. זאת לונא מישראל. דונלד אמר לי: ׳חומוס, חומוס׳. אמרתי למפיק, אני רוצה לשחק, אבל לא יודעת איך. הוא אמר לי: תראי, את יפה, אבל בארה״ב לא חסר יופי. אבל לך יש אופי, שיחד עם העובדה שאת ערבייה פלסטינית מישראל - הקומבינציה הזו היא בום בעולם. את תהיי משהו, בתנאי שתרצי״.
היא חזרה לישראל והחלה להשתלב בעולם המשחק. ב"פאודה 2", המשודרת ב־yes, היא משחקת את מרווה, אשתו ההריונית של סמיר (אחיו של אל־מקדסי, ובנו של השייח' עוודאללה). ״ביום הצילומים הראשון אמרתי להם שאת הבום שלי אתן רק כשהמצלמה תעבוד. לא בחזרות. שמרתי הכל לרגע האמת. לפני האקשן ביקשתי עשר שניות, עצמתי עיניים ואז זינקתי. בסוף הסצנה אמרו לי, 'לונא, היית אש. את משחקת פצצה. איפה למדת משחק?' רק אחרי כמה ימי צילום סיפרתי לליאור רז ולבמאי שלא למדתי בכלל״.
באחת הסצנות היא נפרדת מבעלה סמיר, שמגלם השחקן אמיר חורי, שנמלט למקום מסתור. ״בסוף הסצנה, הוא נישק אותי במצח והלך. ואז הבמאי אמר לי ולאמיר: חסר לי משהו. צריכה לבוא כאן נשיקה. אמיר אמר מיד, 'אני בעד', אמרתי לו, 'בטח שאתה בעד'. התחלנו לצלם ואיך שהוא בא לנשק אותי נשיקה, התעלפתי מצחוק״.
איך הבמאי הגיב?
״הוא אמר, 'זה לא חובה, אם את לא רוצה או שלא נוח לך, נוותר'. אמרתי, 'אני כן רוצה. גם לי היה חסר במפגש האחרון שלהם חום'. צילמנו שוב, אמיר נישק אותי צרפתית וזרמתי. לאחר הצילום מיד צילצלתי לאבא שלי ואמרתי לו, 'באבא, היום התנשקתי בצילומים עם מי שמשחק את בעלי'. הוא זרם. הבעיה הייתה עם אחי שהוא בן 15. כשהוא שמע על הנשיקה הוא אמר, 'איך את עושה דבר כזה, השתגעת?'״
במקרה כזה משנה מבחינתך אם מדובר בשחקן יהודי או ערבי?
״יהודי, ערבי - זה לא משנה. עבורו, התנשקתי עם גבר זר. אבא שלי ואני הסברנו לו, חביבי, זו עבודה, לא משהו עם רגשות. אחותך לא עושה דאווינים עם בחור״.
זה היה הספתח לצרה אחרת, הדוד הדתי. ״ערב אחד המשפחה התכנסה לראות פרק. הדוד ידע שאני משחקת ב'פאודה', אבל אמרתי לו שזה תפקיד עם חיג׳אב והוא נרגע. הפרק עמד להתחיל, וידעתי שהם שיבצו את הנשיקה בפתיחה. לקחתי את אבא והדודות ואמרנו, נעמוד כולנו מול הטלוויזיה, שלא יראה. רגע לפני הנשיקה התחלנו לרקוד ככה עם הידיים מול הטלוויזיה. ממש חפלה. הדוד לא הבין מה פתאום רוקדים בבית. שאל: אתם מג׳נונים? לאחר דקה סימנתי להם להפסיק. כשהוא ראה אותי עם חיג׳אב על המסך, הוא התלהב״.
במגזר הערבי היו פחות סבלנים לסדרה. היוצר סייד קשוע למשל טען ש"פאודה" לא מייצגת דבר ממה שקורה בשטחים, וכי הגיבורים הפלסטינים בה מונעים רק מיצר הנקמה.
״ההשתתפות שלי בסדרה לא מעידה על כלום. אני יכולה לשחק חיילת ישראלית או פלסטינית שעושה פיגוע בתל־אביב. אבל לונא במציאות תעשה פיגוע? יש כאלה שאומרים, 'כל הכבוד שאת משתתפת בסדרה שמשודרת בנטפליקס ויש לה חשיפה עצומה', ויש גם כאלה שכתבו פוסטים שזאת בושה ששחקנים ערבים משחקים בסדרה שמציגה באור מעוות כזה את החמאס. אני לא יכולה להיכנס לוויכוח הזה. אני באמת לא אוהבת פוליטיקה״.
אפשר בכלל להימנע? תראי איזו מהומה פרצה עם שלטי החוצות בערבית לקידום של "פאודה" שהוצבו בארץ. בעיריות של נשר וקריית־גת פשוט הורידו אותם.
״70 אחוז מהסדרה היא בערבית, אז אולי העיריות יבקשו להוריד את הסדרה מ׳יס׳? מה שיפה בפאודה שרוצים להראות מבט אחר על שני הצדדים. אני, לונא מנסור, לא מתביישת שאני פלסטינית ולא מתביישת שאני אזרחית מדינת ישראל. אבל מה החלום שלי? שלום. אם אמשיך לדבר על פלסטין, פלסטין, ישראל, ישראל - אביא שלום? לא״.
בלי דייטים
היא מתגוררת כיום בצפון תל־אביב, סמוך לאוניברסיטה. לאחרונה סיימה קשר עם שחקן כדורגל קולומביאני. ״זה סיפור אהבה שנגמר. אני מרגישה כמו כל בחורה שנשבר לה הלב פעם. היום אני רווקה. לא שאני אנטי־זוגיות, אבל אני לא יושבת ומחפשת. כשיבוא זה יבוא. ובזמן הנכון. יש לי מטרה ואני לא רוצה מישהו שיפריע לי. בן הזוג שלי צריך להבין את המקצוע. שיבין שאני שחקנית שלפעמים מחבקת, מתנשקת ושנוגעים בי במהלך הצילומים. מי שלא יקבל את זה - אחתוך ממנו מיד. בלי להכליל, נראה לי שערבים פחות מקבלים ויהודים יותר״.
את אומרת את זה על סמך ניסיון?
״כשהייתי דוגמנית, הייתי בקשר עם בחור ערבי שלא אהב שאני חושפת את עצמי בתמונות לכולם. יכול להיות שזו הייתה קנאה, רצה לשמור אותי רק לעצמו. שהוא יהיה המעריץ היחיד שלי״.
מה אמרת לו?
״סלאמת!״
מה עם דייטים?
״תל־אביב מה זה ליברלית, אבל לא כל הגברים מחפשים משהו רציני. אני לא אוהבת דייטים. אין אצלי דבר כזה: פגשתי מישהו חתיך, היינו בדייט וחזרנו ביחד הביתה. אני לא מטרה. אם יש קליק וכימיה הדדיים ואני רואה בו פוטנציאל וגם הוא - אז בוא נתחיל להכיר אחד את השני״.
איך יקבלו במשפחה שלך קשר עם יהודי?
״במשפחה שלי יש דוד שחי עם יהודייה וגם עוד בן דוד. כולם מקבלים אותם באהבה ובשמחה. אולי זה רגיש, אבל אני לא פוסלת קשר כזה. לצערי, זה לא קל לשני הצדדים. גם לבחור היהודי. אבל אני אומרת, עזבו מלחמות, אם יש דבר אחד ששווה להילחם עליו באמת - לעשות בשבילו פיגועים - זה אהבה״.
עוד חלומות?
״שטיח אדום בפסטיבל קאן. גם פרס אופיר על הדרך לא אכפת לי״. •
