שני 12 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מיה דגן | צילום: דניאל קמינסקי
    24 שעות • 21.02.2018
    כבר לא רק מצחיקונת
    אחרי שנים ארוכות בלב התעשייה, מיה דגן לומדת שהיא לא חייבת תמיד לתפוס את כיסא הקומיקאית. דווקא בתוך לו"ז שעולה על גדותיו, בין אולפני הרדיו, דרך במת התיאטרון ועד תוכנית הכישרונות "גוט טאלנט" שבה היא משמשת שופטת, דגן מצליחה סוף־סוף להירגע, נהנית מהאימהות ומציעה לכל מבקרי הריאליטי לא להרים את האף. "לא הכל חייב להיות כבד ונורא משמעותי. בסופו של דבר כולנו בדרנים"
    יואב בירנברג | צילום: דניאל קמינסקי

    "אמליה, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" שואלת מיה דגן את בתה בת הארבע וחצי, כשהיא מלטפת את ראשה. "שחקנית כמו אמא", עונה הקטנה. "היא עולה עליי בכמה מידות", מודיעה דגן. "הרבה יותר מתוחכמת ממני כבר מגיל נורא קטן. היא יודעת להצחיק, יודעת מה עובד ומה לא. היא רוצה להיות שחקנית ורקדנית, והיא מוכשרת".

     

    הרבה הורים בטוחים שהילדים שלהם הכי מוצלחים.

     

    "אם היא לא הייתה טובה בזה, לא הייתי נותנת לזה יד ומשלה אותה ואומרת לה וואו. היא באמת מדהימה בזה, היא פשוט פרפורמרית. הורים אומרים, 'כן, אתה מדהים, אתה טוב', לא אני. אני מאוד מחזקת לה את הביטחון העצמי, בלי קשר למה שתרצה להיות. חשוב לי שהיא תדע שהיא תמיד נהדרת ומקסימה ומצחיקה וחכמה ויש לה לב טוב. כל יום לפני השינה אני אומרת לה את זה. חשוב לי שהיא תדע שאני תמיד אוהב אותה, ושהיא נהדרת בזכות עצמה".

     

    "מצאתי את מי שיאהב אותי באמת". עם בן הזוג, ערן פפר | צילום: רפי דלויה
    "מצאתי את מי שיאהב אותי באמת". עם בן הזוג, ערן פפר | צילום: רפי דלויה

     

    בשבועות האחרונים הקריירה העמוסה להתפקע של דגן, 42, לא ממש איפשרה לה להיות הרבה עם אמליה. הלו"ז שלה כלל את תוכנית הבוקר היומית עם דפנה לוסטיג ברדיו 102, צילומים לתוכנית הבידור "גוט טאלנט" (ימי ראשון ברשת), חזרות למחזמר "שורת המקהלה", בבימויו של צדי צרפתי שיעלה בחודש הבא בתיאטרון הקאמרי, וההצגות של "מצחיקונת". בקרוב גם נראה אותה בדרמה הקומית החדשה "יש לה את זה", שתעלה בקשת. "הדילמה הזאת לא פשוטה", אומרת דגן. "אתה נקרע בין הרצון שלך להגשים את עצמך לבין הרצון להיות בבית. בשבוע שעבר לא ראיתי אותה כמעט כל השבוע, וזה היה מאוד קשה".

     

    איך הסתדרת עם זה?

     

    "לא הייתי מצליחה לבד. יש לי בן זוג כל כך תומך (ערן פפר — י"ב), שאומר לי, 'תעבדי, הכל בסדר', ואת ההורים שלי. כשאמליה אומרת שהיא מתגעגעת זה גומר אותי. יש הורים שאומרים, 'איזה מזל, יש לי קצת חופש מהילדים', אבל אני רק מחכה להיות איתה. לא בא לי שהיא תלך לישון, ברמה כזאת. אם הייתי יכולה, הייתי מביאה אותה כל היום לחזרות לתיאטרון. אני אומרת לערן, 'טוב אני אקח אותה', והוא אומר, 'לא, תני לילדה ללכת לגן'".

     

    סימן שבאמת מצאת את בן הזוג הנכון.

     

    "כן, מצאתי את מי שיאהב אותי באמת. ומצאתי גם את מי שאני אוהבת באמת. כשאתה נמצא במקום טוב בחיים, אז אתה יכול גם לקבל אהבה אמיתית".

     

    סוף־סוף מצאת אהבה אמיתית?

     

    "כל מערכת יחסים שהייתה לי קיימת בפני עצמה. אני מנסה לא להשוות את מה שהיה לי פעם למה שיש לי עכשיו כי גם אני השתניתי. ערן בוגר ממני ולא מתעסק בתחום שלי. יש גם משהו מאוד יציב באופי שלו, והוא מאוד תומך בי, מאוד מכיל אותי ומקבל אותי כמו שאני. ואני אותו".

     

    "צדי צרפתי הראשון שאמר לי 'את בכלל לא קומיקאית, את שחקנית דרמטית'". דגן ב"שורת המקהלה" | צילום: רונן אקרמן
    "צדי צרפתי הראשון שאמר לי 'את בכלל לא קומיקאית, את שחקנית דרמטית'". דגן ב"שורת המקהלה" | צילום: רונן אקרמן

     

    "גם אני צריכה חיבוק"

     

    רק עכשיו, מרגישה דגן, היא סוף־סוף מתחילה להירגע. "אני לא חושבת שזה קשור לגיל, אלא לאיזשהו מקום שהגעתי אליו עם עצמי — שאני טיפה נחה. למדתי גם שאני לא חייבת להצחיק כל הזמן. צדי צרפתי הוא הראשון שאמר לי, אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע — 'את בכלל לא קומיקאית, את שחקנית דרמטית, את מרגשת. זה שאת לפעמים גם מצחיקה, זה אחלה, אבל את הולכת למקום לא נכון'".

     

    איך הגבת לזה?

     

    "בהתחלה היה לי מאוד קשה לקבל את זה כי מבחינתי אני קומיקאית. להצחיק בשבילי היה חבל הצלה שרק בו נאחזתי. אתה מצחיק כי אתה לא חושב שאתה מספיק יפה ועוד כל מיני דברים. לאט־לאט עם השנים, וגם עם עזרה מערן — הצלחתי בזה. בעבודה על 'שורת המקהלה' אני מרגישה את זה במיוחד".

     

    חשבת שאת לא מספיק יפה?

     

    "ברור. אני יכולה להגיד לך בלי לעוף על עצמי, שהתקופה האחרונה היא באמת אחת היפות בחיי. אני מרגישה יפה, נשית. ב'שורת המקהלה' אני הולכת להופיע בבגד גוף, עם גרביונים, ואני עובדת מאוד קשה בשביל זה. תמיד דימוי הגוף שלי היה לא בשמיים, ועכשיו פתאום אני מרגישה מהמם ורוקדת כמו שלא עשיתי אף פעם. גם ריקוד זה סוג של חשיפה".

     

    בעובדה שדגן מרגישה עכשיו נוח יותר מאי פעם עם עצמה אפשר היה להיווכח בתוכנית של צופית גרנט "קפיצה למחר". דגן התוודתה שם בגילוי לב על היחסים הרעועים עם אמא שלה. "אני חושבת שעם הזמן הקליפות פשוט מתקלפות ממני כי הן לא מחזיקות מעמד", היא אומרת. "אתה מבין שהעניין הוא לא להסתתר, לא להתחבא. בעקבות התוכנית אמא שלי ואני מאוד התקרבנו. כשאני מקבלת סמס 'אני אוהבת אותך', או כשאני מסמסת לה שאני אוהבת אותה, זה שווה מבחינתי את הכל. זאת הייתה מתנה נהדרת שצופית נתנה לי. היא פשוט הייתה מדהימה, צופית. כמו מלאך".

     

    איזה תגובות קיבלת אחרי שידור התוכנית?

     

    "קיבלתי המון תמיכה. אנשים אמרו לי, 'בגלל התוכנית הרמתי את הטלפון לאמא שלי', 'הדברים שחשפת נתנו לי לגיטימציה לחשוב איפה אני במערכת היחסים עם ההורים'. התוכנית הזאת נתנה הצצה לחיים האמיתיים שלי, לא למה שכתוב בעיתונים ולמה שאנשים רואים בטלוויזיה. היום אני כבר לא מסתתרת מאחורי מסכות".

     

    הרבה פעמים יש פער בין מיה האמיתית לבין התדמית שלך.

     

    "זאת בעיה שלהם, לא שלי. אני כן מאפשרת לאנשים להיכנס לי לתוך הלב ולהכיר את מי שאני באמת, את זה שאני בנאדם מאוד רגיש, מאוד נותן, מאוד מקשיב, מאוד עוזר, ומאוד עם רגליים על קרקע. אני לא עפה על עצמי, לא דיווה, כמו שאולי חושבים, ולא כוכבת משוגעת. אני כן מקצוענית, אני כן דורשת מאנשים את מה שאני דורשת מעצמי. אם זה יוצא כך או אחרת, זה כבר פירוש של אנשים אחרים. המיה האמיתית היא המיה פה בבית, עם אמליה, ערן, והילדים של ערן, דניאל ויונתן".

     

    אבל למה הם חושבים כך?

     

    "יכול להיות שהרבה פעמים אנשים חושבים שאני לא צריכה את המילה הטובה, ואני הכי צריכה את זה בעולם. גם אני צריכה חיבוק ולשמוע שהייתי מעולה, וכשאני לא מקבלת את זה, זה מבאס אותי. ואני הכי לא שחצנית ובטוחה בעצמי כמו שאנשים חושבים לפעמים. אני הכי זקוקה למילה חמה, לליטוף".

     

    סיפרת לי קודם שלמדת סוף־סוף לבכות על הבמה. גם בחיים את בוכה?

     

    "אני בוכה כשדברים מרגשים אותי, כשדברים מעציבים אותי, כשאני רבה עם ערן, וכשאני מתגעגעת לאמליה. הגעגועים לאמליה יכולים לגמור אותי".

     

    "אנחנו מתים אחד על השני". עם צוות השופטים ב"גוט טאלנט" | צילום: אוהד רומנו
    "אנחנו מתים אחד על השני". עם צוות השופטים ב"גוט טאלנט" | צילום: אוהד רומנו

     

    לשבת ליד בת 16

     

    השבוע שודר הפרק הראשון בתוכנית הכישרונות "גוט טאלנט", שבה משמשת דגן כשופטת. יחד עם רייטינג גבוה זכתה התוכנית גם לביקורות אמביוולנטיות. הצילומים היו חוויה מרעננת עבור דגן. "בידור קיבל בארץ סטיגמה לא כל כך טובה. זה הפך למשהו נורא זול, ובעיניי זה לא זול", היא אומרת. "מה רע בלבדר אנשים?! לא הכל חייב להיות כבד ונורא משמעותי. בסופו של דבר כולנו אנטרטיינרס".

     

    איך קיבלת את הביקורות על התוכנית?

     

    "רוב הביקורות היו טובות. הייתה ביקורת של מישהו שמתעב את הז'אנר, שדווקא לא הייתה כזאת גרועה. כיף שאתה פוגש בתוכנית גם דברים מרגשים וגם דברים מצחיקים, הזויים, מטומטמים ואידיוטיים. פתאום היא מעלה את המודעות לקוסמים, אמני חושים, אקרובטים, כל מיני אנשים שהם בשולי הבידור ואין להם באמת במה".

     

    היו גם מתמודדים שגרמו לך להזיל דמעות?

     

    "ברור. היו אנשים שממש שברו אותי. הייתה שם אמנית חול מדהימה עם סיפור חיים מטורף על בעל שהיה בשבי ואז נפטר. היא מספרת את סיפור חייה דרך ציור בחול, ואתה לא יכול שלא להתמוטט".

     

    איך היה המפגש עם השופטים האחרים?

     

    "על פניו אתה אומר, מה הקשר בינינו, אבל יש כל כך הרבה קשר. אנחנו מתים אחד על השני. נועה קירל, מתוקה שלי, היא משהו. כישרון אדיר, אמביציוזית וואו, עם יכולת ורבלית מדהימה. אומרים לה, 'את צעירה מדי, מה את יודעת? מי שם אותך לשבת בכיסא השופטים'. מה עשיתי בגילה? כלום. עישנתי במחששה, והיא בת 16 כולה ומצליחה בגדול".

     

    ומאור זגורי וג'ורדי?

     

    "מאור מהמם. אני משוגעת עליו ועל חן (אמסלם, י"ב). כולו לב והוא יוצר מדהים. עד היום אני מתחננת אליו שייתן לי תפקיד, אבל אני אשכנזייה מדי. כבר השפלתי את עצמי ואמרתי שאני מוכנה לעשות שיזוף בהתזה רק שייקח אותי למשהו. ג'ורדי היה הכי קשה עם המתמודדים. הוא רצה פרפקציוניזם עד הסוף. הוא חמוד וצנוע וסופר־מוכשר והוא גם יצליח בעולם".

     

    אחרי המעבר המתוקשר של דגן מבית ליסין לתיאטרון הקאמרי, שגבה סכסוך מר עם מנכ"לית בית ליסין ציפי פינס, דגן קורעת את עצמה עכשיו בחזרות לתפקיד קאסי במחזמר "שורת המקהלה". "זה לעשות משהו שלא עשיתי כמעט אף פעם — להיות רקדנית. לקחתי חצי שנה שיעורים אצל מורה פרטית, וכשהגעתי לחזרה הראשונה של הריקוד, אחרי יום צילום של 19 שעות בגוט טאלנט, וראיתי את כל הרקדנים רוקדים את הקומבינציה הראשונה, פרצתי בבכי. באתי לצדי, ואמרתי, 'אני לא יכולה לעשות את זה, זה גדול עליי, לא אצליח בחיים'. יצאתי החוצה בבכי, וישבתי בצד הכי עלובה שיש. ואז דנה שובל, עוזרת הכוריאוגרף, ניגשה אליי ואמרה, 'תקשיבי לי, אנחנו נעשה את זה לאט־לאט. את תהי מעולה. אני מכירה אותך'. אספתי את עצמי, נכנסתי לחדר החזרות, ולמדתי את הקומבינציה".

     

    אחרי כל כך הרבה שנים את עוד חסרת ביטחון?

     

    "זה לא נובע מחוסר ביטחון. לפעמים כשאני לא בטוחה במה שאני עושה, האדמה קצת רועדת. פעם יותר הלקיתי את עצמי, יותר אכלתי סרטים במקרים כאלה. היום אני כבר אומרת לעצמי, 'די, סתמי, הכל בסדר. הלאה".

     

    בינתיים דגן לא מתפנה לחשוב על תפקידים נוספים. "אני כל כך מלאה רגשית ומקצועית עכשיו", היא אומרת. "אני רק יודעת שאעבוד במקצוע שלי כל החיים. יש שורה של קאסי, הדמות שלי במחזמר: 'אני לא אומרת לכם שאני אמות על הבמה, אבל כל עוד אני בהכרה, יהיה מאוד קשה להוריד אותי ממנה'. זה נכון גם לגביי".

     

    קל לך להגיד את זה כי את כבר שנים כוכבת.

     

    "גם לי זה לא קרה כל כך מהר. רק בגיל 30, וסיימתי את בית צבי בגיל 22. הרבה אנשים אמרו לי לא. ירקתי דם כדי להגיע לפה. טבעם של אנשים הוא קודם כל להגיד לך לא — אתה לא מתאים, אתה לא מוכשר — והרבה פעמים אתה אומר, 'אם הם אומרים, כנראה שהם מבינים'. עד שאתה מתעורר ואומר, הם לא יגידו לי. אני מקשיבה לקול הפנימי שלי שאומר, ברור שאני יכולה לעשות את זה".

     

    יש סיכוי שתחזרי לשחק בבית ליסין?

     

    "בהחלט. טוב לי ומהמם לי בקאמרי, אני מקבלת שם תמיכה ותפקידים טובים. אבל אם תהיה הצעה מספיק טובה ומעניינת, אז ברור שכן. אני לא שומרת טינה".

     

     

    "גוט טאנלט ישראל" משודרת בימי ראשון בשעה 21:00 ברשת 13

     


    פרסום ראשון: 21.02.18 , 20:05