קומיקס במיטבו
ציפי שמילוביץ
היו רגעים במהלך הצפייה ב"הפנתר השחור" בהם שכחתי כי זה סתם סרט קומיקס. רגעים בהם הסיפור הגיע למקומות כל כך הרבה יותר עמוקים מכל ספיידרמן או באטמן. ורגעים בהם הבנתי, בפעם הראשונה, איך מרגישים ילדים שחורים שהולכים לסרטי גיבורים וכמעט אף פעם לא רואים על המסך מישהו שנראה כמותם. נשים בצד את העובדה ש"הפנתר השחור" הוא אחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר אי־פעם, כיפי, מרהיב ומחסל פופקורן. זה קורה בהרבה סרטים כאלה. מה שלא קורה בהם הוא האפקט התרבותי.
ווקאנדה הדמיונית היא גן העדן האפריקאי שהקולוניאליזם לא השחית. שחורים חיים בה בעושר ואושר, בשוויון מגדרי שאין כמותו בשום מקום אחר, מוגנים מהעולם. הם מעדיפים שזה יישאר ככה עד הרגע בו צריך להתעמת עם העובדה שמחוץ לווקאנדה חיים המונים שנראים בדיוק כמוהם, רק עשירים ומאושרים הרבה פחות, וחלק מהם אפילו בני משפחה. העימותים הפוליטיים והמשפחתיים שמתפתחים כאן לא דומים לסרטי קומיקס אחרים, כי הם מתכתבים עם המציאות כפי שאף איירון־מן לא יכול.
זה לא מקרי שהצד הימני של המפה הפוליטית שונא את הסרט גם בלי לראות אותו, כמו היו כולם ילדיה של מירי רגב. הפחד מהרמת הראש של המיעוט השחור, שבעשור האחרון זוכה לייצוג של ממש במקומות החשובים ביותר — מהבית הלבן ועד הוליווד — הוא המנוע שדחף את דונלד טראמפ לנשיאות, והוא גם שנותן ל"פנתר השחור" אקסטרה־חשיבות.
בניגוד למבקרי קולנוע אמריקאים, מבקרים ישראלים העניקו לפנתר קבלת פנים צוננת למדי. בסופו של דבר זה עניין של טעם, אבל כדאי לעצור לרגע ולתהות איך זה ש"וונדר־וומן", סרט חביב עם משמעות חברתית אדירה, התקבל בישראל בהתלהבות ברמת ה"תנו לו מועמדות לאוסקר", ואילו "הפנתר השחור", סרט חביב לא פחות עם משמעות חברתית אדירה לא פחות, מתקבל בביטול כמעט מזלזל.
סרט בינוני לחלוטין
בנימין טוביאס
בסצנה מטופשת שתקועה באמצע "הפנתר השחור", פוגש גיבור־העל שלנו — מלך צעיר וחתיך מאפריקה שמחלטר בלילה בחליפת פנתר — בחלומו את אביו הסמכותי שנרצח. הכל מתרחש בלב הסוואנה, לצלילי מוזיקה מסורתית, כשהאב והבן לבושים בלבן כמו בפרסומת לשמפו. הם מדברים על נושאים כבדי משקל כמו גורל וייעוד וגם על איזה דוד שבגד במשפחה. אני בעיקר תהיתי באותו רגע איך קרה שנפלתי לרימייק חסר דמיון לסצנה שהופיעה כבר בסרט אחר של דיסני, הפעם מצויר, שגם בו היה מלא קיטש אפריקאי וגניבות מ"המלט" — "מלך האריות" כמובן. ממש סימבה.
אם לסרטים היה ריח, הניחוח החמוץ שהיה עולה מ"הפנתר השחור" הוא מהזיעה. אולפני דיסני ויוצרי הסרט מתאמצים בכל רגע לשדר פה "עוצמה שחורה" ו"כבוד למגזר" עד שהם שוכחים להתעסק בדבר הזה שנקרא סרט ותסריט. החלק הראשון משמים לחלוטין, סתם סיפור מקורות של גיבור־על סמלי ומשפחתו הסמלית והמשעממת עוד יותר. כולם קלישאות שחורות, עוצמתיות, בטח שעוצמתיות. החלק השני מעניין קצת יותר, בעיקר בזכות נבל מוצלח (בגילום הכוכב העולה מייקל בי ג'ורדן) שמציב בפני הצופים אלטרנטיבה לגיבור החיוור. הנבל הוא גבר שחור זועם, מיליטנטי, שמעוניין לנקום באמת באדם הלבן. אבל אל דאגה, עמדת המלקולם־אקס הזו לא תחזיק מעמד הרבה זמן, והקונפליקט המעניין ייסגר ויינעל. דיסני, בכל זאת.
אני מבין את חשיבות "הפנתר השחור" כסמל, כמוצר שמשדר לקהל שחור שדיסני לוקחת אותו ברצינות, או לכל הדיונים שמשווים בינו לבין "וונדר־וומן" בשנת ה"מי־טו", דונלד טראמפ ופוליטיקת הזהויות. אבל כסרט, צר לי, הוא בינוני לחלוטין.
היו אפילו כאלה שהגזימו והשוו את הצפייה בו להאזנה הראשונה לנאומי אובמה לפני כעשור, כשמועמדותו לנשיאות נתפסה כהיסטוריה בפני עצמה. אלא שאובמה לא היה רק קמפיין מגניב ופוסטר, כי אם גם נשיא רהוט עם אג'נדה ומחשבה. תנו לקהל קרדיט, דיסני. הוא זקוק ליותר מפוסטר.
