ראש משפחת נתניהו
אברג'יל, דומרני ומוסלי בוודאי צוחקים במבוכה. הם מתקוטטים על פירורים בזמן שהאשכנזים עם החליפה מריצים סיבוב על המיליארדים של הציבור. רק לקרוא את רשימת המעורבבים בפרשות השונות ולחטוף בחילה מהסחרחורת: פילבר, חפץ, הרו, שמרון, מלכו, גנור, שרן, מרום, בר־יוסף, מור, ליבר, פאקר, מילצ'ן, קליין, אשל, לרנר, סיידוף, הנדלר, אלוביץ' האם, אלוביץ' האב, אלוביץ' הבן - ורוח הקודש של נתניהו מרחפת מעל פני המים.
הוא לא ידע, מתרצים חסידיו. כוורת הצרעות רוחשת, אבל נתניהו לא ידע. הצוללות? גזרו קופונים מאחורי גבו. מינוי יועץ משפטי? גחמה של חפץ, אולי של שרה. מתנות? לא יותר מחברות תמימה. הטיית התקשורת? תוכיחו קשר. ביבי עומד על המרפסת ולא יודע מה קורה תחתיו, 22 שנה אנד קאונטינג. הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה, הלכה איתו לאורך כל הדרך. וזו כבר לא צמה, זה אפרו. זה ג'ונגל.
אז או שמדובר בקונספירציה מטורפת של רשויות החוק, העדים נוהרים בהמוניהם למשטרה. אולי מתוך נקמה ילדותית של אלשיך שקראו לו תימני שמן עם שפם מצחיק; שמנופוביה, לא מה שחשבתם. או לכל הפחות, קשר שתיקה מסביב לראש הממשלה. אחד אחרי השני, כמו חיילים או "קופים" בסלנג העברייני – אי־אפשר לגעת בביבי! אפילו אם התיאוריה ההזויה הזו נכונה, יש בה מאפיין מובהק של פשע מאורגן. "אי־אפשר להגיע לבוס".
השבוע שוחחתי עם פרופסור למשפטים, ועם בכיר בפרקליטות, ושאלתי אם ניתן לבחון את שפע הפרשות ו"ההגנה על ראש המשפחה" גם בראי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג־2003. גם מהעולה בדברי ההסבר לחוק: "לאור המבנה ההיררכי של אחדים מארגונים אלו, היוצר מרחק בין מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות, לבין מבצעי העבירות". הלכת רחוק מדי, אמרו שניהם, אבל יש בהחלט סממנים מדאיגים. יומיים למחרת התקשר הבכיר, עם פרסום הידיעה על הצעת השוחד־לכאורה לשופטת גרסטל. "נו, סיציליה הגיעה מוקדם השנה", אמר. לשמוע ולא להאמין: מגיעים החיילים אל שופטת בכירה, שחותמת פיה; חברתה השופטת חיות, לימים נשיאת העליון, מגמגמת עכשיו משהו באי־נוחות; ועד מהרה מתברר כי החייל חפץ נפגש עם דן מרגלית, כלוביסט ליועץ דהיום, אביחי מנדלבליט - שאמור להחליט עכשיו מה לעשות עם אותו חפץ! וזוהי רק ההתחלה, לה־לה. אברג'יל, דומרני ומוסלי צוחקים במבוכה.
ישראל אתמול
החטא הקדמון, הטלת האבן שיוצרת עד עתה גלים בביצה העכורה, הוא הקמת החינמון "ישראל היום". פרויקט זדוני שמפסיד ביודעין מאות מיליונים, בתאוות הרס התקשורת הישראלית, פגיעה ישירה בפרנסה שלי ושל חבריי והשחתת הדמוקרטיה. מיזם שכבר השחית מידות ודחק את המו"ל של העיתון הזה למאבק על מפעל חייו. ריסק גופי תקשורת – להתראות מעריב, היה נחמד - והתווה נורמות פסולות, ר' נוחי דנקנר. ויצר הוויה שבה אמצעי הביטוי הם סמרטוט: היום נסגור את ערוץ 10, מחר נעשה קרקס מ"וואלה" ומחרתיים נתעלל בתאגיד.
"העם נגד תקשורת עוינת", אמר בשעתו קמפיין הימין. נתניהו ופטרונו, איל ההימורים, שידרגו - התקשורת היא אויב, לכן נחסל אותה כלכלית. נתניהו אפילו הלך בגלל כלי הנשק הזה לבחירות! ושלא יקשקשו לכם שמדובר ב"ביטוי לדעות ימין" – כאלה ראוי והכרחי שיישמעו, ויש בכל מקום, גם פה. זה בדיוק המקרה של "דמוקרטיה מתגוננת": הצורך בהגנה על התקשורת כאשר יש המנצלים אותה, כדי לסכן את עצם קיומה. אבל רשויות החוק שתקו נוכח הניסיון לכרוך לולאת חנק על חופש הביטוי והדמוקרטיה שלנו. את פירות הבאושים כולנו אוכלים עכשיו.
המלך חפץ ביקרו
רקובים. אתם מכירים את האנשים האלה, הם מגיעים לכל מקום. רקובים, כאלה שאין להם קשר למקצוע, כוחניים, דורסניים, אופורטוניסטים, באו לעשות לביתם בלבד, מושחתים, קומבינטורים, ציניים, חנפנים, מלקקים את הישבן שלמעלה ודורכים על הראשים שלמטה. האנשים האלה הובאו לפוזיציות השררה, בגלל שהם רקובים. בגלל שהם יודעים לבצע את המלאכות האלה, של שידוך כוח לכוח - ולעזאזל כל היתר. לכן יש באירועי השבוע ההיסטורי האחרון גם מסר מהדהד לנושאי משרות: כשאתה שוכר איש רקוב לתפקיד – אל תתפלא שהנמק מתפשט. ומי שכורת ברית עם אדם רע, בל יתפלא אם הרוע יופנה כלפיו בסוף הדרך, אולי בחדר החקירות או בתא המעצר. צדק פואטי: המשפט המפורסם על הדמוקרטיה אומר, "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר". עבור מי שלא האמין בקרני האור מלכתחילה, מסתבר שריח הליזול ייאלץ לעשות את העבודה.
עם הנצח לא מפחד
עתידו של בנימין נתניהו כראש ממשלה – נגוז. הוא וסובביו בוודאי ימשיכו להכחיש ולעשות קולות מלחמה. אבל בראייה מפוכחת ראש הממשלה נתניהו הוא כמו התוכי "הנורווגי הכחול" של מונטי פייטון – לא עוד, חדל מלהיות, פג תוקפו. וההתפכחות קשה. בוודאי היעלמותו מהחיים הציבוריים של אדם, שהיווה עבור רבים מושא הערצה, דמות אב - אפילו אל, מי שמדברים עליו במושגים משיחיים ממש.
אנו מצויים עתה בערך בשלב הראשון למודל קובלר־רוס, שלב ההכחשה ("לא היה כלום, כי אין כלום"), בואכה שלב הכעס (על המשטרה, התקשורת, הפרקליטות, עדי המדינה – מי לא). יש כבר כאלה המרימים ראש וצופים אל העתיד, לשלב ההתמקחות (יסגרו תיק כזה, יעשו עסקה בתיק אחר – תיחנקו, ביבי לא ילך כל כך מהר!) לפני שישקעו ההבנה והדיכאון, ואז סוף־סוף ההשלמה. חלקים בציונות הדתית, למשל מי שעברו את ההתנתקות, יכולים לספר מה זה להניח את חייך על "אמת" אחת, לטפס על עץ גבוה ולהיאחז בו בכל הכוח – רק כדי להיחבט לקרקע בבת אחת. ויש גם רגעים משעשעים, כמו תוכניות תעמולה־תקשורת שונות של מגיני ביבי האחרונים, הלכודים בכבלים אל הלווייתן הלבן הצולל מטה. כמו להקשיב לשידורי טיטניק, צוהלים מהסיפון עד הרגע האחרון, בפוזת "עסקים כרגיל"; ולמשנהו נלחמים במלוא גרון, אולי ימשיכו להילחם עוד שנים ארוכות, כמו חייל יפני אבוד באי נידח באוקיינוס השקט, שעדיין נלחם על כבוד הקיסר.
המלחמה על כבוד הקיסר עשויה להימשך עוד זמן. גם לטראומת יום כיפור נדרשה עוד מערכת בחירות וארבע שנים טובות על מנת שתחלחל. אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
לפנייה לכתב/ת 
