שיר כאב

השבוע, בפעם הראשונה, נזפתי ברופא. זה קרה אחרי יומיים שבהם הסתובבתי עם כאב חשוד בשורש כף היד. מרופאת המשפחה נשלחתי למוקד. במוקד לא היה אורתופד. רק טראומטולוג. הוא שלח אותי לאורתופד. כל תנועה כזאת, אני מזכיר לכולנו, מלווה בשעות של המתנה בטלפון, תיאומים, נסיעות, חניות ואז שוב המתנה ארוכה מחוץ לחדרו של הרופא. ככה שרפתי כמעט יומיים רק כדי לשמוע מאנשים שלמדו 10 שנים ויש להם ניסיון של עוד 20 שנה שכאב כזה יכול לנבוע או מדלקת, או מזה שקיבלתי מכה ממש חזקה. ומכיוון שלא קיבלתי מכה ממש חזקה, כנראה מדובר בדלקת.

בשלב הזה הגעתי לאורתופד. הוא הודיע לי שכאב כזה יכול להיות קשור או לדלקת או למכה ממש חזקה שקיבלתי.

"קיבלת מכה ממש חזקה?" שאל אותי.

"לא", התוודיתי.

"אולי קיבלת ואתה לא זוכר?"

אולי אתה וטרינר של תולעים ואתה לא זוכר? (את זה אמרתי בלב).

בעולם האמיתי אמרתי: "לא. אני לא חושב שזה יכול להיות. מכות חזקות בדרך כלל זוכרים".

"אני אגיד לך מה נעשה", בישר האורתופד בפרץ של יצירתיות, "אני רוצה לשלוח אותך לעשות בדיקות דם".

"בדיקות דם?" אמרתי, "אבל עכשיו שש בערב, המעבדה הרי סגורה".

"אז תלך למיון. תעשה שם".

זה היה השלב שבו, כמו שאומרים, נשרף לי הפיוז.

"תגיד", שאלתי את האורתופד, "מתי בפעם האחרונה ביקרת במיון לא כרופא, אלא כפציינט?"

"לא זוכר. למה אתה שואל?"

"אני שואל מפני שנראה לי שאתה לא באמת מבין את ההשלכות של לשלוח מישהו למיון בשעה כזאת. אז בוא אני אתאר אותן עבורך: נגיד עכשיו שש, אני אצא מפה ואגיע לבית החולים איכילוב בסביבות שבע. בגלל העומס אחנה שם בחניון כנראה בקומה מינוס 19. במיון עצמו אמתין לפחות עד עשר בלילה רק כדי שמישהו ישים אליי לב בכלל. ואז, אחרי שיעשו לי את הבדיקה, אחכה לתוצאות עוד שעה־שעתיים. מה שאומר שאגיע הביתה רק לקראת אחת בלילה, לא לפני שאשלם לפחות 70 שקלים על החניה. וכל זה בלי שהכאב שלי פחת כהוא זה או הבעיה שלי נפתרה. ואחרי כל זה עוד אצטרך לקבוע תור חוזר אליך כדי שתראה את התוצאות של הבדיקות ותחווה את דעתך עליהן. עכשיו תגיד לי", שאלתי את הרופא, "הגעתי אליך עם כאב ביד. ואתה אמור לעזור לי, לרפא אותי. נראה לך שבאמת מגיע לי העונש הזה שאתה נותן לי?"

"מה אתה מעדיף", שאל אותי הרופא, "שימשיך לכאוב לך?"

"למען האמת", השבתי לו בכנות, "כן, אני מעדיף שימשיך לכאוב לי ולקחת כדורים מאשר לעבור את הסיוט שאתה מציע לי".

אז לקחתי כדורים שהיו לי מכאב קודם, ואחרי יומיים זה עבר. והעיקר שניצלתי מהגרוע מכל – זאת אומרת מביקור בחדר המיון.