בקיץ האחרון ישבתי עם בתי בת ה־15 בבית־קפה.
על אחד השולחנות היה מונח עיתון, בראשו כותרות ענק על כך שראש הממשלה נחשד בקבלת שוחד. כשהסברתי לה מה זה אומר, היא משכה בכתפיה ואמרה: "כנראה שככה זה".
ועל כך אני מתקשה לסלוח לרשימה הארוכה של המושחתים בצמרת שלנו, על שנערה צעירה, בתחילת דרכה כאזרחית בוגרת, רואה בחשד נוסף לשחיתות דבר טבעי, דרכו של עולם.
ומדוע שתחשוב אחרת?
כשהייתה בת שבע, שר האוצר הורשע בגניבה.
כשהייתה בת תשע, נשיא המדינה הורשע באונס.
כשהייתה בת שתים־עשרה, ראש הממשלה הורשע בשוחד.
כשהייתה בת ארבע־עשרה, הרב הראשי הורשע אף הוא בשוחד.
גם אחרי ההתפתחויות האחרונות, חשוב לומר: עדיין אין כתב אישום נגד ראש הממשלה, לא כל שכן הרשעה. עם זאת, יש כבר מספיק דברים שידועים לכל מי שעיניו לא טחו מלראות, על מנת להבין שפלילי או לא פלילי, משהו כאן רקוב. לא כל כישלון מחייב התפטרות, אבל הוא בוודאי מחייב הכרה בכך שזה כישלון.
אם תעשיית מתנות משומנת ונרחבת מופעלת על ידי ראש הממשלה ורעייתו, לרבות מנגנון אספקה והסתרה — זהו כישלון. אם מטילים רפש במערכות ציבוריות שלמות ובעובדי ציבור נאמנים, כאילו הם קשרו קשר אבסורדי וזדוני לרדוף את ראש הממשלה — זהו כישלון. אם שלוחי ציבור מעודדים תרבות עבריינית, שלפיה אזרח שממלא את חובתו החוקית והמוסרית מואשם כ"שטינקר" — זהו כישלון. והיכן נמצא אנשים איכותיים וישרי דרך שיסכימו להצטרף למערכת הפוליטית, אם היא הופכת, לנגד עינינו, למדמנה באושה?
מחנה הימין עומד נבוך מול ההתפתחויות הדרמטיות, ונכון לשעת כתיבת דברים אלו, מתקשה להשמיע קול רם וצלול בעד יושר המידות ונגד השחיתות. יש בו הערכה כנה למנהיגותו של ראש הממשלה, שהוביל את ישראל להישגים רבים. הימין גם נרתע מפני עקיפת ההכרעה הדמוקרטית של העם, והוא באמת לא יודע אם ניתן לתת אמון במידע הרב שהולך ונחשף באמצעי התקשורת, החשודים אצלו בהטיה ברורה לצד שמאל. הוא גם מפקפק בטהרת מניעיהם של הזועקים נגד השחיתות.
למרות כל זאת, יש שלוש סיבות שבגללן חובה על הימין להתגבר על החששות והחשדות ולהצטרף למאבק למען ניקוי האורוות וייבוש הביצה. הסיבה העיקרית היא ערכית נטו. שיקולים פוליטיים ומפלגתיים לא יכולים לבוא על חשבון הערכים המכוננים שלנו. אין טעם להיאבק על גבולות המדינה אם לא נדע להיאבק גם על מה שמתרחש ביניהם. אסור לנו לפגוע ביכולתנו להבחין בין טוב לרע ובין אור לחושך.
גם מבחינה פוליטית, הזיקה המוחלטת שנתניהו מנסה ליצור בינו לבין כלל המחנה היא טעות אסטרטגית. הספינה חשובה מן הקברניט, ואם יש חשש שיהיה צורך להחליפו, מוטב להיערך לכך ולא לתת לכל הספינה לטבוע עימו.
הסיבה השלישית היא שחברינו בשמאל צריכים לדעת שהם לא לבד בדרישתם לניקיון כפיים. אני שומע רבים שאומרים שכשם שבשמאל "איתרגו" בעבר את אנשיהם, כך עלינו לאתרג את אנשינו, ואני אומר שדווקא בגלל שאנחנו יודעים כמה זה מאכזב ומתסכל, אל לנו לנהוג באופן דומה. יש לשבור את מעגל הקסמים, שבמסגרתו מציאת מום במחנה אחד גורמת לאנשיו למהר ולחפש מום זהה במחנה השני. הגענו לשלב הזה בחייה של אומה שיש כבר תקדים לכל דבר, כולם כבר חטאו בכל החטאים, פשעו בכל הפשעים, ועל כן הדרך היחידה להתקדם היא להיות ענייניים ולאמץ את הטוב ולהיאבק ברע, ללא תלות בזהות האישית או המפלגתית.
השבוע יקראו המוני בית ישראל את סיפורה של אסתר, שהגיעה לעמדת השפעה, אך חשבה שאולי מוטב להחריש מול סכנה ברורה ומוחשית. היא הייתה זקוקה למרדכי, אשר טילטל אותה כשאמר את המילים המהדהדות: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". הרס אמון הציבור במערכות הציבוריות שלנו באמצעות הפרחת האשמות נגד העומדים בראשן ושחיקת הממלכתיות הישראלית הם איום חמור לא פחות על עתידנו מכל איום חיצוני. לא עת לחשות עכשיו.
הכותב הוא רב ומחנך במכינה "בני דוד" בעלי ומו"ל
