קרקס הפשפשים

מזל שניר חפץ, מקורבו של ראש ממשלת ישראל, יושב במעצר. מדובר בסופו של דבר בשליחות של ממש. אלמלא היה סובל מנדודי שינה, גרדת, בגדים קצת מסריחים ויחס קשוח, לאיש לא היה אכפת מה מצב העצירים במדינת ישראל. בכל זאת – אפילו בבית מעצר יש דרג. כשהמשטרה מפוצצת במכות אתיופים, חרדים, שמאלנים או מתנחלים בהפגנות – זה לא מעניין כלב מת. השוטרים מדברים לא יפה לאלוביץ' או לחפץ? כותרת ראשית. כשהאזרח הפשוט נעצר ומובא להארכות מעצר מתוקשרות – זו שגרה. חברים של ראש הממשלה? זו חרפה!

משרתי האדון לא נחים ולא ממצים את הנושא. הם מנצלים כל במה על מנת לקונן על תנאי המעצר במדינת ישראל. מדובר באותם שליחים שהמציאו את הביטוי "קייטנת השב"ס" כשהיה מדובר בעצירים קצת פחות סימפטים. לאחד זוהי קייטנה ולאחר גיהינום – תלוי מי החברים שלך.

אתמול ההתגייסות המביכה הזו הגיעה לשיא כששרת התרבות, מירי רגב, תקפה בפומבי את השר לביטחון פנים גלעד ארדן ואת שרת המשפטים איילת שקד. "הפשפשים לא הגיעו מהבית", הכריזה בקול גדול. היום תפקיד חייה הוא אבירת זכויות האדם. מעניין למה תתחפש מחר.

קרקס הפשפשים הוא קרקס נודד, וזו בהחלט לא הפעם הראשונה שהוא מתכנס. בפעם הקודמת אותה מירי רגב יזמה דיון בוועדת הפנים שכל מהותו הייתה לסייע לשמעון גפסו, ראש עיריית נצרת־עילית, שהורשע בלקיחת שוחד, וחבר קרוב. כן־כן, ועדה שלמה בכנסת קיימה דיון מיוחד רק כדי לעזור לנאשם בשחיתות לפטר את חושפת השחיתויות נגדו.

נכון שהתרגלנו שהכל לפי הפוזיציה, ששום דבר לא באמת אידיאולוגי ולא באמת עקרוני, וכל ערך הוא מטבע עובר לסוחר על פי שמות המעורבים בפרשיות. ובכל זאת, ציפינו לקצת יותר קלאס. רק לאחרונה בג"ץ קבע כי תנאי המחיה של אסירים בכלא אינם ראויים, וחובה להגדיל את השטח פר אדם. העתירה הזו נולדה אחרי התעלמות מתמשכת של מדינת ישראל מהמצב הנורא בבתי הכלא. אגב, שם מזמן מדברים על עומס בלתי נתפס ועל כך שצריך לחשוב על חלופות לכליאה כעונש. אני משוכנעת שהנושא יעלה לדיון רציני אם חרב המאסר תרחף ברצינות מעל ראש ספציפי, נגיד ראשו של ראש הממשלה.

זכויותיהם של עצירים ואסירים הן על הפנים, ובלי ספק צריך לחול שינוי מהותי בנושא. אגב – אותו דבר אפשר לומר גם על מערכת הבריאות הקורסת, על התחבורה הציבורית הגרועה, או על ההזנחה בפריפריה. אבל כשהנושאים האלה לא קשורים למשפחת המלוכה ומקורביה – הם פשוט לא מעניינים. כשראש הממשלה נחרד לגלות מהם תנאי ההסגר של כלב שנשך אדם בעקבות הנשיכה של הכלבה קאיה – הוא דרש לשנות את החוק. השאלה היא מתי אנחנו, האזרחים, נפנים שבכוחנו לשנות את השיטה? מתי נבין שהראייה הסלקטיבית הזו של עוולות היא תוצר של שחיתות שנובעת מכוח בלתי מוגבל ונדרוש למשל, רק אולי, הגבלת כהונה? או ששוב נישאר צופים פסיביים בקרקס הפשפשים הנודד, ונצקצק בהתאם בכל פעם שנבחר ציבור יבחר להשתין מהמקפצה.