yed300250
הכי מטוקבקות
    "די, אין לנו כוח להילחם". חגי עמנואל ואחיו שרון
    24 שעות • 26.02.2018
    "אני נכה ועיוור, קיוויתי שיבואו לקראתי. היום הבנתי שאף אחד לא רואה אותי"
    הסיפור של חגי עמנואל מעורר השראה וכמעט בלתי נתפס. אבל היחס של המדינה אליו מקומם כמעט באותה מידה, והכל בגלל חוק ארכאי ושרירותי. אחרי שחגי טבע בים הרופאים לא נתנו לו סיכוי לחיות. עשרים שנה אחרי הוא משותק בארבע גפיו ועיוור לחלוטין, אבל מתקשר עם סביבתו ומתנייד עם כיסא גלגלים. לאחיו, שרון, שהפך לנהג הצמוד שלו, תפקיד חשוב בשיקומו. עכשיו החליטו בביטוח הלאומי לקצץ בקצבת הניידות שלו רק בגלל שאחיו עבר להתגורר במרחק של כחמישה ק"מ ממנו, ולא קילומטר וחצי כפי שדורש החוק
    איתי אילנאי | צילום: יובל חן

    אם חגי עמנואל היה מסוגל, הוא היה מניף עכשיו את ידיו באוויר או דופק באגרופו על השולחן. "אכזבה, זה מה שאני מרגיש", הוא אומר בקולו החלש ונותר לשבת בכיסא הגלגלים. "אני נכה, אני עיוור במאה אחוז, וקיוויתי שמישהו יבוא לקראתי. היום אני מבין שטעיתי. אף אחד לא רואה אותי".

     

    נראה שבסיפור הזה חגי אינו העיוור היחיד. גם רשויות המדינה, ובראשן הביטוח הלאומי, העדיפו שלא לראות את חגי, את צרכיו ואת הטרגדיה הגדולה שחווה. במקום זאת בחרו לדבוק בחקיקה ארכאית ושרירותית, שגזלה ממנו חלק מקצבת הניידות שלו ובמידה רבה גזרה עליו להישאר מרותק לביתו. "זה לא הגיוני", הוא אומר בייאוש, "קורה פה משהו שאני לא מצליח להסביר".

     

    בקיץ 1999, בעת שהיה בן 14, טבע חגי בים. 12 דקות ארוכות היה לכוד מתחת למים, ללא יכולת לנשום. כשהגיע לבית החולים, העניקו לו הרופאים 72 שעות לחיות. מאז חלפו כמעט עשרים שנה. היום הוא משותק בארבע גפיו ועיוור לחלוטין, אך מסוגל לתקשר ואפילו לעמוד בעזרת מלווה.

     

    ההתאוששות המופלאה של חגי, שבמשך שמונה חודשים היה שרוי בתרדמת ומוגדר כעת על ידי המומחים כנס רפואי, הושגה הודות לכוח הרצון האדיר שלו ולתמיכה הבלתי מסויגת שקיבל ממשפחתו. במאמץ המשפחתי היה תפקיד מיוחד גם לאחיו הגדול, שרון. במשך שנים נשאר שרון להתגורר בבית הוריו, יחד עם חגי, כדי שיוכל לשמש כנהגו הצמוד. "ויתרתי על הרבה דברים בשביל לעזור לו", אומר שרון, ואין שמץ של חרטה בקולו.

     

     

    שרון נותר בדירה הצפופה גם אחרי שהתחתן, וגם לאחר שהפך לאבא. "עד שהתרחבנו", הוא אומר בחיוך. "נולדו התאומים והגיע הזמן לעבור לדירה משלנו". הוא חיפש דירה באזור, כדי שיוכל להמשיך להיות קרוב לאחיו, אך לבסוף מצא דירה שיוכל להרשות לעצמו רק בצד השני של העיר. גם לאחר מכן המשיך לסייע לחגי מדי יום. משך הנסיעה בין הדירות שבע דקות בלבד, עניין של מה בכך עבור מישהו שמוכן לעשות הכל למען אחיו.

     

    אלא שכאשר גילו בביטוח הלאומי ששרון עבר להתגורר בדירה חדשה, מיהרו לקצץ בקצבת הניידות החודשית שלו ואף דרשו ממנו להשיב, ומיד, את המענק שקיבל לצורך רכישת רכב מותאם. מבחינת הביטוח הלאומי על חגי להסתדר מעתה ללא רכב וללא נהג שיסייע לו להתנייד. מדוע? מפני שאחיו, שרון, מתגורר במרחק של יותר מ־1,500 מטר ממנו.

     

    אם זה נשמע לכם מוזר, המקרה של חגי אינו היחיד. נכים רבים בישראל אינם זכאים להטבות מלאות בשל סעיף בהסכם הניידות, שנחתם בין הביטוח הלאומי למשרד האוצר ב־1977. לפי ההסכם, נכה שהוכר כמוגבל בניידות זכאי להיעזר ב"מורשה נהיגה", שהוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה או מטפל צמוד. כדי לממן את ניידותם באמצעות מורשה הנהיגה מקבלים אותם נכים קצבה חודשית ומענק המסייע להם ברכישת רכב מותאם.

     

    אלא שההסכם מ־1977 קובע עוד, כי על מורשה הנהיגה להתגורר במרחק של עד 500 מטרים מביתו של הנכה. ב־2013 תוקן הסעיף, והמרחק גדל ל־1,500 מ'. ומה קורה אם מורשה הנהיגה עובר להתגורר במרחק 1,501 מטרים מביתו של הנכה? "כל השנים האלה, עם כל הקושי מסביב, עשינו הכל כדי לעזור לחגי", אומר האח המסור שרון. "אבל עד כמה שהגורל שלנו קשה, המערכת הביורוקרטית הקשתה עלינו עוד יותר. זו מערכת אטומה שעושה ככל העולה על רוחה. אנחנו מרגישים שיש סדק בצדק".

     

    "צעקתי לעזרה"

     

    אני נפגש עם משפחת עמנואל בביתם בראשון־לציון. כשהתעורר מהתרדמת ניבאו הרופאים שחגי לא יעמוד לעולם, אבל היום הוא מסוגל ללכת, באיטיות אמנם ובעזרת תמיכה. גם דיבורו מגושם ואיטי, והושג לאחר אינספור טיפולים ומאמצים. האם רחל, שמהיום הראשון האמינה שבנה ינצח את התחזיות הרפואיות, עוד מקווה שיחזור להיות אותו נער שהיה לפני הטביעה. "14 שנים הוא היה מלא שמחת חיים, ותוך שנייה העולם נפל עלינו", היא אומרת בפנים כבדות. "עד היום זה לא מקובל עליי. גם חגי אומר 'אימא, לא הייתי ככה, אני רוצה את החיים שלי בחזרה'".

     

    הם זוכרים היטב את 30 ביוני 1999, היום האחרון של שנת הלימודים. גם חגי זוכר שהלך עם חבריו לחוף הים בראשון־לציון, לחגוג את סיום כיתה ח'. "נכנסתי קצת למים, והיה נראה לי שהים בסדר. נכנסתי טיפה יותר עמוק והרגשתי שאני נסחף פנימה. היו מערבולות. ניסיתי לצאת מהר ולא הצלחתי. צעקתי לעזרה".

     

    לרוע מזלו, באותו יום הייתה שביתת מצילים. גולש גלים שהבחין במצוקתו חתר לעברו והצליח למשות אותו מהים הסוער. נערה בת 16, מתנדבת במד"א, שהבחינה בהתקהלות על החוף, רצה למקום והעניקה לו החייאה ראשונית, עד לבואו של האמבולנס. "מאז עולמנו חרב עלינו", אומר האב, רחמים.

     

    בהמשך שילמו עיריית ראשון־לציון, הסתדרות העובדים והמדינה פיצוי למשפחת עמנואל, לאחר שבית המשפט פסק כי לא ננקטו אמצעי זהירות מתאימים למניעת הסכנה בחוף הים, וכי "שרשרת מחדלים" איפשרה את האסון. "חגי נפל קורבן", אומר האח שרון.

     

    הרופאים, כאמור, לא העניקו לחגי סיכוי לחיות. חוסר החמצן פגע אנושות במוח ובמערכות חיוניות בגופו. אבל את משפחתו כל זה לא עניין. שמונה חודשים ישבו לצד מיטתו בטיפול נמרץ ובבית לוינשטיין ודיברו אליו, התחננו שיפקח את עיניו. יום אחד הבטיח לו האב רחמים שייקח אותו לנופש בסיני. חגי חייך לפתע. כמה ימים אחר כך עיניו נפקחו. "הרופאים אמרו לי שאיבדתי את הראייה לגמרי, ושיש סיכוי שאשאר בכיסא גלגלים כל החיים. לא האמנתי", אומר חגי. "איך יכול להיות שילד רגיל, שרץ ומשחק כדורגל, יהפוך לאדם תלותי שצריך עזרה, שחייב שמישהו יביא לו כוס מים לשתות?".

     

    הליך השיקום של חגי היה מפרך, אך למזלו משפחתו הייתה שם לצידו. גם כשאנשי המקצוע המליצו להם שחגי יישלח למוסד, סירבו הוריו להקשיב וטיפלו בו בביתם כדי שישתקם לחלוטין. התוצאות הגיעו, טיפין־טיפין. כנגד כל הסיכויים החל מצבו להשתפר, אבל היום הוא עדיין סיעודי, מרותק לכיסא גלגלים ועיוור לחלוטין. "המטרה שלי היא שחגי יחזור לעצמו, ימצא עבודה ויתחתן", אומרת האם רחל, ומתכוונת לכל מילה.

     

    שוחים נגד הזרם

     

    עבור משפחת עמנואל התחושה בשנים האחרונות היא של שחייה נגד הזרם. כמו המערבולת שמשכה את חגי למצולות, כך המערכת מכבידה עליהם לדבריהם, מאיימת להתיש את כוחם. זה התחיל בשביתת המצילים הרשלנית והמשיך בתחזיות הקודרות של הרופאים ובניסיונות החוזרים ונשנים לשכנע אותם לאשפז את חגי במוסד. אלא שהתפנית האחרונה בעלילה היא מבחינתם בגידה של ממש. "די", אומר האח שרון. "כבר אין לנו כוח להילחם".

     

    כאמור, בשנים האחרונות שימש שרון כ"מורשה נהיגה" של חגי. "להורים שלי אין רישיון, והמטפל של חגי גר בעיר אחרת", הוא מסביר. גם כשעבר לדירה המרוחקת כחמישה קילומטרים מביתו של חגי המשיך שרון לשמש כנהגו. לפי החוק, היה אמור לדווח לביטוח לאומי על השינוי בכתובת מגוריו, אך לא עשה זאת.

     

    ברגע שהביטוח הלאומי גילה שמורשה הנהיגה של חגי מתגורר במרחק העולה על 1,500 מטר מביתו, הוא צימצם את קצבת הניידות ואף דרש שמשפחת עמנואל תשיב את ההלוואה שקיבלה לרכישת רכב מותאם. בתוך עשרה חודשים הצטבר חוב של 7,000 שקל בגין "גמלת יתר", ודרישה להחזרה מיידית של המענק לרכישת רכב, בגובה של כ־15 אלף שקל. עבור משפחה שגם כך מתמודדת עם טיפול בבן נכה, הזקוק למטפל קבוע בעלות גבוהה, מדובר בגזירה של ממש.

     

    "ניסיתי להסביר להם שבין הבית שלי לבית של חגי מפרידות שבע דקות נסיעה. אמרתי להם שאני לא יכול לוותר עליו, כי הוא אח שלי", אומר שרון. "אם לא יעזרו לנו, אז למי יעזרו? אבל הם העדיפו את החוק הטיפשי והמיושן הזה".

     

    מחוסר ברירה פנתה המשפחה למערכת המשפט. בתביעה שהגישה לבית הדין לעבודה בתל־אביב, באמצעות עו"ד ורד אפלמן, נטען שהביטוח הלאומי פעל "באופן שרירותי, אטום ובחוסר תום לב" והתעקש על שאלת 1,500 המטר ה"שולית", מבלי לבדוק כיצד יוכל לסייע באמת לחגי ומשפחתו.

     

    בביטוח הלאומי החליטו להשיב מלחמה והגישו כתב הגנה.

     

    על אטימות המערכת יעיד גם התשאול המתיש של האח שרון, שניסה להסביר לעורכי הדין של הביטוח הלאומי מדוע לא הייתה לו ברירה אלא לעבור להתגורר במרחק שבע דקות(!) נסיעה מאחיו. "הכל מבחינה כלכלית. כשיש תאומים ההוצאות יותר גבוהות ויש את הבן הנוסף, שיהיה בריא. אשתי עבדה (אבל) המשכורות לא הספיקו".

     

    התשובות האלה לא שיכנעו את השופטת חופית גרשון־יזרעאלי, שקבעה כי "בהתאם להסכם הניידות אין מקום לשקול את הנסיבות", ודחתה את התביעה. החוק היבש, מתברר, לא נרטב אף פעם. "חוק מטומטם", אומר חגי.

     

    לא לבד במערכה

     

    משפחת עמנואל אינה לבד במערכה. בשנים האחרונות גברו מאוד התלונות של מוגבלים בניידות שאינם מצליחים לעמוד בתנאי של 1,500 המטרים וכתוצאה מכך נשללת מהם קצבתם. רק השבוע הוגשה תביעה לביטוח הלאומי בידי נכה שבני משפחתו מתגוררים במרחק העולה על 1,500 מטר מביתו, ולמטפלת הסיעודית שלו אין רישיון נהיגה. עקב כך קוצצה קצבתו ביותר מאלף שקלים בחודש, וזאת למרות שהוא בעל רכב ומעסיק נהג במשרה חלקית.

     

    לטענת משפחת עמנואל, במהלך המשפט הסבירה השופטת כי בשל הקבוע בהסכם הניידות אין ביכולתה לפסוק לטובתם. היא המליצה להם, בעל פה, שיפעלו לשינוי החוק. בהמלצתה פנה מוסף "24 שעות" לח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני), שמיהר לנסח הצעת חוק, אותה יניח בקרוב על שולחן הכנסת. לפי ההצעה, את מגבלת 1,500 המטרים תחליף התניה ש'הנהג המסייע יהיה חייב להתגורר ביישוב של המוגבל בניידות'.

     

    ח"כ איציק שמולי
    ח"כ איציק שמולי

     

    "המדיניות הקיימת פוגעת בנכים ומונעת מרבים מהם את הסיכוי להשתלב בתעסוקה ובכל מעגלי החיים", אומר שמולי. "אין סיבה להגבלת המרחק הקשוחה הזו, שמונעת מנכים רבים את האפשרות להתנייד וגורמת למעשה לכליאתם בבית".

     

    ממשרד הרווחה, האמור לייצג את הנכים בישראל, וממשרד האוצר, החתום על הסכם הניידות, הפנו אותנו לביטוח הלאומי. שם מסרו כי "הביטוח הלאומי מסייע בהלוואה ובהטבות נוספות למוגבלים בניידות ברכישת רכב מותאם למצבם התפקודי. נכה מוגבל בניידות שאין לו רישיון נהיגה יכול לקבל את ההטבה אם יש לו אדם, מורשה נהיגה שגר סמוך אליו. לאחרונה, בעקבות תיקון חקיקה, הוגדל מרחק המגורים בין הנכה למורשה הנהיגה מ־500 מטר לקילומטר וחצי. עמנואל מקבל מהביטוח הלאומי קצבאות נכות ושירותים מיוחדים מקסימליים. כמו כן, נסייע לו למצות את זכויותיו לקצבת ניידות למי שאין בידיו רישיון נהיגה".

     

    yed660100