"אני מצטער על הריח", אומר אבי ביטר ומרסס אותנו בספריי שירותים בניחוח אורנים, "אמרתי לבעלים שצריך לטפל פה בביוב". הוא עומד בלב מועדון 'הכוכב', כמה קירות גבס מצופים בחיקוי עץ כמו בפאבים של קיבוצים כושלים, שתוחמים מקדש קטן שמוקדש כולו לביטר. הקסם הזה ממוקם באזור התעשייה בראשון־לציון, במעין יציר כלאים של שוק וקניון בשם 'ראשון שוק', מבנה כעור שעומד בליבו של סכסוך נדל"ני קשוח. הקניון הזה מוזנח יותר מהתחנה המרכזית בתל־אביב, המסדרונות חשוכים ומצחינים. על הקירות, מעל שלוליות בוץ שבהן משייטים בקבוקים ריקים וכרטיסים של מכוני ליווי, תלויים פוסטרים של סרטו החדש של ביטר — 'חברים' — וכל קשר למוניקה וצ'נדלר מופרך בהחלט. בפוסטר נראה אבי, במבט עגמומי אפילו יותר מהרגיל, לצד בחורה בלתי מזוהה בלבוש מינימלי.
אחרי שהתנצל על הצחנה, אבי ביטר, האיש שהיה הסמל של מוזיקת "הדיכאון" כפי שכונתה בלעג בשנות ה־90 מציע לנו לאכול ולשתות. הגיוני. "אני מוציא מפה אחלה דברים", הוא מצביע על המטבח. הבעלים גר בחו"ל בזמן שביטר מנהל את המועדון, שיכול לארח 40 איש בימי חמישי ושבת. "הקהל אצלי מתחיל להגיע ב־11, והשיא הוא באחת. זה הקהל כאן".
שבע שנים עברו מאז הסרט הקודם של ביטר. ורק בשנה האחרונה הוא חזר להופיע אחרי הפסקה ארוכה. הסיבה להיעלמות החריגה הזו של יוצר שהוציא לפחות עשרה סרטים, מי יודע כמה אלבומים, כמה תוכניות טלוויזיה ('חי בסרט' ו'שופך את הלב') ושירים כחול על שפת הים, היא לא מחסום יצירתי. ב־2014 כיהן אבי ביטר כפרזנטור של מסעדת הקבבים 'קבביטר'. הלוגו של דמותו קיבלה את באי המקום, אבל אז התגלע סכסוך עם הבעלים וביטר נזרק מהמקום שנשא את שמו. באותה תקופה החל הדיבור של ביטר להתעוות ועינו החלה לנטות מטה, כאילו רוצה לנזול ממקומה. הוא דחה את הטיפול במשך זמן מה, עד שלא הצליח לדבר.
הוא הפסיק להופיע והסתגר בבית, עד שקרן אשתו הכריחה אותו ללכת להיבדק. האבחנה הצביעה על מחלה אוטואימונית בשם מיאסטניה גרביס שפוגעת בתפקוד השרירים.
"היה לי קשה לשיר, היה לי קשה לדבר, היה לי קשה לאכול, העפעף נפל למטה. שלחו אותי לנוירולוג, אפילו סי־טי, אבל זה לוקח זמן במדינה שלנו. שמונה־תשעה חודשים עד שעלו על זה ובינתיים לא ידעתי לאיזה כיוון אני הולך. אם אצא מזה או לא. המשפחה דאגה".
וכשגילו מה יש לך?
"עשו לי בדיקה במוח, הכניסו מחט כזו והבינו שזה מיאסטניה. בהתחלה נתנו לי כדורים שפגעו במערכת החיסונית שלי. חטפתי דלקת שהתחילה בגרון והתפשטה משם. נתנו לי אנטיביוטיקה אבל התדרדרתי עוד יותר. הגעתי לבית החולים עם זיהום בדם. דלקת בעורק הראשי של הלב. אישפזו אותי, הייתי חודש בבית חולים. אף אחד לא ידע".
ביטר מספר את כל הפרטים בשלווה, סיגריה דולקת בידו. כשאחת נגמרת, עובד בשם אהרון רוכן ומדליק לו אחת חדשה. בהמשך אהרון יקטע את הראיון לשאול את אבי אם הוא בסדר, אם הוא רוצה לשתות או לאכול משהו.
ביטר שקע בדיכאון בבית החולים וסירב שילדיו יבואו לראות אותו. "פחדתי עליהם, זו הייתה מחלקה זיהומית. שמרנו על זה בסוד. רק קרן הייתה איתי יום־יום. היא חיזקה אותי, עודדה אותי. אף אחד לא ידע. רציתי שקט. לא היה לי מצב רוח לכלום. רזיתי 35 קילו. לא הופעתי קרוב לארבע שנים".
וממה מתפרנסים?
"מהמשפחה, ביטוח לאומי. יש לי נכות 100% ‑ זו לא בושה. אסור לשמור בלב. זורמים. יש מחלות יותר קשות, שלא מחלימים מהן. כשהסבירו לי מה זה, וכבר לא חשבתי שאקבל איזה שיתוק ואגמור את החיים שלי, המצב רוח השתפר. פגשתי אנשים שסובלים מאותה מחלה, יש כאלה מקבלים את זה בגוף, ברגל, ביד. בעיקר ילדים".
איך היה המפגש?
"זה עודד. היו אנשים שיצאו מזה, וחיים עם זה. זה טוב לשפוך אחד לשני את הלב ולשמוע. הרופא הסביר לי שזו חולשה בעצב השריר של הפה. קשה לדבר ולאכול והראייה נהיית מטושטשת. זו מחלה מטומטמת. מאוד מעצבנת".
איפה הייתה ההופעה הראשונה אחרי שהתחלת להבריא?
"פה. במועדון 'הכוכב'. שעתיים שרתי. מה שלא שרתי כל השנים. ומאוד שמחו ומחאו לי כפיים, הייתה אווירה על הכיפק. אני אגיד לך את האמת ‑ הייתי אצל רב גדול שלא רוצה שאגיד את שמו. הוא חי במערת המכפלה. הוא אמר לי בדיוק מה יהיה איתי. הוא אמר: אתה תחזור לדבר ובגדול. ורופא יציל אותך. שליח השם. ככה היה".
אתה בן 51. מרגיש את הגיל?
"שמע, אתה מגיע לגיל 50, כל יום מתפרק לך משהו אחר בגוף".
אתה לא שומר על עצמך.
"אני שומר מאוד על עצמי. זה שאני שמן זה לא אומר".
משקל עודף זו בעיה רפואית.
"הכדורים שאני לוקח של המיאסטניה מנפחים אותי יותר".
אבל גם קודם היית שמן.
"הייתי שמן, רזיתי. הגוף שלי רגיל להיות שמן".
אמרת שירדת 35 קילו. החזרת אותם אחר כך?
"כן. בטוח. אני שוקל 140".
אין לך בעיות? כולסטרול?
"יש כולסטרול. לוקח כדורים גם לזה".
המשפחה לא יושבת עליך שתאכל בריא?
"אני לא צריך שיישבו עליי. אני לא אוכל הרבה. אני אוכל הרבה מתוק, לפעמים, זו הבעיה. זה חרא של דבר. אני לא יכול לאכול בשר קשה. אני שומר על הכוח של הפה כדי לשיר".
× × ×
ולמרות ההחלמה והמורל הגבוה, גם עכשיו ביטר לא בכושר שיא. לפני כחצי שנה נפל ושבר את הברך. הוא עדיין צולע ומתקשה ללכת. את תו הנכה החדש שלו הוא מנצל היטב כדי להחנות את הרכב שלו על המדרכה בכניסה לקניון הזהב. גם מצבם של השחקנים הקבועים בסרטיו בדעיכה וזה כולל את מי שהיה הסמל של סרטי אבי ביטר ‑ שאול אליאס, הידוע יותר למעריצים בתור "הגמד". "הוא לא גמד!" מתקן ביטר ברגע פוליטיקלי קורקט נדיר. "הוא נמוך! הוא מתעצבן כשקוראים לו גמד. מסכן, היה חולה כל הסרט. הצטלם עם מסכת חמצן עליו. יצא סרט שיקומי".
ביטר גאה מאוד בסרטו החדש, 'חברים', שכבר צלח פרימיירה מוצלחת בסינמטק תל אביב. "מסופר בו על שלושה ילדים שחיו בפנימייה של ילדים נטושים. ולקראת גיל 14־15 הם עוברים למשפחות אומנות וכל הסרט הם מבטיחים לחפש אחד את השני. אחד יוצא שוטר גדול, קצין במשטרה, אחד יוצא פושע גדול והשלישי זמר. ובאמת כל הסרט יש דברים יפים שם".
"הפעם אין בום בפריים", הוא נותן את השורה הקבועה שלו על סרטיו האחרונים, "למרות שיצפאן אמר שסרט של אבי ביטר בלי בום בפריים זה לא סרט של אבי ביטר. יש פדיחה אחת בכל הסרט. סצנה של לילה שמעבר לקו בשיחת הטלפון רואים אותה ביום. כליפי (הצלם) התעצבן כשראינו את הסרט בקולנוע. אבל קורות פדיחות. ראיתי הרבה סרטים גדולים עם פדיחות".
הבאת את הסרט החדש לסינמטק בתל־אביב. אתה מחפש קהלים חדשים?
"תמיד בא אליי קהל חדש. בוא נדבר על הדור הצעיר - הוא דרעק. המון שיכורים, מוזיקה שגורמת לשתות. וזה קהל לא הכי נחמד, אבל זה קהל חם, קהל אוהב. זה מה שיש. למועדון אני לא מכניס צעירים, מינימום 30".
מה אתה חושב על המוזיקה המזרחית עכשיו?
"המוזיקה המזרחית, שהפכה למוזיקה ים־תיכונית, עלתה על גל טוב, רק האנשים בז'אנר הזה לא בסדר. הם מסוכסכים עם עצמם. אני לא חושב ששלמה ארצי ייצא בטלוויזיה ויגיד, 'יש לי דולרים, יש לי מעצב שיער, יש לי לימוזינה'. תראה את הצניעות של שלמה ארצי, הזמר הכי גדול בארץ. כל זמר מזרחי שמצליח קצת מתחיל לבוא עם טבעות. הזמרים האלה של היום, המצליחים, הם יותר דוגמנים. אני רק רואה עליהם מותגים וגופות ומנקים את השערות".
מישהו מהזמרים ניסה לעזור לך?
"אף אחד".
אתה בכלל בקשר איתם?
"ניתקתי מזמן כי אני לא מעניין אף אחד. כמעט כולם איכזבו אותי. לא באו לכבד באירועים. הייתי באירועים של כולם. מאחורי הקלעים אני יודע את כל הדרעקים האלה".
כולם? אין אף גבר אחד?
"אין גברים. גם זמרות אין לנו".
יש מעט. שרית. עדן.
"עדן זה לא זמרת, זה זמני. היא לא מקצוענית. שמעתי אותה בהופעה, היא לא יודעת לשיר. את האמת אני אומר, מבחינה ווקאלית, מקצוענית. היא לא הייתה צריכה לעבור אודישן אפילו. והנה המזל שיחק לה. אנשים לא מבינים במוזיקה. הקהל רוצה לקפוץ, לרקוד, להתמסטל איתה".
היא בכותרות עכשיו בהקשר לא נעים. פרשת הסרטון שלה.
"זה דבר חמור מאוד. זה אחד. שתיים, זה מחיר התהילה. שלוש, היא צריכה להתגבר על זה. מה לעשות, יש ביננו אנשים רעים. מי שעשה את זה צריך לשבת בבית סוהר, זה ממש גועל".
אתה רואה ריאליטי שירה?
"לפעמים. מרגיז אותי. כל השופטים בריאליטי לא יודעים לשפוט. שופט זה אדם שיודע לנגן פסנתר, יודע מוזיקה ויוצר מוזיקה ועובד באולפן כל היום. זה לא להביא כל מיני כמו הילדים האלה של שימי תבורי, שמו אותם שם. אין להם שמיעה גם, הם לא יודעים על מה הם מדברים בכלל. והאמדורסקי? הבן של? בוא אני אגיד לך ‑ כל כך שקוף שהוא לא אוהב מזרחיים. בסדר, אתה לא אוהב, יש גם כאלה שלא אוהבים אשכנזים וכאלה שלא אוהבים אתיופים. אתה לא אוהב… אל תראה את זה בשקוף. הוא גזען. אסור לו להיות בטלוויזיה. הוא גם לא מוזיקאי. הוא רחוק מלהיות מוזיקאי. אם היו לוקחים אותי שופט הייתי אומר את האמת".
למה לא לקחו אותך?
"לא יודע. אם לקחו את סטטיק ובן־אל למה לא ייקחו אותי?"
כי הם הכוכבים הכי גדולים במדינה עכשיו.
"מה זה קשור? זה לא עובד ככה. צריך לעבוד מקצועי. זה תחרות. הם מדיחים זמרים טובים ומשאירים זמרים דרעקים. אתה יודע כמה זמרים שלא זייפו שמעתי באוזן שלי והודחו ואלה שזייפו נשארו? זה לא עובד ככה".
איך אתה מסביר את זה שאייל גולן ושרית חדד מצליחים כל כך ואתה לא בליגה הזו?
"הרדיו אוהב אותם. הם עושים יותר עדין, קליל, פופ. הם לא זמרים מזרחיים. שרית שינתה פאזה, אייל זמר ים־תיכוני".
אתה חושב שאייל צריך לחזור לפריים־טיים, אחרי הפרשה?
"אני חושב שלא. זה לא דבר פשוט מה שהיה שם. הסגת גבול לפי דעתי".
אתה מתכוון לעניין עם אבא שלו?
"זה ממש מגעיל. גילוי עריות. לא חונכתי לדברים האלה. זה חילול השם. בושה וחרפה".
אתה מכיר את אבא שלו?
"פגשתי אותו כמה פעמים. לא אהבתי אותו. הוא רק מדבר על דברים של טומאה, מחפש כל היום להתעסק עם בחורות. לא אהבתי. זו לא הדרך שלי בחיים".
עם מי מהם כן שיתפת פעולה?
"ליאור נרקיס היה נהג שלי. מסיע אותי להופעות. כל היום סחב לי את המיקרופון. פושטק כזה. צמוד לי לרגל כל הזמן ‑ 'תעלה אותי להופיע, קח אותי להופיע'. ואז הוא שיחק בסרט שלי מנגן על תוף. גם הופעתי בבר־מצווה שלו".
הוא זמר טוב?
"ליאור הוא זמר פופ. הוא לא יכול להיות זמר מזרחי שנותן מוואלים בסגנון שלי. הוא טוב על הבמה, אתה יודע".
מי כן נשאר זמר מזרחי טוב?
"בז'אנר שלנו? מושיק עפיה זמר טוב. קובי פרץ גם זמר טוב, רק שהוא הלך לדרך של ים־תיכוני".
והסתבך.
"קובי לא אשם בכלום. מי שאשם זה האמרגן שלו — יוחאי (יעיש). זה שהיה עד מדינה. קובי היה ילד תמים. הוא עשה את כל הבלגן, האמרגן".
איך אתה מסביר שיש לא מעט זמרים מזרחיים שמסתבכים בהעלמות מס?
"הכל עניין של חינוך. קודם כל הם לא באים מבית עם הרבה שכל. או שההורים גרושים וזה. זה לא כמו שתיקח למשל ילד מבית שגדל בצפון תל־אביב, אבא שלו מכיר את החיים ויידע לנהל אותו. פה אין. האמרגן מטומטם, הזמר מטומטם, מנהלים את עצמם. באמת. אני אומר לך ‑ הראש שלהם זה מותגים, הימורים, שטויות. הם באים מבתים פשוטים שלא יודעים מה זה מס הכנסה, הם לא יודעים מה זה מע"מ, ואבא לא היה עצמאי. ואז בא איזה דרעק אחד ‑ כל האמרגנים שיהיו בריאים הם נוכלים לא קטנים. וככה קובי הסתבך. אני לא מאשים את קובי, אני מאשים את יוחאי. מההיכרות שלי איתו, יוחאי דרעק של אדם".
אולי המוזיקה שלך פשוט קשה מדי לעיכול?
"אבל יש לה קהל. הציעו לי לשיר יותר ישראלי. יכול לשיר את זה ויכול לכתוב חומר כזה, אבל אני אוהב את המזרחי שלי. היום כשאתה אומר מוזיקת דיכאון אומרים אבי ביטר. מוזיקת נשמה. בחיים לא ניסיתי להיכנס למיינסטרים הישראלי. ברדיו לא אוהבים להשמיע אותי. לא אוהבים את השירים האלו. או בגלל שאני לא משלם להם שוחד. והשירים האלה הם קאלט, הסרטים קאלט, אני אפילו לא מדבר איתך על השכונות ואני אפילו לא מדבר איתך על המגזר הערבי. שומעים אותי בשנקין, שומעים אותי באליטות".
× × ×
חמישי בערב, השעה כבר אחת בלילה. מועדון הכוכב מתחיל סוף־סוף להתמלא. אבי הבטיח ואבי קיים, והקהל שלו באמת מגיע מאוחר. הסיגריות מעלימות את הצחנה מהבוקר. המוזיקה מחרישת אוזניים. משה כהן ואבי ביטר, שני הכוכבים הגדולים של הסרט החדש, שרים יחד. הם יושבים ליד אנשים שמכירים את כל המילים ומעבירים מאחד לשני את המיקרופון. על הקיר ‑ שלט "נא לא לעשן", ולידו שלט "מוכרים סיגריות בודדות". מדי פעם אבי נכנס למטבח לטפל בתבנית שמלאה בהרבה מאוד דגים. לא ברור מי הולך לאכול באחת בלילה את כל הדגים האלה, אבל ביטר מרים ומראה לי אותם בגאווה. השולחן הקבוע של ערביי מזרח ירושלים שאותו ציין ביטר באוזניי לא מגיע, אך כשמגיע שולחן מלוד הוא לוחש לי, "הגיעו עכשיו בני דודים". אבי יקום אחר כך לשיר להם שיר. הרחק מהם, קלידן משגע ומתופף על דרבוקה שבאמת צריך לראות כדי להאמין, מקפיצים את החדר. מעברים חדים בין שירי חפלה לדיכאון מבלבלים אותנו אבל לא את הקהל, כשכל שולחן מקבל ביקור חם מביטר. קצב השירים מתחיל לסחרר ומערכת הסאונד משתוללת כאילו היא יודעת שמדובר בבניין נטוש. אבי ביטר שוב במקום הטבעי שלו ‑ הוא מסמר המסיבה. מה זה חשוב איזו מסיבה.
מי יבוא לסרט?
"אני מאמין שיבואו מהמגזר הערבי, המגזר היהודי, המגזר ההומו־לסבי".
יש לך קשר מיוחד עם גייז?
"הם נשמות. כמו שאני נשמה. בני אדם על הכיפק, יש לי הרבה חברים כאלה. זה מה שבא להם בגורל. אלה החיים שלהם. מה אני יכול לשנות את זה?"
יש פער בין מה שרואים בפייסבוק שלך לטענה שערבים מתים עליך.
"ערבים אוהבים אותי מאוד".
ואתה אוהב אותם חזרה?
"אני לא אוהב מחבלים. אני אוהב כל אחד שלא יהיה מחבל. יש לי הרבה חברים ערבים, שוחרי שלום, ומי שלא שוחר שלום לא יכול להיות חבר שלי ואני לא אוהב אותו".
ומה לגבי פלסטינים?
"פלסטינים שומעים את השירים שלי, יצא לי לשמוע בטלוויזיה את השירים שלי בכפרים בעזה. לא מזמן רצו אותי להופעה באצטדיון כדורגל ברמאללה אבל קצת חששתי. אמרו לי, 'אל תדאג, השומרים של אבו־מאזן ישמרו עליך'. אבל המשפחה לא נתנה לי ללכת. נקווה שבקיץ יבוא השלום".
אתה אמן פורץ דרך. למה שבעצם לא תעשה את זה?
"אין לי בעיה! הייתי בירדן, במצרים, בין פלסטינים, בין איראנים, בין סורים - בהופעות שהלכתי לא חושב שהיה משהו לא טוב. לא הלכתי עם המגן דוד אבל אמרתי שאני יהודי".
ומה הדבר הבא בשביל אבי ביטר?
"אני רוצה לקבל תוכנית טלוויזיה, הרבה זמן לא הייתי. נקווה שנקבל משהו. אני מופיע ב'גולסטאריות' (של HOT) לפרק אחד בתור מאמן. אבל אני רוצה לעשות סדרה בסגנון של הסרטים שלי. משהו יפה. זה הסגנון שלי. אני לא מכיר משהו אחר. מזרחי ישראלי של ישראל".
ומבחינה מוזיקלית?
"אני רוצה להופיע בקיסריה בקיץ. גם בגלל מה שזה מסמל. כבוד למוזיקה שלי. שלמה ארצי גדול בז'אנר שלו, אני גדול בז'אנר שלי".
