חמישי 15 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    עלא חליחל
    7 לילות • 26.02.2018
    "אתם אוהבים את החומוס, רק שונאים את החומוסאי"
    הוא מרחם על ערביי המחמד, כופר ברמדאן, לא מאמין לאחמד טיבי, ומשוכנע שהגזענות הישראלית תצית פה בקרוב אינתיפאדה שלישית. הרומן החדש של עלא חליחל כבר הוגדר כתועבה. בעולם הערבי, ועכשיו הוא ילמד גם את קוראי העברית איך הכי טוב לטפל בבוגדים
    יהודה נוריאל // צילום: אלעד גרשגורן

    חטף ח'אזוק. ותיקים בארץ אולי עוד זוכרים במעורפל את הביטוי הזה. עלא חליחל, ברומן 'להתראות עכו', מחזיר את הכבוד לח'אזוק, ולאמן שבידיו הוא מופקד, הח'אזוקג'י. איך להגיד בעדינות: מדובר בכלי עינויים והוצאה להורג שהיה פופולרי במחוזותינו בימי האימפריה העות'מאנית. מקל ארוך המוחדר אל פי הטבעת של הבוגד ומשפד אותו, באמצעותו מונף הבוגד אל על, אל מול עיני ההמונים, ליומיים או שלושה של גסיסה איטית.

     

    "היו כבר אנשים שהתלוננו שזה נורא אכזרי, והם לא יכלו להמשיך לקרוא", אומר חליחל, "כשבאותו זמן אתה רואה עריפות ראשים ביוטיוב, ג'נוסייד באפריקה, חצי מיליון איש נטבחים במצ'טות. אנשים אוהבים את האכזריות שלהם כשהיא מעבר להרים ולגבעות. סוריה? סבבה, זה רחוק ממני. אבל ח'אזוק, פה בעכו, בבוסתן שבו אתה הולך לראות עתיקות עם הילדים? זה כבר נוגע להם אישית. ולגברים במיוחד. הגבר הערבי המזרחי - מה זה, אתה מזיין אותו בתחת?"

     

    התיאורים מאירי עיניים. איך להחדיר את המוט כך שייצא מהכתף הימנית, בלי שיפגע באיברים פנימיים ויביא חלילה למוות מהיר וקל מדי. "רציתי להראות איך גם אכזריות יכולה להפוך לאמנות", מסביר חליחל. "כמו שאתה מפציץ את עזה מהאוויר, בפצצה של טון, מתוך חדר ממוזג. מסיים להרוג ואחר הצהריים כבר מספיק לקחת את הבן שלך לקניון. זו האכזריות. והאבסורד הוא שהאדם הזה שהפציץ רואה בערבי שדקר איש ביטחון בירושלים 'בהמה' או 'חיית אדם'. אולי אם היינו עושים פיגועים בצורה מתוחכמת, עם מזל"ט - הייתם סוף־סוף מקבלים אותנו לחברה הישראלית".

     

    אולי לא פייר להתמקד בח'אזוק. כי 'להתראות עכו' (הוצאת עם עובד, בתרגום יוני מנדל) הוא רומן היסטורי נהדר, רחב יריעה, גדוש יצרים ומזימות, צבעוני עד להתפקע, עם הרבה הומור ממזרי. 1799. במסע הכיבושים שלו מגיע נפוליאון אל יהלום הכתר העות'מאני, עכו, ומטיל עליה מצור. רגע שהיה יכול לשנות את העולם ולסלול את התקדמות המערב מזרחה.

     

    בסדרת תמונות נוטל חליחל את הגיבורים והאירועים ההיסטוריים, ומתאר תוהו ובוהו שלם, בתוך העיר הנצורה. קרנבל עינויים ודם וגבורה, ניסיונות חיסול, סקס מטונף ומגפת הדבר שפושה פנימה. תותחי נפוליאון רועמים, הצרפתים מסתערים והחומות כמעט נופלות, אבל כל העיר עסוקה במשימה אחת - להיכן נעלם הח'אזוקג'י שכשל במשימתו הקדושה.

     

    הספר כבר ראה אור ב־2014 בערבית (את העברית שומר חליחל למאמרים בעיתון) אחרי תחקיר היסטורי ממושך, זכה לביקורות מעולות וזיכה את חליחל בראיונות ברחבי העולם הערבי. וכמו שחליחל רגיל, חולל גם שערוריות קטנות. כאן בארץ, מורה בתיכון בבאקה אל־גרביה הואשם ב"כפירה באיסלאם" לאחר שחילק מאה עותקים מהספר לתלמידיו. "וכולם הוחזרו יום למחרת, מן הסתם בהוראה מלמעלה, כשכמה עמודים מופצים כדוגמה ל'ספר תועבה'. הייתה ביקורת על הח'אזוק, על תיאורי האונס, הפרשות הגוף, אבל קוראים חכמים זיהו את התמה: כולם תמיד נלחמים על גב הפלסטינים. באים ומזיינים אחד את השני, ואנחנו אוכלים חרא. כל מאה שנה מישהו בא, כובש, שוחט והולך - ואנחנו לא חלק מהמשחק. יבוא צרפתי, אחרי זה בריטי ואחרי זה יהודי - והפלסטיני? רק תנו לי לעבוד את האדמה שלי. החברה שלנו מאוד פסיבית, ואלה השורשים: כובשים אותך 800 שנה, ואתה לא פקטור".

     

    כפי שהוכיח גם ספרו הקודם שתורגם לעברית, 'יחסיי הסודיים עם קרלה ברוני', חליחל לא מהסס לסכן את צווארו בהתבוננות נוקבת על החברה הערבית בבית פנימה, וגם על יחסי יהודים־ערבים בארץ בכלל. "הפתרון לסכסוך יבוא אחרי משבר מדמם משני הצדדים, אחרי שייהרגו מאה אלף יהודים, וחלילה אני לא מייחל לזה", הוא אומר. "יש פה אשליה של וילה בתוך הג'ונגל. ברגע שהג'ונגל יהיה בתוך הווילה, ישראלים יתחילו לחשוב אחרת".

     

    אתה מדבר על אינתיפאדה בתוך הקו הירוק, אבל "ערביי השמנת", כמו שאתם נקראים, לא לוקחים סיכון לאבד מה שהשיגו. עברתם אינתיפאדות ומלחמות, ולכל היותר הושלכה אבן.

     

    "אתה צודק לגמרי. התרגלנו לפינוק. אנחנו לא כמו אנשי שכם, לנו חשוב שהילד ילך לאוניברסיטה. אבל יש משהו שישראלים לא מבינים. תיקח פלסטיני שעובד בהיי־טק, עושה 25 אלף בחודש, אשתו עוד 15, גרים בנצרת־עילית, הילדים בבתי ספר מצוינים, שלוש פעמים בשנה בחו"ל - ההתגלמות של כל מה שערבי יכול לחלום עליו. אבל אם תמשיך להעליב אותו בכניסה לקניון - הבן שלו יכול לעשות אינתיפאדה. ללכת לחפש אבן או תת־מקלע. אתה יכול לתת להם ביטוח לאומי וביטוח בריאות, אבל מי שממשיך להרגיש לא שייך, בסוף ישרוף את הבית, על כולם".

     

    עד כדי כך?

     

    "חד־משמעית. בגלל הרצון החזק של היהודים לא להכיר באשמה, ולא להסתכל על הערבים בגובה העיניים. כי ערבים זה קקה. הנה תראה את צבי יחזקאלי - תאר לך שבשידורי 'כאן' בערבית היה קם שייח' דתי הזוי, עושה ג'יימס בונד במאה שערים, ומצלם יהודים שרוצים לשתות דם של ערבים, כמו יחזקאלי. תאר לך מוסלמי כזה, שמאמין בסוף הימים, ו'כל אבן תצעק שמאחוריה מתחבא יהודי'. הוא היה שורד בטלוויזיה יום אחד? לא. כי ערבים אפשר לרמוס ולהוציא את דיבתם. לערבי אין רגש. זה מה שיביא אינתיפאדה שלישית: לא תקציבים ולא כסף, אלא הנכונות התמידית של יהודים להשתין על ערבים.

     

    "למשל הסירוב לתת משכנתאות או אדמות לבנות. קח גבר ערבי, אתה יודע איזה עלבון זה עבורו שאין לו מקום לבנות בית לילד? אז או שאתה עבריין ובונה בלי רישיון, או נכנס לבית בנצרת־עילית ואז יש הפגנות כי לא רוצים להכניס ערבים. עלבון עמוק! מתפתח פה תסכול שרק הולך ומחמיר. אתה יודע כמה כלי נשק מסתובבים בארץ? לפחות 300 אלף בלתי מורשים. לא ירחק היום שעבריין באום אל־פאחם, נצרת או עכו, שיש לו אם־16 בבגאז' ואיזה שוטר שוטה יירה בבן דוד שלו ברחוב - יירה בשוטר ויהפוך לגיבור. ואז גם אחרים ירצו להפוך לגיבורים. המדינה לא מבינה שזו פצצה מתקתקת".

     

    כפלסטיני, אתה מקבל את היהודים פה כעובדה?

     

    "כן. כואב לי להגיד את זה לפלסטינים, אבל גבר יהודי בן גילי, שנולד בתל־אביב - יש לו זכות כמוני על המקום הזה. ומטרתי לשכנע אותו על זכותי להיות פה, ולא כאורח. וזה מאבק ארוך. אולי רק הנכד שלי יגור במדינה דו־לאומית עם שוויון מלא. אבל בוא נתחיל בפתרון סימבולי כדי להניע את הפיוס האמיתי. למשל, הממסד והעם יממנו הקמת מוזיאון לנכבה. הזכות הבסיסית שלי לזכור את קדיתא, הכפר שלי, בלי איום בסילוק מבית הספר. מוזיאון לנכבה יעזור גם לישראלים להתנקות מהפצע של 48', וייתן כבוד הדדי לזיכרון של שני העמים. להגיד, חבר'ה, באתם מאירופה להקים בית לאומי? היה לזה מחיר. גם במובן המעשי. לסבא שלי היו מאה דונם בקדיתא. היום הייתי יכול להיות איש עשיר. אבל אני חי כמו פליט בתוך ארצי, בלי גרוש על התחת. למה לא לחלק את אדמות קדיתא מחדש?"

     

    אתה נשמע כמו השיח המזרחי הרדיקלי. הוא צודק מאוד אבל מצטייר כחלומות באספמיא.

     

    "בתור ערבי פלסטיני, אני לא מבין את השנאה המזרחית לאשכנזים. זה שטויות. ובג"ץ הקרקעות מחורבן בעיניי. כי אתם מחלקים את השלל על הגב שלי. אתה חושב שארגיש יותר טוב אם מישהו ממשפחת זרצקי או אבוטבול ייקח את האדמה שלי? הרי אפילו המזרחיות פה היא במסגרת הציונות. אתה המזרחי רוצה לשמוע את אום כולתום - רק בלי ערבים. אוריינטליזם מטומטם. כל יהודי נלחם על הגילוי האולטימטיבי של החומוס הכי טוב בארץ, בסמטאות הנפתלות בסכנין. אתה נורא אוהב את החומוס - רק שונא את החומוסאי. מחפש את הזעתר האותנטי בין הסלעים - לכן תיקח לפלסטיני את כל האדמה".

     

    נפגשנו בעכו. אתם כבר מנחשים שלא העזנו להתקרב לחומוס או כנאפה, רק שרשרת אספרסו כפול. חליחל, 44, הוא יליד הכפר ג'יש, מקום שהולך אחורה עד "יוחנן מגוש חלב". כילד הוא זוכר דו־קיום מעניין. "קבוצות חרדים היו מגיעים לקברי צדיקים ומניחים נרות. אנחנו כילדים היינו מעשנים שם מאחורה, מתחבאים - ואיך שהם עוזבים, לוקחים את כל הנרות", הוא צוחק.

     

    היום הוא חי בעכו עם אשתו עביר, עורכת דין, ושני ילדיהם, שדא בת העשר ומחמוד בן הארבע. סופר, מחזאי ומתרגם פורה, המנהל בין היתר פרויקטים בתחום ספרות ילדים וסדנאות כתיבה.

     

    בעבר סיפר שהיה עוזב את ישראל אלמלא התנגדותה של אשתו. זה נכון גם לגבי העיר עכו. "כתייר זה מקום יפה; למגורים - מקום נורא. עיר ענייה, מאז ההתפרצות ב־2009 יהודים וערבים הולכים פה על ביצים. במסגרת מגמת ייהוד העיר, הגיעו לעכו 4,000־5,000 בני הכיפות הסרוגות. אתה מבין, בעיר שיש בה כבר יותר מ־60 אחוז יהודים. שערבים ימשיכו למכור חומוס ודגים, ויהודים יעשו ישיבות הסדר".

     

    הוא כבר הספיק לעלות לכותרות המקומיות בשעתו, בעקבות טור ביקורת על ראש העיר שמעון לנקרי, שמנע את הקרנת הסרט הטעון 'גן עדן עכשיו'. ראש העיר ביקש שיעזוב את העיר; חליחל כהרגלו צחק. אבל זה כסף קטן. את עיקר האש חוטף חליחל מהצד הפלסטיני־מוסלמי כחילוני מושבע המביע ביקורת נוקבת למען שוויון, זכויות נשים, להט"ב, הארת פינות חשוכות כמו "רצח על כבוד המשפחה" ועמדות תקיפות כלפי התנועה האיסלאמית בפרט ודת בכלל.

     

    "לאינטלקטואל אמיתי יש מחויבות בסיסית כלפי העם שלו", הוא אומר. "אבגוד בעם שלי אם אזעק כל היום סיסמאות רק נגד הכיבוש. אני לא יכול לתבוע זכויות אדם בשטחים הכבושים, בזמן שזכויות נשים רמוסות אצלנו".

     

    הגפרור ניצת בטור פובליציסטי בביטאון בל"ד, שבו גילה שהוא שונא את הרמדאן. "לא רק שאני לא צם, אני לא סובל את החודש הזה", הוא אומר עכשיו, "במקום סגפנות, זה חודש של אכילה ובטלה. מיליארד מוסלמים משותקים לחודש. אני לא איזה סלמאן רושדי, בסך הכל ביטאתי את מה שאנשים ברחוב אומרים, אבל נורא כעסו עליי. הטפות במסגדים, תביעות להתנצלות, חבר בחיפה הזהיר אותי מאיש האחים המוסלמים שבירר איפה אני גר". הביטאון התקפל, אבל חליחל העדיף לא להרכין ראש, והלך הביתה. "זו החובה שלי אם אני לא רוצה שהבת שלי תלך עוד עשר שנים עם חיג'אב, כדי שלא יירקו עליה ברחוב".

     

    בינתיים, הוא מספר, "קם דור חדש וצעיר של ערבים בארץ, שלא רוצים שום קשר לחברה הישראלית. לא מדברים עברית, מסתכלים עליי עקום כי הספר שלי תורגם לשפת הכובש, אפילו מתנגדים לראיון הזה. יש בינינו ויכוח מאוד גדול, למשל, אם לקחת כסף ישראלי, כמו מענק ממפעל הפיס. לתפיסתי, כל עוד אני מקבל עליי את עול האזרחות, משלם מיסים, אין לי בעיה גם לקבל. אבל יש מי שאומר, לא אגע בכסף שלהם".

     

    ומהצד השני, לוסי אהריש. ערבייה ציונית כמעט.

     

    "לוסי היא החלום הישראלי הרטוב. אני מרחם עליה. כי בהתבטאות הלא־נכונה הבאה, ברגע הלא־חכם הבא בקריירה - היא תחזור להיות הערבייה המסריחה. זה הרי משחק בלתי אפשרי. ולצערי אנשים כמו לוסי יש בתיאטרון, בקולנוע, באקדמיה. זה אופי, אנשים חסרי ביטחון עצמי, עם רצון להתקבל. אתה מתנכר לשפה שלך, מנסה לשנות צבע וריח, לא יהודי לגמרי אבל כבר לא ערבי לגמרי: אתה פרנקנשטיין, מפלצת שקיימת במרחב מדומיין, מאכיל את עצמך בלוקשים, הולך לאיבוד. שחקן ערבי ב'הבימה' שמדבר בעברית עם ר' וע', ופסגת שאיפותיו היא להיות ב'פאודה' - אני מרחם עליו. למה אתה לא רוצה לשחק בביירות או בניו־יורק? ולמה בעברית? רוצה לראות אותי? תלמד קודם ערבית ותבוא לתיאטרון בחיפה".

     

    למרות היותו חיה פוליטית, לא הלך להצביע בבחירות האחרונות. "שאני אצביע לרשימה המשותפת עם התנועה האיסלאמית? זו תהיה צביעות. חוץ מזה, תראה את איימן עודה, שניסה להיות הערבי המודרני שמדבר ללב היהודים. והוא נשרף, אצל יהודים ואצל ערבים, שרואים בו חנון של השמאל הישראלי. אין מנהיג לציבור שלנו. הבולט מכולם זה אחמד טיבי, אבל זו סערה בכוס פייסבוק. מקלל בערבית, דקה של יוטיוב, 5,000 לייקים - זהו, עשה את היומית. אחרי ערפאת אין מנהיג פלסטיני בכלל. כי אנשים התייאשו.

     

    "היום אנחנו קורבן לכל המאבקים באזור. הסוגיה הפלסטינית פחות סקסית, והעם הפלסטיני התפלג. הדיון שאנחנו מנהלים היום בפייסבוק הוא לא על המבצע בעזה, אלא על מה שקורה בסוריה. הכי הרבה דם רע ושנאה תהומית הם סביב השאלה - אתה פרו אסד או נגדו. יש כאלה שרוקדים כשאסד מנצח, על גופות של ילדים, מתוך עיוורון ונקמנות של הקומוניסטים בישראל על ההתמוטטות של ברה"מ. מבחינתם, אם רוסיה של פוטין עם אסד - אז גם אנחנו. אני מנחה קבוצת כתיבה וביקשתי תמונות מחיי המשתתפים. אחד מהם, בן 50, צילם ספל קפה עם תמונה של פוטין. הערצה למנהיג הגדול. פנאט אחר שם את פוטין על כיסוי הרכב שלו, עם הכותרת 'אבו עלי פוטין'. זה חולני".

     

    להתראות עכו. לפני שאנחנו נפרדים, חליחל חוזר אל הרומן. אחרי התרגום לאנגלית, הוא מגלה, בכוונתו לפתח את הסיפור עבור סדרה לנטפליקס. ויש גם התעניינות לגבי עיבוד קולנועי. מה שלא מפתיע בהתחשב ברלוונטיות של הסיפור למלחמת הנצרות והאיסלאם הסוערת יותר מתמיד. ובינתיים כאן בעיר, מישהו כבר הציע לו ליזום מסלול לתיירים, המבוסס על אירועי הספר. "ואולי בסוף תהיה גם חנות מזכרות. עם ח'אזוק".

     

    מה אומרת על כל זה אשתך?

     

    "היא כבר עברה את זה בספר הקודם שלי. עזוב אותך מח'אזוק, שם יש תיאורים מפורטים איך אני שוכב עם קרלה ברוני, לוקח אותה עירומה תחת בורקה בסמטאות עכו", הוא צוחק. "שאלו אותה, את לא מקנאה? והיא ענתה, אם המתחרה היא קרלה ברוני, אני במקום טוב".

     


    פרסום ראשון: 26.02.18 , 22:01