שישי 23 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 26.02.2018
    אשפוז יום
    'אולי אלד קשת' של הדס מזרחי מצטרף למגמה שהולכת ומתבססת מחוץ להוצאות הגדולות: ספרות ניסיונית, חשופה, שמציעה אלטרנטיבה אמיתית
    יוני ליבנה

    אולי אלד קשת // הדס מזרחי / פרדס / 195 עמודים

     

    דרשו לי כמה ניסיונות כדי להיכנס ל'אולי אלד קשת', ספר הביכורים של הדס מזרחי. היה צורך בתה חזק וביום אפור. וגם בפגישה מקדימה עם ספרים קרובים אליו מבחינת גישה. למשל, ספרי הפרוזה האחרונים של אורין מוריס וחגית גרוסמן - שגם אצלם, כמו בספרה של מזרחי, תלישות כלכלית ונפשית מתקשרת לראיית הספרות כמרכז החיים, כגרעין האישיות.

     

    עוד לפני שמופיע בקובץ שמו של דניאל ג'ונסטון - הפטרון הקדוש של יוצרי מוזיקת אינדי רגישה, מצחיקה, חשופת עצבים - אפשר להרגיש שמזרחי כותבת מתוך עולם שיודע להקשיב למוזיקה כזאת, שהיא פונה לקוראים שאוהדים את נקודת המבט הזאת: תיאור החיים הרגילים ביותר של מי שצריך להתאמץ לאחוז במה שהוא כביכול נורמלי, מציאותי, קונבנציונלי. משכורת, בריאות נפשית, ורידים לא חתוכים.

     

    מחלת נפש היא מסגרת התייחסות מרכזית בארבעת הסיפורים שנכללים בקובץ הזה. הרושם של חשיפה אישית אינטנסיבית שבוקע מהם מצטרף בתחילת הדרך למבנה סיפור מקוטע, דמוי פאזל משובש; שילוב שמדגיש את הצורך בקשב מצד הקוראים. מדגיש ומייצר אותו ("אני מנסה לחשוב מה יוצא לכם מהעולם הווירטואלי הזה, מהספר הזה, הרי נותרת רק שרשרת אסוציאציות רפה... עכשיו אפשר להבין למה אני מצטערת שנולדתי, יש בינינו הבנה?")

     

    ארבעת חלקי הספר יכולים להיקרא כמחזור סיפורים שכמה חוטים מקשרים ביניהם. בדרכים שונות מבהיר הספר שהתוכן נוגע לביוגרפיה של המחברת. הסיפור הראשון, 'ווסיסדאס', עוד מסתתר כביכול מאחורי הניסוי הספרותי. ווסיסדאס הוא הכינוי לזרם התודעה הספרותית של הגיבורה, להשראה, לקול הכותב. זרם, או יותר נכון קפיצות חותכות בין הזיה, דיבור, מחשבה וכתיבה. בין זירות התרחשות, בין פונטים, בין שיקוף של התרחשות מציאותית להתנסחות ספרותית.

     

    'לומינל', הסיפור האחרון בקובץ, מוכתר בשם של תרופה פסיכיאטרית. כלומר, מסיר את המסכה, ומקבל כאילו את התווית הקלינית, היבשה. אפשר להתייחס ל'לומינל' כתיאור ריאליסטי של אשפוז במוסד, ככל הנראה בעקבות ניסיון התאבדות של הגיבורה והמספרת. המראות החיצוניים של מטפלים, מאושפזים, כדורי הפלאפל שמוגשים להם - משולבים בשיחה פנימית של המספרת עם עצמה ועם הקוראים.

     

    פחות מעניין לדבר על נוכחות השיגעון בספר. גם על האזכור הישיר של כותבים וכותבות; ציטוטים ספרותיים שבעזרתם המספרת מעניקה פשר לחייה. העניין המרכזי כאן קשור לאופן שבו הגיבורה המצטברת של הסיפורים מתמודדת עם המפגש בין מציאות חיצונית מסובכת מבחינה פוליטית, מגדרית, כלכלית (שנות האלפיים בישראל), לבין מציאות פרטית שפוטנציאל האסון הוא חלק מחזורי וקבוע בה ("יש לי הרבה מוות ברזומה").

     

    כך, מזרחי יכולה לתאר אינטראקציה שקרובה לאונס ולהתעללות בסיפור הפותח, אבל גם להציג את דמותו של מאבטח שחוטף את הגיבורה כמין אביר שמכריח אותה להפוך לכותבת. האם הגבר הזה מסוגל לקרוא את מחשבותיה ככוח מופשט או שהוא פשוט פרץ לה למייל? הקורא יכול להחזיק בשתי האופציות האלה, שמוזכרות בסיפור, ולא להיבהל מהסתירה. הוא יכול להיחשף לתכנים שקשורים למין ולאלימות, למצוא את ההומור בתוך מה שיכול להיחשב לתיאור טראומטי.

     

    אימון בקריאה ובמחשבה על אמנות, אם ככה, מייצג בספר את החלק השפוי בחיי אדם. בניגוד לחיכוך של גיבורות הסיפורים עם זולתן - היחסים עם המאבטח־החוטף, עם בוסית תוקפנית שמעסיקה פגועי נפש במין חנות ספרים, הקשר המתוח עם הקרובים והאהובים ביותר - הסיפורים יוצרים קשר של אמון עם הקורא. ככל שהספר מתקדם ומחלת הנפש מקבלת הקשר ביוגרפי, קל יותר להבין את חוש ההומור של מזרחי ככותבת, לקבל את הטשטוש המכוון בין מציאות לבדיון, להזדהות עם התסכול וחוסר הוודאות שמלווים את הגיבורה.

     

    התהליך הזה, שנבנה לאורך הספר, מתקשר כאמור לתופעה ספרותית ומו"לית רחבה יותר. להשפעה המצטברת של הוצאות קטנות, שהולכות ומתבססות בשוק הספרות המקומי; לסדרות כמו 'נוודים' של הוצאת אפיק, 'מעבדה' של רסלינג, 'רוח צד' ו'רטרו' של זמורה ביתן ומכון הקשרים, וסדרת 'מלח מים' של הוצאת פרדס, שבה הספר הזה מתפרסם - שמתמחות בסיפּורת ניסיונית יותר ופחות, ושהרגילו אותי להתמודד עם ספרים בלתי מובנים במבט ראשון, עם תכנים חשופים מהמקובל בפרוזה הישראלית. אפשר לזהות את הספרים האלה גם מבחוץ: הפורמט הצנום מהרגיל, העיצוב השונה מהמקובל בהוצאות הגדולות והממוסדות.

     

    אולי כבר אפשר לדבר על תפיסה בשלה של "אלטרנטיבה ספרותית". דור של עורכים, כותבים ומו"לים שלאט־לאט מייצר שפה שיווקית ותוכנית שמבטאת שיתוף פעולה עם הקורא: בוא תתנסה, תן לעצמך וגם לסֵפר הזדמנות לצאת מהשטנץ. גם אם לא תיפול מהרגליים, גם אם לא כל משפט ופרק ייראו מלוטשים, ערוכים עד הפרט האחרון - הנה הזדמנות להיזכר: ככה נראית חירות ספרותית.

     


    פרסום ראשון: 26.02.18 , 22:39