ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: ארתור רלנדה
    7 לילות • 27.02.2018
    לבן בחלום שחור
    היה לו את שיר השנה בגלגלצ. הוא גיבור עבור דור שלם. ראפר רציני, בשליטה, בלי אלכוהול או מניירות. אדם רגיש, עם דימוי גוף, שעדיין מתמודד עם הטרגדיה המשפחתית. לילה בדרכים עם הראפר נצ'י נצ'. באלבום הבא כבר יחזור לקרוא לעצמו בשמו האמיתי: רביד פלוטניק
    יהודה נוריאל | צילום: ארתור לנדה

    "אני לא מעניין, הוא הסיפור האמיתי", אומר רביד פלוטניק, הוא נצ'י נצ'. ומצביע על כל אדם שני שאנחנו פוגשים. זה נכון חלקית, כמה מהחברים שאנחנו מבלים איתם הערב באמת מגניבים ואחלה והכל. אבל זה גם הוא. "נרקומן של מבוכה, ליצן ללא מנוחה", כתב על עצמו באחד משיריו האחרונים. והוא לא מבלף. זה מה שהפך את אלבומו האחרון למשובח כל כך. וגם מייצב באוויר את תחושת המבוכה מהחשיפה האינטימית, שהוא מנקד בדיבור קצר והחלטי ומצחיק לפעמים, תוך הסטת אלומת האור. אני לא מעניין, הוא הסיפור האמיתי.

     

    פנינו אל הופעה, סולד־אאוט כמובן, ב'וונדרבר' בחיפה. עסק רציני: עד השעה ארבע כולם מגיעים למקום האיסוף בדרום תל־אביב. אין התמרחויות, הגעה זריזה למקום. שש, סאונד צ'ק. שמונה, במה נקייה לקראת פתיחת דלתות. עשר, תחילת הופעה. 16־17 קטעים, ליין־אפ גדוש, ואז שניים־שלושה הדרנים. מנוחה קצרה מאחור, ואז צילומים סבלניים עם כל המעריצים בחוץ, ויש המון. רק באחת בלילה חוזרים הביתה. היה מאוד חברי, נעים ויעיל. לא קיא של שיכורים, אין אף מזדנבת שזורקת חזייה. קונספט מהפכני: הרוקנרול של 2018 הוא לעשות כיף חיים, ולחזור הביתה בשלום.

     

    סביב פלוטניק התגבש צוות קבוע, חצי־להקת דרכים. מיכאל שבלב המנהל, שגיא דהן מנהל ההצגה, טל סיוון הסאונדמן. בהרכב המוזיקלי, אלעד נדב בתופים, ניר דנן בגיטרה חשמלית והפקה מוזיקלית, רן רייטן על קלידים, וליהי אשל על הבס. עישון בוואן: מותר, תודה לאל. אוכל: סנדוויצ'ים בדרך, כל מיני פיצות ונקניקיות בבר. פטפוטים בדרך: בקטנה, בעיקר מנצלים את הזמן למנוחות. קצת בדיחות פנימיות, והסלנג "מפחיד" על כל דבר מוצלח ו"טאטע" על אבינו שבשמיים.

     

    ואחד נצ'י נצ', בשליטה מלאה. מתישהו הוא שומע ממני משהו, באמת לא היסטרי, שחלקה איתי קודם הבסיסטית אשל. רביד מגיב: "היא כנראה לא מבינה את המשמעות של כתב בעיתון ודברים שלא אומרים, אבל א־ני כ־ן מ־בין", ומגביה את הקול כדי להעיר אותה במושב האחורי. ליהי רדומה. גם האחרים שקועים בשלהם. רביד ממשיך. "אני מבחינתי יכול לספר על הקקה שאני עושה בבוקר, אם זה יעניין מישהו. כי יש אנשים שעושים לפני השינה".

     

    צילום : ארתור לנדה
    צילום : ארתור לנדה

     

     

    בסוף הערב הוא יחזור ממקום הפיזור לכפר סירקין, לבית שהוא חולק עם אביו. פלוטניק, 30, הוא כידוע או לא יליד פתח־תקווה, הממוצע הישראלי האפור, זו שעיצבה את זהותו ואף זכתה לחיי נצח באלבומו השלישי, 'ברוכים הבאים לפתח־תקווה'. נצ'י נצ' חורך את כל הארץ כבר שנים, המסע האחרון שאנו מצטרפים אליו הוא הצלחה גדולה. אבל דווקא שם, הוא מגלה, הופיע רק פעם אחת מרגשת, במקום קטן, וזהו.

     

    "פתח־תקווה זה סיפור. אני שבור לב. ניסיתי לפני שנתיים לתת הופעה חינם. מכיר דייב שאפל 'בלוק פארטי'? זה היה החלום. הכל עלינו, הופעה חינם, נדאג לאישורים. אבל צריך להיות מקומבן, ולא קרה. עזוב, סיפור מבאס. בוא נגיד ככה, אתה יכול לשים כותרת לכתבה: עיריות זה המיץ זבל האנושי. שים את זה בכותרת!"

     

    כשנגיע לוונדרבר בחיפה, יקבל את פנינו קהל מעריצים אדוק. אנשים מכירים כל מילה, מהרגע הראשון עד האחרון. חלק לא קטן בביקור חוזר, מי יודע איזה. אפילו זיהינו חברה מהעבר, לאן נעלמת, ובינתיים יש לה כבר בת, ושתיהן עולות על כיסא ומנענעות ביחד. נצ'י נינוח, מחובר, תמורה מלאה. "אני לא בנאדם עם פחד במה או התרגשות משתקת. להפך. שועל קרבות. רק מחכה לרגע העלייה לבמה", הוא אומר לי בזמן הסאונד־צ'ק. "החארטה הזו לא עובדת עלינו", מצטרף הקהל בתחושת המנון, ומצטמרר יחד עם 'כל הזמן הזה', שיר השנה. "אבל זה של דודו (טסה). באמת. הוא כתב את הפזמון, זה באמת הוא", ממשיך נצ'י לנצ'נץ' ולנג'ס.

     

    ירצה או מאוד לא, נצ'י הוא כוכב. ב־3 במאי ימלא את אמפי שוני - לא רע בכלל עבור מי שרק בתחילת העשור החל את דרכו האיטית אל עולם המוזיקה המקומי. "אני לא מהדור אחרי סאבלימינל ומוקי והדג, אני שני דורות אחרי, הנכד שלהם. לא היה על מי להסתכל ולהגיד, אני אהיה ככה. ז'אנר שוליים שבשוליים, ונופיע בפני כמה אנשים שירצו. גדלתי בתוך דעיכה. במחתרת. כמה מאות אנשים ברחבי הארץ. הערצתי ראפרים אנונימיים, חלקם נותרו כאלה עד היום, או לא מתעסקים בזה. הרבה מהם חזרו בתשובה. לא יודע למה".

     

    הוא נזרק בכל מיני חורים, "באופקים במדרכה, בעפולה במתנ"ס, תמורת כלום. רק בוא תעלה. הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים", הוא מספר. עשה קילומטראז' ארוך בערבי חובבים בג'י־ספוט בכיכר אתרים, משתכלל מאלבום לאלבום, "חדירה איטית ועמוקה" כמו שהוא קורא לזה. "ופעם אחר פעם אתה שומע יותר רעש של הקהל. זה נבנה בהדרגה. בניגוד למה שאתם אוהבים לכתוב בתקשורת, זה לא בום. עד שאתה מגיע לוונדרבר, וזה וואו. בכלל, חיפה היא משהו. שמים משהו לילדים באוכל. הבתי זיקוק".

     

    פלוטניק הוא אחד השמות הבולטים בגל ההיפ־הופ הישראלי החדש, חכם, כתוב מעניין יותר, רגיש, עשיר יותר מוזיקלית, כפי שמעיד אלבומו האחרון והמעולה 'שפל וגאות' - ולמרבה השמחה, הגם מצליח מאוד. לצד שמות כמו טונה, אליעד, פלד, אורטגה, ג'ימבו־ג'יי. אלא שהוא עושה פרצוף משתומם. "על איזה גל אתה מדבר? עזוב אותך בומים. מי שיתמיד ישרוד. עבור קריירה של 30־40 שנה צריך התמדה. אין לי כישרון טבעי. כתבתי שש־שבע שנים עד שמשהו נשמע הגיוני, לא מדהים. לא הייתה לי אופציה אחרת. לעבוד בנגרייה, למכור דיסקים ב'התו השמיני', או לטגן שניצלים בצומת סגולה. טיגון שניצלים, אחלה. לקח לי זמן אבל הייתי בסדר. מכין לאנשים חזה עוף הגון".

     

    אבל דברים השתנו, נעשית כוכב, ויש דיבור חם על ההיפ־הופ. בטח שמעת.

     

    "לא. כי הדיבור הזה לא פוגש אותי איפה שהחיים קורים. ביומיום. בחביתה שלי. והווייב על ההיפ־הופ לא פוגש אותי שם. אני פולנייה. חושב על היום שאחרי. גלותי. אני רוצה לעבוד. 30 שנה, לא שנה. כמו פוליקר, ברי, אהוד. אני לא במקום של להמליך מלכים. זה בול מה שאתם עושים. לקבור את הרוק, לקבור את המזרחי, להעלות משהו אחר. מלחמות מדיה, וכל דביל נהיה סלב. אבל לנו אסור לעשות משא ומתן עם טרוריסטים. אנחנו חיים את החיים, עובדים ומבסוטים. יש בום? אנחנו מחכים שיעבור. שתפסיקו לדבר ותיתנו לנו לעבוד".

     

     

    × × ×

     

    עוצרים בתחנת דלק בקיסריה לפיפי. פלוטניק משליך את הסיגריה. "אתה יודע, אם תכוון למשאבות והמקום יתפוצץ וכולנו ניהרג, רק את השם שלך יזכירו בכתבות", אני מנסה, "באסון נספו מאה איש, ובהם הראפר נצ'י נצ'. או שבעצם יטעו ויגידו טונה". ביג מיסטייק. הבדיחה העבשה מציתה עבורי את המשך הדרך. אני באתי להמציא פה מלחמת ראפרים, טונה נגד נצ'י נצ', שני כוכבי השעה. ומתקבל בפרצוף ממש נעלב. "על מה אתה מדבר? איזה מלחמות היפ־הופ? אני מעריץ את טונה! הוא חבר קרוב, ואחד הכותבים הכי חשובים במוזיקה הישראלית", אומר מיד פלוטניק.

     

    אתה יודע, טופאק־ביגי משלנו.

     

    "אנשים לא יודעים אבל הוא הרבה יותר ותיק ממני. כמו אח גדול עבורי. זו הרגשה מדהימה להיות חבר של מישהו שאתה מעריץ. שומע את 'טונהפארק' (האלבום האחרון שלו), וזה יואו. ואז אני נמצא איתו על הבמה. אה! אני בעצם חבר שלו! ועוד מתבלבלים בינינו!"

     

    לפחות זה.

     

    "כן. נכנסתי לשירותים בבארבי, ומישהו אמר לי, 'יואו טונה!' ישר עניתי, 'מה נשמע מלך?' לא אבאס אותו. כי הוא לא נורא טעה, הוא ליד".

     

    אז לא טופאק־ביגי. אולי ירדנה־עפרה?

     

    נדב: "זה אומר שאני הולך לשפוך עכשיו דיו על ניר".

     

    נצ'י: "אתה מבין מה הבעיה פה? הגיטריסט והמפיק המוזיקלי שלו, הוא גם הגיטריסט והמפיק שלי וכולנו עובדים עם כולם. אני בניתי קריירה מהשאריות שלו, על מה אתה מדבר? את 'בור ועם הארץ' (באלבום הפריצה שלו) הוא ונירו עשו, וטונה אמר לי, קח, אני לא רואה אותי עושה את זה. לקחתי. הוא יכעס שאני אומר את זה אבל זה נכון, מהקטנה שהוא נתן לי, משהו התחיל לקרות".

     

    ולראיה, שניהם בדיוק נסעו יחד, עם חברים, תמיד זה בחבורה, לראות את קנדריק לאמאר בפרנקפורט. "במטוס אני עושה צחוקים ונותן לו קטנות מהצד, ואז רואה שמסתכלים. אהה, אוקיי, אולי מכירים אותי. אני מתנהג ומדבר איך שאני, בצורה טבעית".

     

    זרוק משהו עסיסי מנסיעת הבנים.

     

    "הופעה מטורפת. קנדריק הוא אל. משיח בן דוד. מה עסיסי? אכלתי אוכל לבנוני מפחיד. הלכנו לישון בעשר כל לילה. ישבנו בבתי קפה. למי אני צריך להוכיח שאני מה? היה לי כיף להיות בחו"ל ולשתות קפה ולראות הופעה מדהימה".

     

    כאחד מהקהל?

     

    "לא, היינו ליד קנדריק. הוא שאל, נצ'י הגיע? אני יכול כבר לעלות?"

     

    ניסיון אחרון. אולי נספר על ניסיון התנקשות בראפר טונה, וכל העקבות מצביעים לוואן של נצ'י. מלחמת פתח־תקווה נגד, מאיפה הוא?

     

    "גם מפתח־תקווה. ומאותה שכונה".

     

    ומה עם איזה זעם בריא בטקסטים? איפה הרועי חסן של ההיפ־הופ?

     

    "אני לא פאבליק אנמי. סבא וסבתא שלי לא היו על ספינות עבדים, רק על ספינות פליטים, אבל לא חווינו 400 שנות עבדות, ושוטר פה הוא לא כמו שוטר בארה"ב, בשום צורה. כשתפסיק לפתח ציפיות ממודל הראפ, כמו שאתה תופס אותו, תיהנה ממנו הרבה יותר. אבל אתה מצפה לשמוע תכנים מסוימים. אתה רוצה לקחת ארנב ולהפוך אותו לצפרדע".

     

    × × ×

     

    דהן, רס"ר לשעבר בגדוד לוחם, מנהל ההצגה, הוא איש קשוח שמחזיק את הכל טייט. וגם נשמה ענקית. משליך לכיווננו סנדוויצ'ים שהוא הכין. פלוטניק נשאר אחרון ומסתפק במטבוחה. "מפחיד", הוא מחמיא ולועס בתיאבון. פאוזה. הזדמנות לתמונה טיפוסית מחייו של נצ'י נצ'. למשל, מה עשה ביומולדת 30.

     

    "סידרתי מזוודה, כי בדיוק חזרתי מארה"ב וג'מייקה. טיול עם חברים. מה היה מגניב? נוסעים מקינגסטון לפורט־אנטוניו. טבע, פסטורליה, נסיעה ארוכה, דרכים פתלתלות. פנצ'ר. נכנסים למוסך. מגיע המוסכניק, ילד שחור, שיניים לבנות. ואז הוא קורא לשקל (אחד החברים), 'קום דרינק'. ומכבד אותו במשקה אלכוהולי ורוד. 'פינק פוסי', הוא מחייך, 'יא מאן, פרוספריטי!' אתה מבין, ילד מוסכניק, במדינת עולם שלישי, שיודע שיש לך כסף אם הגעת עד לכאן. והוא מזמין אותך לכוסית. לחיי השגשוג. זה הפך לי את המוח. רגע מרגש".

     

    מגניב. ואיך היה הפינק פוסי?

     

    "לא שתיתי. אלכוהול לא עושה לי את זה".

     

    והוא אפילו לא צוחק מהפאנצ'. מה, יכול להיות שאתה מסתכל על עצמך כל הזמן מבחוץ, אני מציע, ופלוטניק מאשר, "אולי כן. לא משתכר, לא אוהב את זה, אולי פעם אחת בתור ילד, לא זוכר איך היה. בהופעה שתכף תגיע, זה גג בירה אחת. לא רוקד עד טירוף חושים". סמים? "חוץ מקצת וויד לא עישנתי כלום. אקסטה בחיים לא. אף פעם לא נדלקתי".

     

    ניר דנן, המפיק והגיטריסט החייכן, עובר לרגע. תגיד ניר, בחור בגילו ובמקומו של רביד, לא שתה, לא נדלק, לא כלום - זה הגיוני? דנן עונה מיד: "זה כביכול חריג בנוף העירוני אבל הכי מתאים לרביד. כי הוא כזה. הוא לא צריך. וייב של שליטה".

     

    פלוטניק: "אני עושה מספיק רעש ושטויות. וזה נכון. וייב של שליטה".

     

    "נצ'י", לבנבן באמהרית, הוא הכינוי שטבעו חבריו האתיופים בשכונה, שדבק בו מתחילת הדרך. פה ושם מישהו בקהל קורא לו כך. אבל הוא רביד, לגמרי, ומהאלבום הבא, הוא מספר, זה יהיה רביד פלוטניק, בלבד. "איזה לא סקסי, מה? ואיזה כיף. כי זה בעייתי".

     

    כמה דקות לפני ההופעה, אחרונות הפיצות והבירות כבר מקבלות טעם של אתמול בחדר האמנים. אני מנצל את ההזדמנות לרגע אינטימי קטן, רק איתו ועם הזיכרונות. מדברים על המוזיקה שהתנגנה בבית כשהיה קטן. גליקריה, אבא ואמא היו רוקדים יחד בסלון. אמא, שנפטרה ממחלת הסרטן כשהיה בן 12.

     

    היא חוזרת בחלומות?

     

    "אחרי שנים שלא, בדיוק עכשיו חלמתי על אמא, בניו־יורק. והייתי מודע לזה, רגע, זה לא קרה לי שנים - ואז כמובן התעוררתי. בתחושה עוצמתית של התמודדות בריאה. לדעת להניח לזה, כי זה כואב־כואב. להיות עם הכאב. לי זה בריא. לדעת שהיא במקום יותר טוב. לקח זמן להגיע לשם".

     

    היית בטיפול?

     

    "קצת. לא משהו. ניסיתי כמה, לא הסתדר. בעקבות העניין עם אמא, כן. כי זה ישב עליי. התקפי חרדה. הרגשה שאני הולך למות. השאלה הייתה למה, למה זה קרה, רע, טראומות, הדחקות, ילדות, חוסר קבלה עצמית, חוסר ביטחון. ומזה יצא ראפר רגיש. אז כן, אני ראפר רגיש".

     

    מה הכי הציק לך?

     

    "דימוי גוף. עדיין מציק לי. לאו דווקא דברים שאומרים לך מסביב, לא ספגתי כאלה. יותר אתה מול עצמך. ואתה ממלא את זה בהמון שמחת חיים, רוח שטות. אבל מול עצמך יש הרגשה לא נוחה. אפילו לא מסתכלים. פשוט לא נוח לך בגוף של עצמך, משהו לא מסתדר לי".

     

    איזה תלמיד היית בבית הספר?

     

    "תלמיד טוב. אבל לא. כי לא רציתי להשקיע. עושה הרבה רעש. בלגן. רוצה להצחיק. כי פתאום היפ־הופ, לא היה עם מי לדבר. קראתי מעט. נכשלתי פעמיים בלשון. פעמיים 54, עובר זה 55. מאיפה העברית והכתיבה? שומע מאיר אריאל, נו".

     

    היום מציקים לך בהופעות?

     

    "כמעט לא. אבל לפני שבועיים בירושלים עליתי על איזה רמקול. ופתאום קיבלתי כאפה לתחת. אני! מסתובב, רואה ילדה בת 16. נגמר השיר. מדבר אליה. 'תגידי, את מבינה שעשית משהו לא בסדר?' ואמרתי לאנשים, 'קיבלתי כאפה לתחת. וזה לא מצחיק. אל תצחקו. כי אני מרגיש מושפל'. אומרים, הלאה, הלאה, הלאה - מה הלאה? אני מושפל! מה אני, רכוש שלכם? דפקתי להם הרצאה. איזה עלבון. וואלה, עכשיו אני מבין על מה אנשים ובמיוחד נשים מדברות".

     

    מתי היית מאוהב בפעם האחרונה?

     

    "לפני שנתיים. הייתה שנתיים. אהבה גדולה, אף אחד לא השליך, וזה פשוט לא קרה. זה הכי עצוב שקרה לי. כעסים ופיצוצים, אז אוקיי, אני משוגע, היא משוגעת, בסדר. כשאתה אוהב זה כואב".

     

    הבחורות שמחכות לך בסוף ההופעה?

     

    "אף פעם. פשוט לא קורה. אינסטגרם, פייסבוק - שולחות, ולא קורה. זה לא מרוע או התנשאות. כי ככה אני, היפי קוסמי, אהבת חיי תגיע, ומה שצריך להיות שלי יהיה שלי".

     

    יוצא?

     

    "בקטנה, פעם ב־, יושב עם החבר'ה. בחורות? פעם ב־. אז מה שווה כל הרוקנרול? בשביל ליצור ולהתפרנס. כמו הגיבורים שלי בחיים. תן להתחתן, לעשות ילדים, לחיות בפתח־תקווה. אחלה".

     

    רוצה ילדים?

     

    "מאוד. מחר".

     

    שמע, אתה מדבר כמו כדורגלן בגיל 22.

     

    "בדיוק! צריך להסביר לך מה זה לתת גול? עדיין זה חלום חיי. עד היום".

     

    שופט ריאליטי עבור מיליון שקל?

     

    "אם היו מציעים בריאות לכל המשפחה, אז כן".

     

    גיל 30 עורר מחשבות, מה כבר הספקתי?

     

    "בגיל 25 היו. איזה ראפר, מה ראפר, אתה גמור, עבורי זה היה כאילו אני עובד בבית דפוס, עשר שנים על במות. בגיל 27 משהו נפתר, ואין יותר עניין עם הסיפור הזה. גם לא עם גיל. אהוד בנאי הוציא עכשיו בגיל 64 את 'ז'אן ז'אק מון אמי'. מאחל לכולם דבר כזה. אז אפשר להסתכל על זה בתור זִקנה. אבל אפשר, עוד לא התחלנו, עוד לא התחיל הכיף. אין בי מחשבות מוות. מאוד אופטימי".

     

    7nights@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 27.02.18 , 00:15