11.6.1985 | אסון הבונים

בתודעה הציבורית זה נחרט כאסון. אסון הבונים. לא תאונה קטלנית, בטח ובטח לא עוד תאונה, אלא אסון. אסון נורא שהיכה בהלם מדינה שלמה. 19 ילדים, שלעולם יישארו בני 12 ו־13, שתמונותיהם, מחייכים אל המצלמה, פורסמו ימים אחר כך, שוב ושוב. מחייכים כאילו דבר לא יפגע בהם.

19 ילדים ושלושה מבוגרים שנהרגו כשרכבת פגעה באוטובוס שנתקע על המסילה סמוך לקיבוץ הבונים, מסיבות שנותרו תעלומה גדולה גם אחרי שורה ארוכה של תחקירים. האם הנהגת איבדה שליטה? האם נבהלה עד מוות למראה מפלצת הברזל שדהרה אליה ועליה? ילדים שהיו הילדים של כולנו עוד קודם שהמושג הזה נולד, עוד קודם שהפך לחלק מהשיח הציבורי. הרבה לפני שפרצו האינתיפאדות, לפני הפיגועים הקשים, לפני שפורסמו תמונות של הרוגים, צעירים בפתח מועדון, ילדים בחגיגות פורים, לפני שאלה הפכו לחלק מתמונת חיינו, חלק ממציאות רעה ומרה.

לא היו אז טלפונים ניידים ולא אינטרנט, ורק השמועות עפו באוויר כמו ציפורי טרף שחורות כנף ונחתו בכל פינה. ואחר כך בא הבכי הגדול של ההורים בפתח המכון לרפואה משפטית באבו כביר, הבכי הזה שלעולם לא ייגמר, כשהובאו לשם לזהות את הילדים, מתפללים לאלוהים שבשמיים שירחם עליהם, שהילד האהוב שיצא בבוקר לטיול קדם בר־מצווה, עם ערימת ממתקים בתיק ובקבוק שתייה, לא יהיה בין הגופות העטופות שהוסעו בזו אחר זו לזיהוי.

הייתי אז עיתונאית צעירה, זמן קצר בעיתון, כשהמערכת חילקה את הכתבים ושלחה אותם למשפחות, מיד לאחר האסון. בלי לחכות לתום השבעה, בלי להמתין לסוף השלושים. אני סירבתי לעשות את זה. לא משום שחשבתי שזה לא ראוי, כמו משום שלא יכולתי לעמוד בבכי הגדול שחצה את המדינה לאורכה ולרוחבה, שלא היה לאן לברוח ממנו.

אחר כך באו סיפורי הניצולים, איך ראו את הרכבת המתקרבת, איך נותרו כלואים בתוך הרכב, מי צעק ומי בכה, יודעים שזה עניין של שניות עד שגושי המתכת יימעכו תחת עוצמת המכה האיומה. ומהו הגוף האנושי, בשר ודם.

זה מעולם לא נגמר שם. צרוב בזיכרון הקולקטיבי עם האסונות הגדולים שבאו שנים אחר כך — אסון השייטת, אסון המסוקים. לא תאונות ולא מחדלים, רק אסונות גדולים ונוראיים, ושאלות שלא היו להן ולא תהיינה להן תשובות, איך זה קרה ומה היה קורה אילו.